עין במר בוכה ולב שמח

מעולם לא הייתי ילד. ילדות היא שלב שהמציאות של חיי הכריחה אותי לדלג מעליו. כנראה שאין לך ברירה אחרת,כאשר אתה מגיל צעיר עסוק במלחמת הישרדות. כזו שאתה מנהל לבדך מול עולם, כולל עצמך.

נולדתי וגדלתי ברמלה. מרחק רק רבע שעה נסיעה מת”א, עשרות שנים של מרחק בקידמה ובהזדמנויות. פריפריה חברתית קוראים לזה היום.

הייתי ילד אחר. שונה. כבר ביסודי הבנתי שאני לא חלק מהמיינסטרים ונדחקתי הצידה. בכל יום שהגעתי לבית הספר ספגתי קללות וכינויי גנאי כי לא עמדתי בתו התקן המחמיר ל”גבריות” מאצ’ואיסטית ערסית. הייתי ילד עדין, כזה שלא לקח חלק במלחמות השליטה בכיתה ולא רב מכות. כזה שהעדיף לשחק כדורעף עם הבנות במקום כדורגל עם הבנים.

עדינה, כך קראו לי הילדים. וגם הומו. כוסית. אישה. קוקסינל…

שנאתי את בית הספר כל כך. לא רציתי ללכת ובכל יום שרק התחיל התפללתי שכבר יגיע הסוף. שהסיוט יגמר. ההורים שלי לא ידעו דבר, והמורים שאולי מידי פעם בעל כורחם היו עדים לסיטואציה – התעלמו כאילו לא היה דבר.

כשעברתי לחטיבת הביניים קיוויתי בכל מאודי שאף אחד מהילדים ביסודי לא יעבור יחד איתי. רציתי הזדמנות חדשה ליצור שינוי ולמנוע מהסטיגמה להופיע שוב. מצאתי את עצמי, מבלי ששמתי לב, עושה הרבה פעולות ומפעיל מאמצים כדי לשנות דברים בהוויה שלי. הקפדתי על הליכה גברית, ועל אופן הדיבור, והיה חשוב לי להימנע מהרגלים נשיים הכי קטנים שיכול להיות והיו בי. התכנית הראתה סימני הצלחה והמצב החברתי שלי השתפר, אבל זה היה רק ניצחון במערכה. המלחמה עוד לא הסתיימה.

האמנתי שהכול חלף, אבל אז התחילו לפעפע בי הסימנים הראשונים. זה התחיל ממבטים חטופים אל עבר ילד שלמד איתי בכיתה. חשבתי עליו הרבה ולא ידעתי מה יש לי ממנו. הוא היה יפה ומקובל. אחד כזה שכל הבנות בשכבה היו דלוקות עליו. גרמתי לעצמי להאמין שכל זה לא אמיתי, שהסיבה היחידה שבגללה אני מסתכל וחושב עליו היא כי אני מקנא בו ורוצה להיות כמוהו. כמו רוח מתגברת זה התחיל לעורר גלים חזקים יותר שהציפו אותי, ולא ידעתי נחת. לא הבנתי מה זה ומאיפה זה בא לי. הכחשתי והדחקתי בכל כוחי, ביני לבין עצמי. לא הייתה לי טיפת אומץ לחשוב שאני כזה. פחדתי מזה פחד מוות. בתת מודע הבנתי את המשמעות של להיות כזה בחברה שגדלתי בה. מכאן ואילך התחילה תקופת החושך. תקופה שבה הייתי נועל את דלת החדר בלילות, נכנס מתחת לשמיכה, ומתחיל לבכות בשקט כדי שאף אחד לא ישמע. בוכה לאלוהים שיעזור לי, שישנה אותי, שיציל אותי מה”בלבול ילדות” הזה, שישלח לי כבר מישהי שתכבוש לי את הלב. חלפו להן 3 שנים של בכי הכחשה והדחקה והגעתי לתיכון. אותו מאמץ שהשקעתי במעבר הקודם התחיל מחדש, רק שכעת נוסף לזה הפחד התהומי שמישהו יראה, יבין, יידע.

בתקופת התיכון אנסתי את עצמי למצוא מישהי, להתאהב בה, להתחיל משהו אבל כלום ושום דבר. לא הייתי מסוגל לשקר לעצמי ולהיות עם מישהי שאין לי אליה שום דבר. שאר הבנים בשכבה כבר התחילו לעבור ניסיון מיני ראשון ואני נתקעתי. התחלתי להרגיש יותר ויותר את הדשדוש במקום, ואת הבדידות שהפכה להיות חברתי הטובה. הייתי כל כך בודד. מוקף באנשים ועדיין כל כך לבד. לא סיפרתי לאף אחד את מה שמתחולל בי. הרגשתי שהחיים שלי אינם חיים ואני מת שהולך בין החיים. חי מבחוץ מת מבפנים. שחקן בהצגה שלא נגמרת. היה לי כל כך קשה לשאת את זה. באמת ובתמים שהייתה לי משאלת מוות בכל אחד ואחד מהימים האלה.

אני כבר בן 17. אחרי יותר מ 4 שנים מלאות עצבות, כאב, ייסורים, שנאה עצמית, ויותר מהכול בדידות, ואז זה הגיע. התאהבתי לראשונה. אהבה אובססיבית טוטאלית וחסרת סיכוי – התאהבתי בחבר סטרייט. נסחפתי אחרי שיגיון האהבה הזו שעוררה אצלי רגשות שלא היו קיימים קודם – אושר, שמחה, התלהבות, התרגשות, חשק. כל היום חשבתי עליו. כל היום ביליתי איתו. חיקיתי אותו ואת הצחוק המשונה שלו, הערצתי אותו. כל עוד הוא היה לידי אני קרנתי. האופוריה התפוגגה כשהוא התגייס לפניי לצבא. הקשר בינינו הלך ונעלם ואני גם כן – התחלתי לשקוע. המעבר מהאושר העילאי לעצבות הזו היה כל כך חד. הרגשתי שוב שאיבדתי את הטעם לחיים. אם בעבר היו לי חיוכים מזויפים על הפנים, עכשיו גם זה לא היה. לא רציתי לצאת מהבית, איבדתי כל חשק לעשות משהו, שכבתי ושמעתי מוזיקה שוקע במחשבות עליו, לא לילה אחד ולא שניים חלמתי עליו חלומות והייתי קם מיוזע כולי ומתאכזב. נשבר לי הלב והתחלתי לחשוב שוב על התאבדות. זו מחשבה שעלתה לי עוד לפני שהכרתי אותו, חשבתי על זה כפתרון לבעיית הנטייה. חשבתי שעדיף שאמות לפני שאספר את זה למישהו.

תמיד האמנתי שאני אקח איתי את הסוד הזה לקבר אבל לצערי הקבר היה רחוק ממני ולא יכולתי לשאת את זה עד אז. רציתי לקרב את שעת המוות אבל רגע לפני שאני לוקח את החיים שלי הייתי צריך להיות בטוח שעשיתי הכל. גם ככה אין לי מה להפסיד. הגעתי למסקנה שאני חייב לספר לו, שאני צריך אותו קרוב אליי. באחד הסופ”שים שהוא חזר הביתה מהצבא ראיתי אותו מתחבר ל ICQ. פתחתי חשבון חסר פרטים ושלחתי לו הודעה. לא היה לי אומץ לעשות זאת אחרת. אמרתי לו שאנחנו חברים ומכירים כבר תקופה, שאני מאוהב בו, ושכל שאני מבקש זה להיות קרוב אליו כחבר ולא במובן הרומנטי. הבטחתי לו חשאיות מוחלטת שאף אחד אחר לא יידע. ציפיתי לאכזבה או דחייה אבל לא לכזו. יצא ממנו רשף של שנאה, צרור של קללות ואיחולים. לא עמדתי בזה. כיביתי את המחשב ורצתי למטבח להביא סכין, נעלתי את הדלת של החדר, והתפרקתי על הרצפה בבכי של טירוף חושים. אחותי שמה לב שמשהו קרה ודפקה בדלת. זרקתי את הסכין מתחת למיטה. באותו לילה החלטתי שהמוות שלי צריך להיות לא בזמן סערת רגשות אלא ברגע של שיקול דעת וקור רוח, ככה אהיה שלם עם זה. הבנתי גם שהמוות שלי יחשוף את הסוד. שאפילו אם לא, גם סביב התאבדות בחברה שלנו יש קשר שתיקה. שבכל מקרה אני אגרום להורים שלי בושה, והם יצטרכו לחיות עם שאלות קשות ותחושות אשמה. התכנית החדשה הייתה למות בצבא. ליפול כחלל ולמות כגיבור, בהזדמנות הראשונה שאדרש להקריב למען המדינה.

בצבא הכל השתנה. פתאום הפנמתי כמה אהבה אינסופית יש למשפחה שלי אליי. כמה הם דואגים לי וכמה אכפת להם ממני, ומה לעזאזל הייתי עושה להם אילו התאבדתי. תמיד ידעתי את זה, אבל פתאום השתקפה לי דרכם תחושת החיסרון שלי בבית, הגעגוע, וכמה הם מחכים לשיחת טלפון או לרגע שאחזור הביתה. החיבוק החזק בסופ”ש וכמויות האוכל שאני אוהב שהכינו במיוחד בשבילי. חזרתי למחשבות שאתחתן עם אישה. אני בטח לא אוהב אותה ולא אמשך אליה. היא גם לא תגרום לי אושר, אבל ילדים אני אוהב והם יהיו הסיפוק שלי בחיים. הייתי נכון להקריב את האפשרות לאהוב ולהיות נאהב, לחיות בזוגיות אמיתית, מתוך הפחד לאכזב ולגרום בושה למשפחה שלי ולעצמי. הייתי מלא בשנאה עצמית – סברתי שזה כתם, פגם, נחות, לא נורמלי, שזו מחלה. לא הייתי מסוגל לומר אפילו לעצמי במחשבה את המילה ההיא שמגדירה אותם. המשכתי במשחק ובהצגה כל תקופת הצבא, אבל לא הייתי קרוב אפילו לצאת עם אישה. השעון מתקתק ואתה חושש שבכל רגע מישהו יבין. הדיבורים יתחילו ושמועות יתעוררו. אתה כבר עוד רגע בן 21 וחסר כל ניסיון. עם בנים אתה לא מאפשר לעצמך ועם בנות אתה לא מסוגל. כל פעם שאתה מתקרב אתה בורח. פניתי לקב”ן וסיפרתי לה שאני לא יודע איך לצאת מהמלכוד. היא לא התוותה דרך אבל כן גרמה לי לשאול את עצמי מאיפה השנאה העצמית הזו. הבנתי באמצעותה שאומנם אני כזה, אבל אני מלא בורות וחסר הבנה בכל מה שקשור להוויה עם נטייה. אחרי כמה שיחות איתה, נתתי לעצמי הזדמנות להכיר מרחוק ובחשאי. פתחתי פרופיל באתר היכרויות.

הבחור הראשון שנפגשתי אתו היה לבן זוג שלי בשנתיים הבאות. הוא היה מחוץ לארון מגיל 16 ואני ארוניסט מבוהל. עוד מעט בן 22 ולא מסוגל להגיד את המילה. בארבעת החודשים הראשונים היינו יושבים ברכב בפינה חשוכה ורק מדברים. לא הסכמתי למגע. לא הסכמתי שנצא מהרכב או לבלות, אפילו לא כ”חברים”. אף אחד שלא יראה או יחשוב. הוא היה כל כך סובלני, כל כך כיבד את המקום שלי. אחרי ארבעה חודשים הייתה לנו מריבה ראשונה שגרמה לפרידה. בבת אחת הכתה בי ההבנה. אתה חתיכת אידיוט מטומטם. מגיל 13 אתה חי בבדידות איומה. קיבלת הזדמנות לעשות את כל הדברים שחלמת אי פעם שתעשה: לראות סרט ולשים את הראש על מישהו, לשבת על חוף הים ולהחזיק ידיים, להתכרבל במיטה,להתנשק, לצאת, לבלות, לרקוד, לצחוק, להשתגע, לטייל, לחיות -ולא לבד. להרגיש נאהב. זרקת את ההזדמנות הזו לפח וישבת ברכב חשוך מפוחד מעצמך. בשביל מי? בשביל מה?

למחרת הוא ואני שוחחנו ונתנו לעצמנו עוד הזדמנות. סיפרתי לו על התובנה שלי ושהחלטתי שאני הולך לספר להורים שלי. הוא צחק וחשב שאני משוגע: “אתה עוד לא שלם עם עצמך, איך תצא ומה תגיד למשפחה?”. הייתי נחוש. כתבתי להורים שלי מכתב שנקרא “עין במר בוכה ולב שמח” ובו היו התשובות לכל השאלות שהם לא יעזו לשאול. במכתב היה רשום הכל: מאיפה זה התחיל, על בית הספר, על תקופת החושך, על האהבה הראשונה, על מחשבות ההתאבדות, על תחושות גאווה ואכזבה, על הזוגיות החדשה, מה אני כעת ומה זה אומר, מה יקרה מעתה ואילך מבחינתי, מה החלומות והשאיפות שלי, ומה חשוב לי שהם יזכרו.

יום שישי בערב ושני ההורים שלי במיטה צופים בארץ נהדרת. כיביתי את הטלוויזיה בפרסומות ונעמדתי מולם עם המכתב בידי. רועד כולי, עם חום גבוה שעלה בבת אחת, בכל רגע על סף התמוטטות אמרתי להם – אני הומו. בבת אחת ראיתי את ההורים שלי מזדקנים ב15 שנה מול העיניים שלי. המבטים אמרו הכל. הנחתי את המכתב על המיטה ורצתי לחדר שלי בוכה. אבא שלי רץ אחריי חיבק אותי ונישק. די אל תבכה, הכל בסדר אתה הילד שלנו אנחנו אוהבים אותך. לא האמנתי למשמע המילים האלה. למחרת בבוקר ההורים שלי לא יצאו מהחדר עד הערב. בערב אבא שלי בא ואמר לי “חשבתי על זה, אני לא מסוגל לחיות עם זה אנחנו נטפל בזה והכל יהיה בסדר, נלך לאיזה רב”. אמרתי לו שאין לי שום בעיה לבוא אתו לאן שהוא רוצה ולמי שהוא רוצה, יש לי רק תנאי אחד – הוא צריך להיות מוסמך עם תואר אקדמי. בוא נלך יחד לפסיכולוג, לפסיכיאטר, לרופא למה שתרצה. אני לא הולך לרבנים, לקוראים בקפה ולמגדי עתידות. הוא סירב והתמלא כעס חשב שאני לא רוצה לעזור לעצמי, שאני רוצה לחיות ככה וזהו, שכל האנשים האלה יתמכו בדעה שלי. ניסיתי להסביר אבל המילים לא נשמעו.

מכאן הכל הלך והתדרדר. אבא שלי כמוני שקע בדיכאון – לא הלך לעבוד, לא היה נרדם בלילות, היה מחכה לי בכל רגע שאחזור ומדמיין דברים, מתעלל בי ומתעמר בי, מטיח האשמות שווא, המילים ששמעתי ממנו חוררו אותי. גם לאמא שלי היה מאוד קשה אבל היא מעולם לא הפנתה לי עורף. היא נלחמה שאשאר בבית וזה הוביל גם למריבות בינם. ההורים שלי החלו תהליך גירושין וכל הזמן נאמר לי שזה בגללי. כל הבית שלי התפרק. בכל אותו זמן לא כעסתי עליו. הבנתי אותו. ריחמתי עליו. כשהוא היה אומר לי את המילים הכי נוראיות שילד יכול לשמוע מאבא, הייתי משיב לו שאני אוהב אותו ואני עדיין הבן שלו ושום דבר לא ישנה את זה. אחרי חצי שנה נוראה הוא הלך לבד לרב. לזה הוא לא ציפה – הרב שטף אותו על ההתנהגות והיחס כלפיי. המום מהתגובה של הרב, אורתודוקס, שהוא ראש ישיבה, חזר הביתה וביקש ממני סליחה. היחסים בינינו חזרו כאילו למוטב למשך תקופה מסוימת אבל זה לא היה באמת ככה. את כל הרגשות הנוראיים הוא היה קובר בתוכו, עד שזה התפוצץ שוב. בפעם הזאת כבר כעסתי. לא הייתי מסוגל לקבל את זה שהוא לא עשה אפילו צעד של התקדמות. לא הסכמתי להכיל את המילים האלה שוב. לא דיברנו במשך שנתיים. היינו גרים יחד באותו בית ומתעלמים מהקיום אחד של השני. אוויר. ביום העצמאות התבשרתי שאני מקבל דרגת סרן בקיצור פז”ם וייערך טקס מצטיינים. זה היה אחד מאותם רגעים שהיו בתקופה שלא דיברנו, שהיה לי כל כך קשה שאבא שלי לא יהיה איתי שם, שהוא לא מתגאה בי ובאדם שאני, ללא קשר להעדפה המינית שלי. כמה רגעים לפני הטקס ראיתי אותו שם. עומד בצד ולא יודע מה לעשות עם עצמו. הלכתי אליו וחיבקתי אותו. חזרנו לדבר והיחסים חזרו להיות כמו שהיו פעם אבל לא דיברנו יותר על הנושא.

תמיד זה היה שם. המתח הזה כשזה לא מדובר ולא קיים. הפחד שיום אחד אולי זה שוב יתפוצץ. החשש מאכזבה נוספת. כל זה השתנה לפני שנה. חבר שלח לי לינק להרשמה למחקר שעורכת אוניברסיטת בן גוריון, במסגרת המחקר מזמינים ל 20 מפגשים משפחות בהם הילד/ה יצאו מהארון ויש מתח סביב הנושא במשפחה. קבעתי פגישה עם הפרופסור והזמנתי את אמא שלי. על אבא שלי אפילו לא פנטזתי שישתתף בשיחות כאלה. היא מצאה שלל תירוצים של זמן וחוסר צורך, אבל עמדתי על שלי. הודעתי לה שקבעתי ואני מחכה לה שם. למפגש הראשון הגיעה אמא שלי ויחד איתה אבא שלי. הייתי בהלם והתרגשתי נורא. קצת חששתי מההשלכות על היחסים שלנו שוב, אבל הייתי נכון לקחת את הסיכון. במהלך חצי שנה של שיחות גיליתי כמה ההורים שלי מופלאים. כמה תהליכים כבירים הם עברו עם עצמם בשנים. כמה הם אוהבים אותי. כמה הם מצטערים על החוויה ועל העבר. כמה הם רוצים להיות שם מעתה ואילך עבורי. כל מפגש היה חוויה רגשית מטלטלת. אם מישהו היה אומר לי בנקודת זמן ההיא שיום יבוא וכך זה יהיה, הייתי חושב שהוא בהזיות.

לא סיפרתי לכם את הסיפור הזה סתם. הרשיתי לעצמי לשים את הלב שלי, את הדברים הכי אישיים וחושפניים בחיי, שרבים מחבריי לא יודעים כלל, כי גם היום יש ילדים וילדות שלצערי הרב נמצאים במקום שעדי היה בו לפני מספר שנים. מסוגרים בתוך ארון מפחדים מהצל של עצמם, בגלל בורות ופחד מהשונה. גם היום יש אנשים שאוחזים בדעה קדומה ומסרבים להפנים שמעבר לכל יש שם בן אדם. לא מבינים שלהיות הומו או לסבית זו לא רק פרקטיקה מינית, זה גם רגשות ואהבות ואכזבות כמו לכולם.

סיפרתי לכם את זה שתבינו על מה הם גאים: אנשים שבמשך חיים שלמים התרגלו לחוש בושה ושנאה עצמית, שללא כל סיבה מוצדקת נבעטו מהחברה, ספגו אלימות ודחייה, נזרקו מהמשפחות, שילמו ועדיין משלמים מחיר חברתי על הדבר הכי בסיסי ואנושי – הצורך לאהוב ולהיות נאהב. למרות כל השיט שנשפך בכמויות הם לא מוותרים ונלחמים על מי שהם, וזו סיבה מספיק טובה לגאווה. סיפרתי לכם את זה כדי שתבינו ששנאה רוצחת, וכדי שתדעו שבני נוער להט”בים מתאבדים פי 3 מאחוזם באוכלוסייה. סיפרתי לכם את זה כדי שפשוט תשחררו ותתנו לאנשים לאהוב ותאהבו בעצמכם. אין באמת הבדל – אהבה זו אהבה.