בעיר אחת גרו שתי בנות קטנות. הן היו חברות טובות מאוד ותמיד שיחקו זו עם זו.
אחת מהן, ברוריה, הייתה בת עניים, אנשים פשוטים מאוד, שגרו בבית משותף לכמה משפחות, לכל משפחה היה רק חדר אחד בלבד. הילדה השנייה גרה בבית גדול, “ממש ארמון”, כמו שאמרה ברוריה, וברוריה גם שמעה שאמא של חברתה קוראת לה “הנסיכה שלי”. וכך כולם קראו לה: “נסיכה”.
לברוריה לא היו משחקים בכלל, הילדות שיחקו במשחקים שהנסיכה הביאה מהבית שלה. ברוריה כל כך רצתה בובה משלה, שתוכל לחזור אתה הביתה, לסרק אותה, ללכת לישון עם הבובה.
פעם אמא של ברוריה נתנה לה מתנת יום הולדת -בובה קטנה ויפה, בשמלה ורודה וסרט ורוד בשערה. אמא בקשה מברוריה לשחק עם הבובה רק בבית. ברוריה שחקה עם הבובה שלה בחדר ואחר כך נגשה לאמא ובקשה ממנה להראות את הבובה לחברתה הטובה, לנסיכה. אמא הסכימה רק בתנאי אחד, שברוריה תשמור על הבובה היטב.
ברוריה רצה לנסיכה, היא רצתה שגם חברתה הטובה תשמח מבובה היפה ותשחק איתה. הילדות שחקו ביחד ומאוד נהנו, עד שאמא של הנסיכה קראה לה לחזור הביתה. “אני רוצה להראות לאמא את הבובה היפה שלך”, אמרה הנסיכה לברוריה. “את תביא אותה מיד, רק תראי לאימא ותחזירי?”. “כן, בטח” אמרה הנסיכה ורצה לביתה עם הבובה של ברוריה.
ברוריה נשארה ברחוב וחיכתה שהנסיכה תחזיר לה את הבובה. עבר הרבה זמן, אמא של ברוריה רצתה שהיא תחזור הביתה. ברוריה לא יכלה לחזור, היא הבטיחה לאמא שתחזור עם בובה. ברוריה עמדה בחוץ וחיכתה, וחיכתה, והמתינה לנסיכה, אבל הנסיכה לא חזרה. ברוריה הלכה לביתה של נסיכה ובקשה לדבר עם הנסיכה.
“הנסיכה אצל סבתא” – אמרה לה המשרתת.
“אני אחכה לה כאן?” – בקשה ברוריה בביישנות.
“היא תחזור רק בעוד שלושה ימים” – ענתה המשרתת, “לכי הביתה ילדה”
אמא מאוד כעסה על ברוריה בגלל שהיא חזרה הביתה באיחור גדול. אחר כך שאלה אותה:
– “איפה הבובה שלך, ברוריה?”
ברוריה התחילה לבכות וסיפרה לאמא שהבובה אצל חברה שלה: “אמא, אני מאוד מתגעגעת לבובה שלי, הנסיכה תביא אותה עוד שלושה ימים, זה כל כך הרבה זמן, אני כל כך מתגעגעת…”
– “ברוריה, היה לי מאוד קשה לקנות לך את הבובה, אין לי עוד אפשרות לקנות לך בובה אחרת וגם אם היה לי, לא הייתי קונה בובה לילדה שלא יודעת לשמור על הבובה שלה אפילו יום אחד.”
ברוריה חיבקה את אימה חזק-חזק, ובקשה את סליחתה: “אמא, הנסיכה בטח תחזיר לי את הבובה, יש לה הרבה בובות בבית, היא פשוט שכחה, היא תביא לי את הבובה, נכון אמא?”
אחר שלושה ימים, ברוריה רצה לנסיכה ובקשה ממנה את הבובה.
– “הבובה איננה”, אמרה לה הנסיכה, “סבתא שלי בטעות זרקה אותה לקמין עם האש”
– “אבל למה, למה היא זרקה את בובה?!” – ברוריה התחילה לבכות.
– “אני לא רציתי שאמא תדע שאני לקחתי אצלך את הבובה, היא הייתה כועסת עלי מאוד, אז עטפתי את הבובה בנייר וכאשר סבתא ראתה נייר על השטיח אצלה, היא זרקה אותו לתנור, מה אני אשמה בזה?!”
ברוריה חזרה הביתה בלי בובה.
אמא של ברוריה לא קנתה לה עוד בובות, כמו שהבטיחה לברוריה:
– “ההבטחות צריך לקיים ברוריה”, אמרה לה אמא.
אבל אל תחשבו שברוריה נשארה בלי הבובות, ברוריה למדה לעשות את הבובות בעצמה.
היא מאוד אהבה לשחק בבובות.
משחקת בבובות
כשהייתי ילדה
לא היו לי בובות
עשיתי לי בובות בעצמי
בקיץ מפרחים
בחורף מסמרטוטים
מכל מני דברים
מצחיקים
משחקת בבובות
מתלהבת מבובות
אוהבת בובות
עד מאוד!
כשהייתי בחורה
קניתי לי בובות
בובות גדולות וקטנות
תפרתי להן
הלבשתי אותן
וגם ישנתי איתן
גם עכשיו שיש לי
משפחה משלי
ממשיכה לשחק בבובות
מייצרת בובות
מציגה הצגות
עם בובות לבנים ובנות
משחקת בבובות
מתלהבת מבובות
אוהבת בובות
עד מאוד!
בלה יפרה
• נסיכה וענייה, או הבובה של ברוריה
וכך כותבת בלה בהקדמה לספרה.
“קראתי את הסיפור של מל רוזנברג “הכדור והעץ”, מל כתב בהקדמה: “זה סיפור על התמודדות עם האובדן… מעולם לא התגברתי על זה, אני עדיין מנסה” נזכרתי בסיפור שלי, גם אני עדיין מנסה להתגבר על הכאב שהרגשתי אז. “נסיכה וענייה”, בחרתי בשם הזה בגלל הספר “נסיך ועני”.
…
בספר זה בלה יפרה מספרת וכותבת שירים על הבובות של חייה.
הרבה מאד בובות היו ויש לה, מאז אותה בובה ראשונה- אהבה ראשונה שהייתה לה, ושתמיד תישאר נערצת בזיכרונה כטיבה של אהבה ראשונה.
“כשהייתי ילדה
לא היו לי בובות
עשיתי בובות בעצמי
בקיץ מפרחים
בחורף מסמרטוטים
מכל מיני דברים מצחיקים.”
ועד היום ממשיכה בלה יפרה לעשות בובות, להציג עם בובות.
” גם עכשיו שיש לי
משפחה משלי…
משחקת בבובות
מתלהבת מבובות
אוהבת בובות
עד מאד.”
בלה יקרה, ברכות לספרך החדש, נהדר לפתוח את הבוקר אתו.
Published: Mar 2, 2015
Latest Revision: Mar 2, 2015
Ourboox Unique Identifier: OB-34670
Copyright © 2015