בשדה הנפש והטבע

היום ..

היום

מצאתי את

ייעודי

ואור קורן בי נגע .

היום

דרך אבנים פצועות

צבעתי

שבילים בירוק

שצעדתי  אל

פרפ..ר

באת אליי

בריח קליפות הדרים

בשלכת של דמדומים

כניצן השתנה מבטך.

באת

כטיפה של מטר

ובחלוף האפור

התמלא חיוכך באור.

מעמקים

ממעמקים

קרן בי תאיר

ציפור תזמר מראש אילן ,
כשאעוף כפרפר אל עלי הכותרת.

ממעמקים
עם תו ועוד תו אלחין מנגינה
ומכחול וצבעים ילוו מעתה

חיי.

השתקפות

 ים

מציף רזי נפשי בקצף

לבנבן בין כחול לאפור
מותיר אותי תוהה בשתיקתו 
הרועמת

בגליו ותמימותו 
מבקשת  לחלוק צבעי

סודותיי
בסכוך הסערה ולו רק
לרגע .

יום האתמול

עלים מתנועעים באביב

סגול,
ציפור דואה ברקיע
אפרפר תכול
ולי אין כנף למעוף
ולא נמצא בי כל רחש .
מלבד
השקט שמלווה אותי
אל יום האתמול.

מראה הפוכה

בנבכי נשמתה זועקת בשקט

יושבת לעת חשכה מול המראה

מסלקת  

מחשבות סדוקות מיובש רק

המראה יודעת סודותיה

והיא

בשמלת חשופת כתף .

במראה דמותה השתקפה.

השקט

לשקט  צבעים כמנגינה משנה

מראה

בדרכך תרה דרכו

לשקט מראה של עצבות

וגופך  בו מתכדר

ובכול חולית חיים שנגעת

תזכרי בקולות וגוונים

שמעבר

 ואת השקט הזמן שומר .

גלים כחיים

החיים

כמראה משתקפים ברקיע

ויש  ולא נמצא סכר

להצלה ..

חיים

דמעות שורפות כאב

ורק עם מצפן

 הנשמה תנווט לחוף מבטחים.

קומי עורי 

קומי

הסירי טללי לילה מעייניך

מחי דמעותייך,

אל תתני לנשמתך להתכדר 

הניפי ידייך למעלה סובבי גופך

 במחול  של אור

הרימי ראשך מתחי צווארך ,

פרשי כנפיך

ובעולמך תראי שחר תקווה שנולד

בשבילך.

מעברים

מדרגה ועוד מדרגה

מטפסת

ופה בסיבוב חסרה אחת ,

ומרחק גדול

אוזרת כוח ומגיעה לייעודי.

בספינתי אשוט בים הפתוח

גל ועוד גל מלטף הרקיע

וטלטלה וכולי מתנדנדת

וכמעט למצולות הגעתי

והופיע מולי לפתע

סכר אבנים שאותה עצר.

בשדה של צבעים טילתי

את פרחי הבריאה הרחתי,

ומקוץ נדקרתי

דממתי.

מעבר ועוד מעבר באים אל חיי

ושואבת

 כוח שאין

למצוא את השביל

המנצח.

אני

משכבר הימים עוטה

נפשי ארגמן

סוער.

לפעמים בתוך רוחות בגשם

מתנדנדת ונודדת בין היום

לאתמול.

 חוחזרת מקשיבה לקול הרוח

 אוספת עצמי ונשארת.

בתוך

כלואה בתוך סוגר ובריח

להשתחרר רוצה לא נותר בי כוח ,

תרה המפתח

בקרן שמש , בכוכב  שמאיר ,

בעמק ירוק  ובנחל זורם,

אם תבוא  ותהיה לי מפתח ,

נפשי תשתחרר כציפור

במעופה .

רוחות ערות

ברוחות ערות שנושבות עכשיו
לא של קיץ ושל סתיו
חושבת מה לכתוב עכשיו.
אות ועוד אות
אלקט מילים פצועות,
ברוחות שנושבות בתוכי
אפזר מילותיי לכל עבר,
ובאדם אחר אחפש עצמי
לנחמה.

אישה של גשם

אישה  בגשם

יגונה מנשירה מעליה כעלים

בסתיו

אישה בגשם פוסעת יד ביד עם

נשמתה

אישה

מנביטה בתוכה  מטר של פריחה

יש..        .

יש התחלה והתחלה

לסוף

יש

פתיח ועוד  ופרק נוסף.

פה

חיים  נולדים

ומעבר לקשת דממה .

שם למעלה

ענן לבן  שט לו

ואחד אפור שעומד,

עלה נושר לאביב

מחודש

רוח קרירה לים

סוער

נפש תמימה מבקשת

תקווה.

צללים
צללים בי הודפים
יום וליל אתמול .
מסתובבת,
מעצמי רוצה לבקוע
לאסוף ניצנים,
שירפאו נפשי בצבעי קשת ,
וילוו אותי בדרכי.

בדמדומי הזמן

בדמדומי הזמן פוסעת
סופרת צעדיי
רוצה לחזור לתור את חי

פרח בר מוגן

 בתוך גדר

לבנה

ציפור מימין ופרפר

מעליי

בי נושבת רוח חמימה

 להישאר כאן לא רוצה.

בשדה הפתוח

 יש בי

את הכוח של צבעי

האביב

 וטיפות של גשם

בשדה הפתוח פרח

מוגן

כאן להישאר

.רוצה

 חוזק

החולשה שבי היא החוזק 
שלי
כחולה וסוערת ,
החוזק שבי הוא מראה
של
חול זהוב שלו ומדרון
של לילה מסתדר באור
הירח
החולשה שבי עומדת על
קרקע יציבה
שאחרוש בה ואמחה

את צריבת דמעותיי

דמעות של שתיקה

לצאת הן רוצות
דמעה ועוד אחת
המבט אטום ,
החיוך נעול
דבר מזה
לא משנה
לא משנה המצב

לצאת צריך
לשפוך את הכול
למחות את הפנים
להעלות חיוך
להסתכל קדימה
לא לצלול שוב

מתגעגעת לעצמי

לחיוך של יום וליל
אמש.
בורחת מפני הצללים
הקמטים הדקים האפורים
לא מוצאת מפלט בביחד
של הלבד.