מהו “מסע ישראלי” ?

נחל עמוד

מידע גאוגרפי על המקום

מקורו של הנחל הוא באזור הגליל העליון, בין הר מירון לצפת, והוא זורם בכיוון דרום-מזרח דרך הגליל התחתון המזרחי אל דרום-מערב הכנרת. אגן הניקוז שלו ושל יובליו, כולל את המורדות המזרחיים של הר מירון, רמת דלתון, הר ביריה, צפת , רמת פשחור, הר מצפה ימים, אזור קדרים, הר לבנים וחוקוק.

יובליו העליונים של הנחל מנקזים את פסגת הר מירון (גובה של כ־1,200 מ’), ובסיומו הנחל נשפך לכנרת (גובה של כ־200-), ירידה של כ־1,4000 מ’.

הנחל נקרא כך על שם סלע גבוה המתנשא מעל האדמה והנמצא בקרבת אחד מאפיקיו של הנחל, בקרבת קיבוץ חוקוק. הסלע מזכיר בצורתו עמוד גבוה ומכאן שמו “נחל עמוד”. הנחל נחצה באחד הקטעים שלו על ידי המוביל הארצי. בעקבות סלילת קטע הכביש שבין צומת חנניה לצומת עמיעד (כביש 85) בסוף שנות ה־70, מולא הנחל (כמו גם יובלו, נחל עכברה) בסוללת עפר גבוהה כתחליף לגשר, בנקודת החציה של הכביש את הנחלים. סוללה זו מנעה מעבר בעלי חיים ומטיילים בין שני חלקי הנחל. הסוללות הוסרו ב־2013, במלך עבודות לשדרוג והרחבת כביש 85.

יובליו העיקריים של הנחל הם נחל מירון, נחל עכברה, נחל שמאי, נחל פרוד, נחל לבנים ונחל חוקוק. שטח הניקוז של הנחל תחום בין נחל כורזים ונחל צלמון.

בנוסף למימיו הזורמים מרמת דלתון, לאורך תוואי הנחל ישנם עוד מספר מעיינות כגון עין פועם ועין יקים.

 מידע היסטורי על המקום

מגוון האתרים במרחב נחל עמוד ויובליו גדול, ורק אחדים מהם נחפרו חפירה ארכאולוגית מסודרת. באזור זה אפשר למצוא מערות הפרהיסטוריות , יישוב מבוצר מראשית תקופת הברונזה, אתרים ובהם ממצאים מתקופת הברזל, מספר ניכר של אתרים שיש בהם ממצא מהתקופה ההלניסטית, ובראשם המקדש בהר מצפה הימים המייצג את האוכלוסייה הפגאנית שישבה בגליל עד הכיבוש החשמונאי, אתרים שהוקמו בהם יישובים יהודיים לאחר הכיבוש החשמונאי, כמו כפר חנניה ואתרים מהתקופות מאוחרות יותר – התקופה הביזנטית, התקופה האסלאמית הקדומה והתקופה האסלאמית המאוחרת. 

נחל עמוד עילי – בחלק העילי של השמורה, בקטע נחל שאורכו כ־2.5 ק”מ, נמצאות 18 טחנות קמח, מתוך 26 הטחנות בנחל כולו. מקבץ טחנות הקמח בחלק זה של הנחל הוא הגדול ביותר בארץ, כנראה בגלל הסמיכות לעיר צפת. לצד שרידי הטחנות השתמרו גם שרידי גשרים ואמות המים שהוליכו אל הטחנות, אך נמצאו בתהליכי התמוטטות. לפיכך, בעת האחרונה סיימה רשות הטבע והגנים עבודות שימור  

בטחנות הקמח שבשמורה-נראה כי הטחנות החלו לפעול במאה ה־16 וחדלו לפעול במאה ה־20, כאשר -טכנולוגיות מודרניות החליפו את כוח המים.  

כמה מהמבנים שימשו במאה ה־16 מבטשות. לאחר גירוש ספרד (1492) הביאו יהודים לצפת טכנולוגיה חדשה שסייעה להם בייצור אריגי צמר איכותיים. בתהליך הייצור הזה יש להכות בכוח בצמר (בטישה), יהודי צפת ייצרו מתקני בטישה שפעלו בכוח מי נחל עמוד, ולמתקני הבטישה הם קראו “בטאן”. תור הזהב של מבטשות צפת נמשך שלושה-ארבעה דורות בלבד, ולאחריהם עברו מבני המבטשות הסבה לטחנות קמח רגילות. 

נחל עמוד תחתי – המערות “שובך”, “עמוד”, “הגולגולת” (זוטיה) ו”אמירה”, הנמצאות בחלקו התחתון של הנחל, הן מהמערות החשובות ביותר במחקר הפרהיסטורי של ארץ ישראל והמזרח התיכון.
בשנים 1925 1926 חפר טרוויל-פיטר במערות אמירה וזוטיה, בראשית שנות ה־60 נחפרה מערת עמוד בידי משלחת יפנית ומערת שובך נחפרה בידי בינפורד האמריקני.
בשנת 1973 חידשו בר־יוסף וגיסיס את החפירה במערת זוטיה .
במערות נמצאו שכבות מגורי אדם קדמון המתוארכות לכ־150,000 שנים לפני זמננו. שבר הגולגולת שנמצא במערת זוטיה הוא הקדום ביותר מסוגו המוכר כיום בארץ, והוא שויך לשלב המעבר שבין האדם הניאנדרטלי להומו ספינס, שלב המכונה היום “הומו ספינס ארכאי”.

הר מירון

מידע גאוגרפי על המקום

הר מירון הוא מרכזה של שמורת הרי מירון שמשתרעת על פני שטח של כ-100,000 דונם. שמורה זו היא מהגדולות והוותיקות בשמורות הטבע בארץ ישראל. היא הוכרזה כשמורת יער עוד על ידי השלטון הבריטי בשנת 1942.

מלבד הפסגה שסגורה למבקרים בגלל הבסיס הצבאי השוכן בה, אתר הביקור העיקרי בהר הוא שביל הפסגה שמקיף אותה כ-100 מטר מתחת לרום ההר. מהשביל נפרשות תצפיות לרוב שטח הגליל העליון. ממספר נקודות בגוש הרי מירון ניתן לראות את כל רוחב ארץ ישראל, מהים התיכון, הגליל התחתון, הכנרת והגולן. בשמורה נמצא בית ספר שדה הר מירון.

יחודה של שמורת הר מירון בפרט והרי מירון בכלל הוא בזה שהיא מהווה גבול תפוצה דרומי להרבה צמחים שמייצגים את הצומח בהרי טורקיה והלבנון. ניתן למצוא בהרי מירון צמחים כמו: רקפת יוונית, אדמונית החורש, ערער ארזי ועוד.

במשך השנים ניטש מאבק על שימור השמורה מול מספר יישובים שנמצאים בתוכה או על גבולה. בייחוד התפרסם מאבקם של אנשי הכפר בית ג’ן להרחיבו ולבנות דרך לכפר חורפיש. גם התיישבות הבודדים חמדת ימים נאבקה שנים רבות על קיומה בתוך השמורה.

מידע היסטורי על המקום

בעבר, בגלל התנאים הקשים, הייתה התיישבות האדם בהרי מירון דלילה יחסית לחבלי ארץ סמוכים להם.

לפני כמה שנים נחפר ליד קיבוץ פרוד אתר ארכיאולוגי לא מוכר – “גל יתרו” – גל אבנים ענקי דמוי סהר, המתוארך לתקופת הברונזה הקדומה (לפני כ-5,000 שנה), וייתכן ששימש מתחם פולחני בגבול שבין תחומי הערים הראשיות באזור בתקופה ההיא – בית ירח בדרום הכנרת וקדש בהרי נפתלי. חלק מהאתרים הארכיאולוגיים בשמורה, על ראשי הרים, הם מצודות עתיקות מתקופת הברזל (התקופה הישראלית) ככל הנראה, למשל בהר אדיר ובהר מירון עצמו (רוב האתר נהרס בפריסת הצבא במקום). מתחמים מבוצרים הוקמו גם בתקופה הפרסית, למשל בהר מצפה הימים. למרגלות ההרים פרוסים יישובים רבים, שניים עתיקים הם מירון ופקיעין, שהתפרסמו במסורת היהודית בזכות רבי שמעון בר יוחאי (רשב”י), מתלמידיו של רבי עקיבא (פעל לאחר כישלון מרד בר-כוכבא). לפי המסורת הסתתר הרשב”י 13 שנים במערה בפקיעין, ובמירון נקבר. בתקופות הרומית והביזנטית – תקופות של שגשוג בכל ארץ ישראל – התקיימו כמה יישובים קטנים גם בהרי מירון, כגון בחורבת חותם ובאתר ע’בטייה. בימי הביניים דעכה ההתיישבות באזור וכנראה מסיבה זו נמשכו לכאן דרוזים, והם נאחזו בבית ג’אן ובשני כפרים שאינם קיימים עוד – זבוד (חורבת זבד) וג’רמק (חורבת ב”ק). בתקופה העות’מאנית שגשגה העיר צפת, ובאפיק נחל עמוד ונחל מירון פעלו טחנות קמח ומבטשות (מתקנים ששימשו בתהליך ייצור הצמר), וכן התפתחה מסורת עלייה לרגל לקברי צדיקים, הפזורים בעיקר בקרבת היישוב מירון. ברעש האדמה בשנת 1837 נפגעה קשות העיר צפת והרב ישראל ב”ק הקים יישוב חקלאי קטן בג’רמק. היישוב התקיים כשנתיים, והיום המקום נקרא על שמו – חורבת ב”ק.

על אף מיעוט ההתיישבות במרחב תועדו בו עשרות גתות לייצור יין, חלקן תוארכו לתקופת הברזל וחלקן לתקופה הרומית-ביזנטית. כמו כן נבנו טרסות חקלאיות, והן נראות גם היום במעבה החורש בכל תחומי השמורה. כל אלה מעידים על פעילות חקלאית ענפה באזור בתקופות אלו.

הגן הלאומי בית שאן

מידע גאוגרפי על המקום

בית שאן נמצאת בנקודת המפגש של בקעת הירדן עם עמק חרוד, בלב השבר הסורי-אפריקני. האקלים בה חם, אך בבקעה נובעים מעיינות שופעים. האזור פעיל מבחינה סיסמית, ובמהלך ההיסטוריה היו באזור כמה וכמה רעשי אדמה.

 נחל חרוד מתחתר בסלעי הבזלת בתחום הגן הלאומי. המעיינות הרבים שזרמו כאן בעבר הותירו אחריהם בגדות הנחלים משקעים של גושי טרוורטין.  

מידע היסטורי על המקום

בני אדם קבעו בתל בית שאן את ביתם כבר באלף החמישי לפסה”נ. בתקופה הכנענית המאוחרת (מאות 12-16 לפסה”נ) משל באזור, ובארץ ישראל כולה, השלטון המצרי. 

נראה שבמשך זמן-מה שלטו בעיר הפלשתים. על פי המקרא, הפלשתים הוקיעו את גופות המלך שאול ובניו על חומת בית שאן, לאחר שהביסו את צבאי ישראל בקרב הגלבוע: “וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן ” (שמואל א, לא 10). מאוחר יותר (בשנת 732 לפסה”נ) החריב מלך אשורתגלת פלאסר השלישי את בית שאן במסע מלחמה שערך נגד ממלכת ישראל. 

בתקופה ההלניסטית (המאה 4 הרביעית לפסה”נ), יסדו מתיישבים חדשים בבית שאן עיר-מדינה (פוליס), על פי מיטב המסורת של התרבות העירונית ההלניסטית במזרח: רחובות מעוטרים בעמודים, מקדשים, תאטראות, שווקים, בתי מרחץ ומזרקות מים. העיר נקראה ביוונית ניסה-סקיתופוליס , על שם אומנתו של דיוניסוס, אל היין. על פי מסורת המתיישבים, האומנת נקברה בבית שאן. גילוי פסלו של דיוניסוס בחפירות שנערכו באתר מעיד שאכן התושבים סגדו לו.

 בשנת 63 לפסה”נ, לאחר תקופה קצרה של שלטון החשמונאים בעיר, כבשו הרומים את העיר, והיא נכללה בין ערי הדקפוליס – קבוצת ערים בעלות צביון תרבותי הלניסטי-רומי, רובן בעבר הירדן. בעיר המשגשגת הוקמו מבני ציבור מפוארים. 

גם בתקופה הביזנטית, כאשר דת המדינה הייתה הנצרות, המשיכה בית שאן לפרוח, ובמאה החמישית לסה”נ הייתה לבירת המחוז השני של ארץ ישראל (פלסטינה סקונדה), שכלל את עמקי הגליל ואת עבר הירדן המזרחי. העיר השתרעה על פני כ-1,300 דונמים ואוכלוסייתה מנתה יותר מ-40,000 תושבים. העיר נודעה כאזור חקלאי משובח והצטיינה בייצור בדי פשתן איכותיים. האמורא ריש לקיש אמר על בית שאן את אמרתו המפורסמת: “אם גן עדן בארץ ישראל הוא, בית שאן פתחו” (תלמוד בבלי, עירובין י”ט ע”א).

לאחר הכיבוש הערבי, במחצית הראשונה של המאה השביעית, הפסידה בית שאן את בכורתה לטבריה, ובשנת 749 החריב את העיר כליל רעש אדמה אדיר. בית שאן הפכה ליישוב כפרי, ובתקופה הצלבנית הוקמה בה, ממזרח לאמפיתאטרון החרב, מצודה שניצלה לא מעט מאבני הבניין שלו.  

נחל חרוד

מידע גאוגרפי על המקום

נַחַל חֲרוֹד (בשמו הערבי ואדי גָ’לוּד או ואדי גָ’אלוּד) הוא נחל באזור הגליל הנשפך אל הירדן.

מקורו של הנחל הוא באזור גבעת המורה, בגובה של כ-500 מ’ מעל פני הים, ומשם הוא זורם מזרחה דרך עמק חרוד, במסלול שאורכו כ-35 קילומטרים עד שהוא נשפך אל הירדן, כ-2 קילומטרים צפונית למעוז חיים. הנחל מנקז את מורדות ההרים שסביב בקעת בית שאן,עמק יזרעאל ועמק חרוד.

בחלקו המזרחי זורם הנחל בכוח ובמהירות, ויש בו מספר מפלים, שהידוע מביניהם מכונה “קניון הבזלת” וגובהו כ-13 מטרים. במקום הכשירה הקרן הקיימת לישראל שביל טיולים. את הנחל חוצים מספר גשרים, שנים מהם מכונים “הגשר הרומי”. “הגשר הרומי” המערבי אכן כולל אלמנטים שנותרו במקום מהתקופה הרומית. בבקעת בית שאן עובר מעליו גם גשר קנטר.

הנחל הוא נחל איתן, ולו מספר יובלים. הנחל מנוצל באופן אינטנסיבי להזרמת שפכים ושפכים תעשייתיים. ב-1992 הוקמה מנהלה לשיקום הנחל, שהכשירה במקום שבילי מטיילים, ושיפרה במידת מה את המצב האקולוגי באזור, אם כי עדיין מוזרמים לנחל שפכים רבים.

הר הרצל

הר הרצל הוא הר במערב ירושלים המשמש כבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל. בהר נמצא בית הקברות הצבאי הראשי של המדינה וכן חלקת גדולי האומה בה קבורים מנהיגי המדינה והציונות. בכניסה להר נמצא מוזיאון הרצל ועתיד לקום בו היכל הזיכרון הלאומי שבו יונצחו כל הנופלים בהגנה על הארץ.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערכים בהר הרצל הטקסים המרכזיים לזכר חללי צה”ל, חללי משטרת ישראל, ונפגעי פעולות האיבה בהשתתפות ראשי המדינה, ראש הממשלה ונשיא המדינה. במוצאי יום הזיכרון, ערב יום העצמאות, נערך ברחבת הר הרצל “טקס הדלקת המשואות” – הטקס המרכזי לפתיחת אירועי יום העצמאות.

ההר מתנשא לגובה של 834 מטרים מעל פני הים ונמצא במערב ירושלים, ביער ירושלים בין השכונות עין כרם, קריית יובל, בית הכרם, בית וגן, ויפה נוף. הר הרצל והכתף הסמוכה אליו עליה בנוי יד ושם, מכונים הר הזיכרון.

הכניסות להר הרצל ולבית הקברות הצבאי בו מצויות בקצה הדרומי של שדרות הרצל. בחודש אפריל 2013 נערכה תחרות להקמת כניסה ראשית חדשה עם מרכז מבקרים במקום בו נמצאת כיום הכניסה הישנה. בתחרות זכה צוות בינלאומי של אדריכלים שהציע רצף עמודים בצד הכניסה וגג מחורר מעל שער הכניסה הקיים.

יד ושם

יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת – “חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי”ג-19533”.

יד ושם מופקד על תיעוד תולדותיו של העם היהודי לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.

“יד ושם” מורכב ממספר מוסדות נפרדים, שביחד מקיפים את כל נושא השואה. המוסד עוסק הן בהנצחת השואה והן במחקר אודותיה:

ארכיון וספריה, בית הספר המרכזי להוראת השואה, המכון הבינלאומי לחקר השואה, המוזאונים לתולדות השואה, איסוף שמות קורבנות השואה, אתרי זיכרון והנצחה.

הכותל המערבי

סיפורו של הכותל המערבי מתחיל בהר צנוע – הר המוריה. על ההר הזה התרחשו לאורך ההיסטוריה אירועים מכוננים של העם היהודי.
על פי המסורת בריאת העולם התחילה על פסגת הר המוריה, מאותה אבן קדומה הנקראת ‘אבן השתייה’.
כאשר הצטווה אברהם אבינו להעלות את יצחק בנו לעולה, עלו האב ובנו אל המקום אשר עליו נאמר: “וירא את המקום מרחוק”- הוא הר המוריה.
לפי המסורת זהו ‘בית אלקים’ מחלומו הידוע של יעקב. אז ראה אבינו בחלומו את המלאכים העולים ויורדים בסולם המונח ארצה וראשו מגיע השמימה.
במרוצת השנים, נבנו על ההר בית המקדש הראשון והשני ובתוכם קודש הקודשים – המקום המקודש ביותר עבור העם היהודי. איש לא זכה להיכנס אליו, מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים.
בשנותיו האחרונות, שופץ המקדש והפך למלא הדר על-ידי הקמת רחבה עצומה, הנתמכת בארבעה קירות מלאכותיים, ומארבע רוחות השמיים. המתחם היה כה מפואר ומרשים עד שנאמר עליו כי מי שלא זכה לראותו לא ‘ראה בניין נאה מימיו’.
חורבן בית המקדש על ידי הרומאים היה לאסון נורא שנצרב בתודעתו של העם היהודי. מבנה המקדש חרב, אך קירות התמך שרדו בחלקם. בהעדר מקדש, פנו היהודים לשריד הקרוב ביותר למקום קודש הקודשים: הכותל המערבי. במשך הדורות, הפך הכותל לסמל הכיסופים של העם היהודי לעירו החרבה ולמקום המקדש. רבים מסרו את נפשם, רק כדי לזכות לגעת באבניו ולשטוח מולן את תפילותיהם.
כאשר שוחרר הכותל המערבי במלחמת ששת הימים, הוגשם אחד החלומות הגדולים ביותר של העם היהודי.
מאז, הכותל שוקק אדם. יהודים, תיירים, מתפללים ומבקרים – כולם מוצאים בו מקום לבטא את רחשי ליבם. הכותל המערבי – נוגע בלב של כולנו.

הרובע היהודי

הר הצופים

הר הצופים הוא הר בתחום ירושלים הצופה על מרבית שטח ירושלים, ועל שטח נרחב ממדבר יהודה כולל ים המלח. גובהו 826 מטרים מעל פני הים, כ־100 מטרים מעל העיר העתיקה, וכ־1,240 מטרים מעל פני ים המלח. הבאים לירושלים מהצפון ראו ממנו לראשונה את העיר ואת בית המקדש, ומכאן שמו. שמו הלועזי של ההר “סקופוס” הוא תרגום יווני של השם העברי. בערבית קרוי ההר ראס אל-מושריף. שם נוסף בערבית הוא ג’בל סקובוס, הנגזר משמו הלטיני של ההר.