רותי פוטי מלוכלכת

פוטי הקטנה הייתה תמיד מלוכלכת.
פוטי לא רחצה את פניה, לא סרקה את שערותיה ולא גזזה את ציפורניה.

הילדים קראו לה לכלוכית ולא חפצו לשחק איתה. יום אחד אמרה לכלוכית לחבריה: “אינכם רוצים לשחק איתי-אלך לחפש לי חברים אחרים”.

הלכה לכלוכית אל השדה.
ראתה ציפור קטנה עומדת על עץ ומצפצפת.

“ציפור, ציפורי, בואי לשחק איתי” – אמרה פוטי. “ציף, ציף” – ענתה לה הציפור – “אינני רוצה לשחק עם ילדה מלוכלכת”.

כך אמרה הציפור ועפה לה אל קינה.

הלכה לכלוכית הלאה. ראתה כבשה רועה בשדה, ועל ידה גדי קטן, יפה.

“גדי גדי” – אמרה לכלוכית – “בוא לשחק איתי”.
“מה, מה געה הגדי, אני לא רוצה לשחק עם ילדה מלוכלכת”. “ואתה נקי?” שאלה הילדה.

“וודאי, אני אוהב ניקיון. יום יום לוקקת-רוחצת אותי אמי בלשונה”.

“הביטי מה מבהיק הצמר עלי. אם גם את תהיי נקייה כמוני – אשחק איתך”.
כך אמר הגדי ורץ אל אימו.

הלכה לכלוכית הלאה. פגשה ברווז קטן הולך בשביל.

“ברווז, ברווז”– אמרה לכלוכית – “בוא לשחק איתי”.

“גע גע”, ענה הברווז, “סורי מן השביל, לא אשחק איתך כי מלוכלכת את”.

“ואתה נקי?” שאלה פוטי. “וודאי ענה הברווז יום יום אני רוחץ בנהר. לכי גם את לרחוץ אחר כך נשחק”.

באה לכלוכית עד מקום הביצה ומצאה נרקיסים. אמרה: הנה אקטוף נרקיסים ואקלע לי זר. הושיטה פוטי את ידה אל הפרחים.

רעדו הפרחים מפחד ואמרו: “הוי, הוי, אל תגעי בנו. אל תלכלכי את כתר הזהב שלנו”.
“גם הפרחים רוצים לברוח מפני” – אמרה לכלוכית בעצב והתחילה בוכה.

רצה מהר הביתה ואמרה לאמה:
“אמא, נקי אותי היטב היטב. לא טוב להיות מלוכלכת, הכל בורחים מפני. רוצה אני להיות נקייה”.