ספר שורשים- משפחת עטאר

 

רון עטאר

                                       ז’2

מחנכת – מרסלה זגורי

 

תוכן עניינים:

פרק א:

• מקור השם הפרטי ושם המשפחה

פרק ב:

• ראיון עם אבא קובי
• ראיון עם אמא אורנית
• ראיון משותף עם הורי משלב היכרותם
• ראיון עם אחי אורי
• ראיון עם אחותי ליאור
• ראיון עם סבא מנחם (מצד אבי)
• ראיון עם סבתא שולה (מצד אבי)
• ראיון עם סבא יגאל (מצד אמי)
• ראיון עם סבתא יהודית (מצד אמי)
• סבתא יהודית (מצד אמא) המספרת על סבתא רבא שלי – שושנה פוקס ז”ל
• ראיון עם סבתא רבא רינה ברכה

פרק ג:

• גלגולו של חפץ – אוסף המטבעות של סבתא רבא שושנה פוקס

פרק ד:

• עץ משפחתי

פרק ה:

• חקירה היסטורית על מוצא המשפחה

פרק ו:

• סיכום

 

 

פרק א’ – מקור השם הפרטי ושם המשפחה:

שמי הוא רון עטאר. משמעות שמי הוא שמחה, גיל, רינה.

הורי בחרו את שמי על ידי חשיבה על שם שמבטא חיוביות, חיוניות ואושר.

על השם רון, אין שום פסוק או זמר בתנ”ך.

משמעות שם משפחתי עטאר בתרגום מערבית הינו מהמילים תבלינים ובשמים. בעבר, היה נהוג ומקובל ששם המשפחה יקרא בהתאם לתחום העיסוק של אבי המשפחה. (כלומר סבא רבא שלי ואביו היו בעלי חנויות תבלינים ומיני בשמים). מקור שם משפחתי הינו מהשפה הערבית. אין לנו שם משפחה נוסף, וזהו שמו המקורי של שם משפחתי.

שם המשפחה שלי מצד אמא, הוא ברכה.

משמעותו של השם הינו: איחול לטוב, דבר טוב.

מקור השם ברכה : שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

השם ברכה קשור בברכה, אחד מ”גיבוריו” של מלך דוד (דברי הימים א’, י”ב, ב) וגם בשם הפרטי ברכה. במאה ה-20 ברכה מתועד כשם משפחה יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה עם סילס ברכה אשר גורש מצרפת  אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ במרץ 1942.

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ב’ – ראיונות משפחתיים:

אבא קובי:

אבי קובי עטאר, נולד בשנת 1972,למנחם ושולה עטאר. ילד שלישי מבין ארבעה אחים. אחותו הבכורה שמה לילי ילידת 1967, חנה ילידת 1968, אבי קובי ובן הזקונים תמיר יליד 1974.

בבית אבי דיברו בעיקר בעברית, אך סבי וסבתי שהגיעו מעירק דיברו בינהם בעירקית וכך הושרשה השפה גם באבי ואחיו שבמרוץ השנים למדו והבינו את השפה.

בילדותו של אבי משפחתו התגוררה ברחוב רמב”ם בפתח-תקווה ובבית היתה שימחה והמולה של ארבעה ילדים שרבים, צוחקים ומשחקים יחדיו.

אבי גדל והתחנך בעיר פתח-תקווה. גני ילדים, בבית הספר היסודי למד בביה”ס ע”ש “א.ד. גורדון” שהיה במרחק 150 מטרים מביתו. בחטיבת הביניים למד בביה”ס ע”ש “ברנר” ובתיכון למד בביה”ס עמל ב’ ע”ש “לידי דיוויס” במגמת מחשבים ואלקטרוניקה ומשם המשיך באותו ביה”ס ללימודי הנדסאי אלקטרוניקה.

בזמן שאבי היה בכיתה ז’ , ממש כמוני בגיל זה, הוא נסע לטיול שנתי שכבתי. אותו טיול זכור כ”אסון הבונים” , 20 ילדים מהשכבה נהרגו בהתנגשות רכבת באחד האוטובסים שנתקע על מסילת הרכבת. 7 מההורגים למדו עם אבי באותה כיתה בביה”ס היסודי.

בין היתר, אבי למד חלילית, שחמט, תקופה קצרה בתנועת הנוער העובד והלומד, הרבה לשחק כדורגל וכדורסל ולבלות עם חברים. היו לו ארבעה חברי ילדות מרכזיים: אמיר, שלומי, עוזי ומנשה.

אבי זוכר את הילדות כטובה ומאושרת.

לאחר מכן, בשל לימודיו, התגייס לחיל האויר והתמחה  בתיקון מערכות קשר וניווט במטוסי F-16. שלושה חודשים לפני סיום שירות חובה שאורך כשלוש שנים וכניסה לשנתיים של שירות “קבע” (היה חתום מכיוון שדחה את גיוסו בשנתיים בשל לימודיו) אבי החליט שהוא נוסע לטייל למזרח הרחוק וכך היה.

למרות שהייתה התנגדות “נחרצת” של הוריו, אבי השתחרר ועבד כחצי שנה בחברת תאורה וחסך לטיול ולאחר מכן טס למעל שנה למדינות שונות: תאילנד, פיליפינים, הודו ונפאל ולאחר מכן שהה תקופה ביפן שבה הוציא “ויזת תרבות” ולמד קראטה. אבי מאוד נהנה בטיול, “הכיר עולם”, תרבויות שונות וגישות שונות.

לאחר מכן אבי השלים את לימודיו למהנדס מחשבים ועבד בתחום היטק בחברות כמו ECI , קומברס, תקופה קצרה ניהל את הלונה-פארק בת”א ולקראת גיל 30 נסע לחודשיים טיול נוספים לדרום אמריקה: צי’לה, ארגנטיה וקינח לבסוף בקרנבל בברזיל.

אבי הכיר את אמי לאחר המלצה של קולגה משותפת, תוך חצי שנה עברו לגור ביחד ולאחר שאבי חזר מ”צו 8 ” בחומת מגן – מבצע שנועד למגר את טרור הפיגועים באותה תקופה, הוא הציע נישואים לאמי ומאז הם ביחד 15 שנים בסה”כ.

אבי ואמי מאוד מקפידים על חינוך לערכים, אבי היה פעיל בכל הקשור להנהגות ההורים השונות וכאשר אני הייתי בכיתה ו’ ואורי אחי בכיתה ד’ בביה”ס היסודי ע”ש “אילן-רמון”, אבי היה יו”ר הנהגת הורים ונלחם על קידום ביה”ס.

בשנים האחרונות אבי “עצמאי” ומתמחה בניהול פרוייקטים וייעוץ לחברות.

אבי ואמי אוהבים לטייל עימנו וחיי המשפחה חשובים להם ביותר.

 

אבא קובי בילדותו

                         

      מחופש לקאובוי                                                                 

  

מטייל בפיליפינים                                                   לומד קראטה ביפן

       

                                                          גן “ריטה” בפ”ת

 

אבא בגילי…

 

אמא אורנית:

 אמי אורנית ברכה, נולדה ב- 1975, להוריה יהודית ויגאל ברכה. אמי הבת הבכורה במשפחה המונה שלושה ילדים. כאשר מלאו לאמי שנתיים, החליטו הוריה, סבי וסבתי לצרף למשפחתם ילד אומנה (שאמו נפטרה לאחר לידתו) וכך קיבלה אמי “במתנה” את אחיה הבכור יניב יליד 1973. בשנת 1980 הצטרף למשפחה אחיה הצעיר, אוהד.

אמי גדלה במושב תלמי-מנשה במשק שבו התגוררה עם משפחתה ועם סבה וסבתה ז”ל.

הילדות במושב היתה באווירה מיוחדת וקסומה, עם ריח של פריחה ופרדסים, אמי זוכרת כיצד הלכה לקטיף תפוזים יחד עם חברותיה ואחיה בפרדס של משפחת גרינשפן השכנים, ישבו על הדשא וקילפו תפוזים עסיסיים שקטפו מן העץ.

בביתה של אמי דיברו עברית וניהלו אורח חיים חילוני. יחד עם זאת תמיד חגגו את חגי ישראל בלכידות משפחתית באווירה חמה ונעימה. אמי הסתדרה היטב עם אחיה יניב ואוהד והוריה אהבו מאוד לטייל עם ילידהם, בחיק הטבע ולארח חברים ומשפחה.

בילדותה אמי אהבה לאסוף מפיות, ניירות מכתבים, בובות חרסינה ומחקים. אהבה מאוד לשחק באוסף הכפתורים וזוכרת היטב שכשהייתה קטנה, סבלה מכאבי אוזניים לעיתים קרובות ולא יכלה לישון בלילה, ואז כמו במעשה קסמים, הכפתורים המפורסמים של סבתא שושנה, היו מרגיעים את הכאב. אמי התגוררה  במשק יחד עם סבה וסבתה, ונהגה לישון בביתם בימי שישי, בחגים ובחופשות וזוכרת היטב שסבה היה שר לה לפני השינה את השיר : ” יש לי תרנגולת כל היום אוכלת סולת….”  .

לסבתה שושנה היתה כוננית שחורה ומבריקה ובה אוסף בולים גדול מכל העולם, בו נהגה אמי לשחק ובכל פעם שסבתא שושנה היתה מקבלת מכתב עם בולים, נהגה אמי ליגזור את הבול ולהכניס לאלבום.

החג האהוב על אמי היה חג פורים, סבתא רבא שלי, נהגה לתפור ולהכין לנכדיה תחפושות מקוריות ויפות.

אמי התחנכה בגן במושב (הגן שכיום אחותי מתחנכת וגם אני ואחי ובצם האחיםשל אמי גם…) ולאחר מכן למדה בבית הספר היסודי במושב “ניר צבי” הסמוך לביתה ,שם החל מכיתה ד’ הלכה לצופים במשך 6 שנים, יצאה למחנות קיץ והלכה לפעולות.

בתיכון למדה בבית הספר “המקיף” ברמלה ושסיימה המשיכה לימודי י”א י”ב במגמת תעשייה וניהול בקריית החינוך ברמת אביב ובשנתיים האלו השתתפה בפרוייקט חונכות “פרח”- זכאות למילגת לימודים. אחת הילדות עברה תראומה כתוצאה מתאונת דרכים וכיום בנה מתחנך אצל אמי בגן בו היא עובדת כגננת. לאחר מכן, התגייסה לצבא ושירתה בבסיס “תל נוף” בחיל האוויר. בשרותה הצבאי נהנתה מאוד, הכירה חברות טובות ולמדה המון דברים חדשים. זיכרון חזק מתקופה זאת, היה הרצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל, שנרצח בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו. אמי זוכרת את הרגעים הקשים והמותחים שהודיעו בתקשורת על המעשה הנתעב הזה ועל הציפייה שיאמרו שהכל בסדר, אך לא כך היה הדבר ומדינת ישראל נאלצה להתמודד עם אובדן קשה.

זיכרון חזק נוסף מתקופת שירותה של אמי היה אסון המסוקים שהתרחש ב-4 בפברואר 1997, כאשר שני מסוקי יסעור התנגשו מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים למוצבי צה”ל בדרום לבנון. בארוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו על המסוקים וביניהם 8 אנשי צוות.  המסוקים יצאו מבסיס חיל האוויר שבו שירתה אמי ובאחת מההלוויות של אחד מהחיילים של אנשי צוות המסוק, אמי ליוותה כנושאת זר והחוויה הזכורה לה היתה מאוד קשה.

לאחר השירות הצבאי המשיכה אמי את לימודיה להנדסת תעשייה וניהול במכללת “שנקר”ברמת גן. שסיימה את לימודיה החלה לעבוד בחברה לייעוץ תקשורת וביום בהיר אחד, חברתה לעבודה של אמי הציעה לה להכיר חבר מהעבודה של בעלה.

אמי יצאה ל”פגישה עיוורת” עם החבר ששמו קובי ולאחר שנה השניים נישאו.

אמי אורנית בילדותה, בסלון                          אמי אורנית בגן

ביתה של סבתא רבא שושנה ז”ל

        

           סבא יגאל, אמי אורנית ודוד יניב               אמי במגרש משחקים עם סבתא יהודית

 

 

 

     

בחתונה של דודה טובה (אחות של סבתא יהודית)                      אמי במסיבה בביה”ס  

 

 

 

 

 

                                       אמי מחופשת לליצן בביה”ס בו עבדה

 

 

 

אמי בשירותה הצבאי בחיל האוויר             

 

 

 

 

 

ראיון משותף עם הוריי משלב הכרותם:

 

בשנת 2002 נישאו הוריי והתגוררו ביחידת דיור במשק של סבתא רבא שושנה וסבתא יהודית וסבא יגאל מצד אמי. לאחר שנה חוו הוריי אירוע מרגש ומיוחד: בנם הבכור, אני, נולדתי בתאריך ה- 17/11/2003.

יום יציאתי מבית החולים היה יום מלא אושר, הוריי השקיעו וטיפלו בי במסירות. אמי הקריאה לי ספרים והשמיעה לי מוסיקה וגידלה אותי בבית עד גיל שנה ועשרה חודשים.

ביחידת הדיור שהתגוררנו היה מאט צפוף וחיפשנו מקום מגורים אחר, ואז סבתא רבא שושנה, הציעה שנעבור לגור איתה בביתה, וכך חיינו בהרמוניה עם סבתא רבא מיוחדת במינה. נכנסתי לראשונה לגן פרטי אצלנו במושב. אמי עזבה את התחום בו עסקה והחלה לעבוד כמורה בבתי ספר.

 אחי אורי “הסנדוויץ” בין האחים, נולד בתאריך ה- 12/1/2007. גם אותו גידלה אמי בבית כשנה ושמונה חודשים. לאחר מכן החליטה לעשות הסבה אקדמאית והחלה ללמוד חינוך לגיל הרך ומאז ועד היום אמי עובדת כגננת בגן של משרד החינוך.

באותן השנים אבי קובי עבד בניהול הלונה פארק בתל אביב ולאחר מכן חזר לעבוד בחברות היי- טק. החיים במושב, שקטים ומלאי קסם. הפריחה, הטיולים והפיקניקים בשדות, אווירה מיוחדת במינה לגידול משפחה.

מסבתא רבא שושנה למדנו המון, כולנו. אישה יצירתית, אשת אשכולות,אמנית ומוכשרת מאוד. תמיד היה לה פיתרון לכל בעיה ורעיון מקורי לכל דבר. סבתא רבא שושנה היתה ציירת ופסלת. רון ואורי ספגו המון מהחשיפה לאומנות, שהיתה חלק בלתי נפרד מחיינו. לסבתא רבא שושנה היו את כל הגדט’ים האפשריים, היא אהבה מאוד טכנולוגיה וידעה לעבוד עם מחשב מצויין.

בתאריך ה- 29/12/2013 נולדה אחותי בת הזקונים ליאור וכשלושה שבועות לאחר לידתה, אח של סבתא רבא שושנה ששמו בנו, עשה עלייה מגרמניה בגיל 90, והתגורר בביתם של סבתא יהודית וסבא יגאל, הנמצא באותו משק איתנו. באותם ימים החלה סבתא שושנה לחוש ברע וכעבור מספר חודשים נפטרה. הפרידה היתה קשה מנשוא, מכוון שהיא היתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה המצומצמת שלנו.

לפני כשנה לערך, דוד שלי, אוהד אחיה של אמא, עבר לגור במשק יחד עם רעייתו מיכל ושני ילדיהם, יובל ואיתמר וכיום אנו מתגוררים במשק משותף ממש בהרמוניה ובאהבה. התא המשפחתי הוא ערך עליון בעיני הורי, שמקפידים על חינוך טוב בבית, זמן איכות משפחתי, יציאה לטיולים וצביון של אחדות ולכידות משפחתית, דבר אותו אני חווה משחר ילדותי.

         תמונה של הוריי מיום חתונתם…

תמונה של סבתא יהודית (מצד אמי)              עם הוריי בברית שלי

וסבתא שולה (מצד אבי), בברית שלי

“ליצנים” מיום הולדתי…                                                  אני והורי מציגים “פטר והזאב” – יום הולדת 4

הוריי ואחי אורי, אצל סבתא שולה         יער המגינים – עם סבתי וסבתא רבא

וסבא מנחם (הוריי אבי)…

            בבית עם אורי                                          אצלינו בחצר

טיול משפחתי

 פורים

בבריכה שבחצר ביתנו

טיול משפחתי…

           אני כמו סבא יגאל בצעירותו…

אוהב להתחפש….                                       חוגגים חנוכה

מטיילים באלוני אבא …

מארחים בסוכות

       טיול בצפת

 עם סבא ביוון

 ביקור בחרמון

         בשיעורי טק-וון-דו

 מטיילים בוונציה, איטליה וליאור בבטן של אמא…

                             עם אבא ביוון

 באולינג..

 תמונה מהבר-מצווה

 ארוחת חג אצל סבתא יהודית

                             דוד שלי אוהד אשתו

                                                            מיכל, יובל ואיתמר שגרים אתנו במשק

רוכב על סוסים בחווה ליד הבית

ראיון עם אורי  –אחי ה”סנדוויץ”:

לאחי, הסנדוויץ במשפחה קוראים אורי. מקור שמו הוא מלשון אור ובנוסף אותיות שמו חבויות בשמה של אמי אורנית. כשאורי הגיח לאויר העולם חשו הורי באור הרוחני שהפיץ, ולכן הוחלט לקרוא לו אורי. אורי נולד ב12.1.2007 בבית החולים “אסף הרופא”.

אורי הוא תלמיד כיתה ד’ בבית הספר “אילן רמון”. אורי מנגן כשנתיים וחצי בפסנתר ומתעניין בכלי נגינה וביצירות מוסיקליות. בנוסף, מתעניין מאוד בתחום האפייה, הוא מעריץ מושבע של קארין גורן ויודע בעל פה את כל המתכונים שלה, מצפייה רבה בסרטוניה. אני ובני משפחתי נהנים מאוד מאכילת הקינוחים שאורי מכין לנו, עם המון חום ואהבה. לעיתים אני מצטרף אליו בעיקר בשלב “ליקוק השוקולד”.

המשותף לנו הוא ששנינו גבוהים באופן יחסי לגילנו, אוהבים ונהנים לרכב על ההוברבורד, שלאחרונה רכשנו במשותף מכסף שחסכנו, ולמרות המריבות והוויכוחים ביננו, אוהבים אחד את השני מאוד.

מפי אורי: “רון הוא הבן הבכור במשפחתינו. לאחרונה הוא חגג בר מצווה ואני מרגיש שהוא גדל וגבה מאוד ונמצא בגיל ההתבגרות. רון אוהב ומשחק כדורסל כבר כמה שנים והוא הכי ספורטיבי במשפחתנו. החוויות המשותפות שלנו הן עוד כשהיינו קטנים, אהבנו לישון יחד, לשחק ב”פליימוביל”, לישון באוהלים שהיינו עושים משמיכות בבית ובחצר, לרכב על אופניים, לחקור ולשחק יחד בחצר ביתנו. נהננו מאוד מהטיולים המשפחתיים בארץ ובחו”ל. היינו ביוון, איטליה, וכעת אנו מתכננים את טיול הבר מצווה של רון, לאוסטריה, יחד עם סבא יגאל וסבתא יהודית ( מצד אמי) “.

אורי נהנה לחגוג את חגי ישראל בארוחות משפחתיות ומסורתיות ובעיקר לאכול “גפילטע פיש” עם חזרת.

לאחרונה המשפחה מתכנסת בימי שישי בערב ועורכת “קבלת שבת”. אורי מאוד נהנה להיות שותף בהכנות לארוחה ותורם לאווירה נעימה וכפיית.

אורי מכין עוגת שיש, ע”פ מתכון של קארין גורן…

אורי מנגן בפסנתר שלו …

ליאור – אחותי הקטנה:

לאחותי הקטנה במשפחה קוראים ליאור, בת 3.  מקור שמה הוא מלשון אור ובנוסף חלק  מאותיות שמה חבויות בשמה של אמי אורנית. ליאור נולדה בתאריך 29.12.2013 בבית החולים “אסף הרופא”. ליאורי, אחותי הקטנה והמתולתלת, ילדה סקרנית, נבונה וחייכנית שאינה מפסיקה לשאול שאלות ובמיוחד נהנת להאזין לסיפורים.

ליאורי מתחנכת בגן ה”ורד” שבמושב, גן שבו אמי היתה בילדותה. ליאור אוהבת להרכיב פאזלים, לשחק בגיבורי על כמו ספיידרמן, לרכב על אופניים,לצייר,  לאסוף את ההפתעות שבתוך ביצת הקינדר, לשחק בבובות פרווה קטנות ומאוד אוהבת לשחק באוסף הכפתורים שאמי קיבלה מסבתא רבא שושנה מצד אמה…

המשותף לנו הוא ששנינו אוהבים לעשות ספורט, להשתובב ביחד, וגם שאני הייתי בגילה אהבתי לשחק בגיבורי על וכיום ליאור משחקת במשחקים שחלקם היו שלי ואמי שמרה מילדותי (ספיידרמן, פאוור רנג’רס ועוד…).

ליאור מספרת על רון:  “רון אוהב לשחק כדורסל וליהיות עם חברים שלו ואוהב אותי מאוד”. החוויות המשותפות שלנו הן החל מרגעים קטנים שאנו אוהבים לצחוק ולשחק יחד בשגרת היום יום ובנוסף נופשים וטיולים משפחתיים שאנו אוהבים לעשות בחיק הטבע ובכלל.

ליאור מציירת…

ליאור משחקת באוסף הכפתורים

שעבר מסבתא רבא שושנה (מצד האמא)

ליאור מאכילה את הברווזים, אצלינו בחצר…

ראיון עם סבא מנחם )מצד אבא🙁

סבא מנחם נולד בשנת 1936 בעיר בגדד. המשפחה עבדה והתפרנסה ממסחר בתבלינים. למשפחה הייתה בלב העיר ברח’ “שורג’ה” בבגדד (במרכז המסחרי) חנות תבלינים גדולה ובה עבדו כל בני המשפחה, על מנת לעזור בפרנסה.

יחסי השכנות עם השכנים הערבים בסה”כ היו יחסים טובים, שלוו בהרבה “פוליטיקה” – מילים יפות ו- “בקשיש” פה ושם על מנת לשמור על דו-קיום.

מקום מגוריהם היה בבנין בן 3 קומות והדירה הייתה בקומה השניה. הדירה הייתה מאוד גדולה ומרווחת והספיקה למשפחה המורחבת שמנתה 4 אחים ו- 5 אחיות, סה”כ 11 נפשות כולל ההורים.

סבא מנחם היה בן הזקונים, הצעיר והמפונק מבין האחים כולם. לימודיו היו במדרשה (בית ספר דתי יהודי). שם למד וסיים 8  שנות לימוד. המשטר והמשמעת בבית הספר היו מאוד קפדניים, והיה כבוד רב למורה (מלווה בפחד).

זכור לו מקרה בו פנה אליו המורה ותשובתו הייתה בשאלה מעט חצופה, דבר שגרם לענישה קשה, הוא הולקא פעמיים בפרקי האצבעות בעזרת מקל גדול ובכל אותו שבוע כמעט שלא יכול היה לפתוח את ידיו וכמובן שלא שכח לעולם את הלקח שלמד.

למרות החיים הטובים בעיר בגדד ודו הקיום עם השכנים הערבים, היה קיים מתח סמוי וקינאה מצד הערבים, ולעיתים אף נדרשה התערבות של המשטרה המקומית בכדי להפריד בין הניצים.

ב- 1940 הייתה הפיכה. הערבים רדפו ופרעו ביהודים, בזזו את רכושם והצבא הירדני הגיע ועשה סדר בעיר. סבא מנחם ומשפחתו, למזלם שמרו כספים בצד וכך יכלו לשחד את שכניהם, ולכן לא נפגע רכוש המשפחה.

עם הקמת המדינה החיים בבגדד הפכו לקשים יותר ויותר בגלל המתח והעויינות מצד הערבים. כל התגודדות של מס’ יהודים הייתה מיד נחשבת כמרד ומדווחת למשטרה המקומית. היו מס’ פעמים שנעצרו יהודים על לא עוול בכפם. היות והחיים בבגדד הפכו להיות בלתי נסבלים, בשנת 1951 החליטה משפחתו לעלות לארץ ישראל.

הם השארו את הדירה מאחוריהם, היות ואף ערבי לא רצה לקנות רכוש יהודי. לקחו את מיטלטלהם,  זהב וכסף והגיעו לארץ ישראל. עם הגיעם לארץ התברר להם שכל המזוודות “הלכו לאיבוד” ולמזלם הכסף והזהב היו צמודים אליהם ומפוזרים בין האחים.

משדה התעופה הובלו  ל”שער עלייה” ליד העיר חיפה, שם שהו כחודש ימים. בפרק זמן זה התארגנו, וכעבור חודש ימים עברו לאור יהודה שם רכשו דירה והתבססו. הוריו  גרו שם עד יום מותם.

לאחר המעבר לאור יהודה, כל אחד מהאחים פנה לתחום שונה במסחר, מכולת, אטליז, בגדים וכו’.

במשפחתם הייתה אווירת אחדות גדולה שנבעה ממערכת היחסים הטובה בין האחים. הדבר בה לידי ביטוי בעיקר בסופי שבוע ובחגים בזמן הברכות והתפילות.

במיוחד נזכר סבא מנחם, בגעגועים ללילי הסדר שחגגו מידי שנה בבית הוריו, כאשר כל שנה הצטרף גיס או גיסה, נכד או נכדה, והשמחה הייתה כפולה ומכופלת.

קולותיהם  וקול צחוק הילדים ושמחתם בזמן קריאת האגדה היה נשמע למרחקים.

בארץ עבד בעבודות שונות, עד שהחליט להיות קונדיטור והתמחה במס’ קונדטוריות גדולות בעיר תל-אביב. מידי ערב חזר מצוייד בשלל דברי מאפה.

כעבור מס’ חודשים ילדיו (אבי ואחיו), כבר לא היו מסוגלים לראות עוגה ולכן היה מחלק גם לשכנים ומכרים.

את שולה, בת זוגתו הכירו לסבא מכרים, ובשנת 1965 התחתנו. הבת הבכורה –לילי, נולדה ושמה היה על שם אימו ז”ל. הולדת הבת הראשונה היה אירוע מרגש, וסבתא שולה  רוב הזמן הייתה לחוצה כאמא צעירה וחסרת נסיון. אפילו בטיולים היומיים עם עגלת התינוקת, הייתה מסתכלת ימינה ושמאלה, כיון שחששה שיחטפו את הילדה.

כעבור שנה וחצי נולדה הבת השנייה חנה.

לאחר מכן כעבור 6 שנים, נולד הבן יעקב , (אבי) ע”ש אביו של סבא מנחם ז”ל, ולאחר 3 שנים בן נוסף בשם תמיר.

לעתים בזמן צפייה בחדשות, נזכר סבא בעירק, בגעגועים רבים. סה”כ פרק בלתי נפרד מחייו . הפיקניקים ליד נהר הפרת והחידקל, וטעמם של התמרים הטעימים, שחקוקים בזכרונותיו.

בחלוף השנים, גידל יחד עם סבתא שולה, את ילדיו, שלימים התחתנו והקימו משפחות לתפארת.

כיום יש לסבא 11 נכדים מקסימים, הצעירה בת 3 והבוגרת שבחבורה בת 24. המשפחה מלוכדת, אוהבת, חמה ותומכת. אנו מקפידים להפגש מידי סופשבוע ולחגוג חגים יחדיו וקול צחוקנו המאושר נישא למרחקים.

לאחרונה, סבי וסבתי קיבלו הכרה מהמדינה לאור הפרעות שעברו עליהם בזמן מלחמת העולם השנייה בעירק שנקראות “פרהוד” ולמעשה מי שחולל אותם והיה קטליזטור מרכזי הינם הנאצים.

סבא מנחם וסבתא שולה בחתונתם                                         אבא קובי, סבא מנחם,  סבא

                                                                                         רבא יעקב (אבא של סבתא שולה)

                                                               סבא בעבודתו כקונדיטור

 

 

ראיון עם סבתא שולה (מצד אבא):

 

סבתא שולה נולדה  בעיר בגדד, בבית פרטי, בו משפחתה מנתה 11 נפשות, 3 בנים ושש בנות. סבתא הילדה הרביעית במשפחתה.

אביה היה סוחר תכשיטים בקנה מידה גדול והמשפחה חיה חיי רוווחה.

מידי פעם סבלה משפחתה מהתנכלויות מצד השכנים הערבים שעינם הייתה צרה בהצלחה הכלכלית של משפחתה.

בשנת 1951 היה גל עלייה גדול מעירק לישראל, הרבה לכך תרמה הסוכנות

היהודית ששלחה “שגרירים” סמויים כדי לספר על נפלאות המולדת.

סבתא שולה ומשפחתה הצטרפו לגל העלייה והגיעו בטיסה לארץ.

עם הגיעם לארץ עברו ישירות לעיר באר-שבע, שם התמקמה כל המשפחה. ובעזרת הכספים שהבאו פתחו חנות מזון גדולה, שסיפקה דברי מכולת

וירקות. עם הגיעה  לגיל 20, עברה כל משפחתה לעיר פ”ת ושם התמקמה

סופית . בפ”ת שגשגו עסקי המשפחה, בין היתר תווך ביטוח ועוד.

הרבה מהתקופה בבגדד סבתא שולה אינה זוכרת, מפאת גילה הצעיר (גיל 7 ) שבו עלתה לארץ.

בארץ כל אחיה נרתמו לעזרה בפרנסת המשפחה.

בארץ הכירה את בעלה סבא מנחם, ע”י קרוב משפחה ויחד הקימו משפחה. נולדו להם ארבעה ילדים: לילי, חנה, קובי ותמיר. סבתא וסבא עבדו על מנת לפרנס את משפחתם.

בתחילת דרכהם רכשו  דירת 2.5 חדרים באזור בלינסון, ועם לידת בתם הראשונה עברו לרחוב רמב”ם בפ”ת שם נולדו שאר ילדיהם.

השכונה שבה גרו התאפיינה במערכת יחסים יוצאת מן הכלל עם השכנים, הן בבנין בו גרו והן בבנין השכן. בימי חמישי סבתא שולה נוהגת להכין מגוון של מטעמים לשבת ותמיד היו דופקים השכנים על דלת ביתם, “בטענה” שריח התבשילים מהמטבח “מחייב טעימה”.

נוהג קבוע היה בימי שבת לנסוע לשפת הים ביחד עם שכנים וחברים, ושם לבלות עד שעות הצהריים. המשפחה היתה נוסעת באוטובוס, שהיה אוסף את תושבי הסביבה לחוף הים בהרצליה.

יום אחד קרה מקרה בו, לרגע  סבתא שולה הסרה  את עיניה מבתה, לילי, ובמשך שעה תמימה חפשו אותה בחוף הים. וזה היה היום האחרון שבו נסענו לחוף הים בימי שבת.

בשלב מאוחר יותר סבא מנחם התקרב לדת, והם התחילו לנהל אורח חיים מסורתי.

הולדת הנכדה הראשונה – רותם, החזיר את סבתא שולה אחורנית בזמן, לימי לידת בתה (לילי), ההתרגשות והלחץ לא הרפה עד ליום בו הם השתחררו מבית החולים. יום זה זכור לה במיוחד, מכיוון ששרר מזג אויר חורפי במיוחד.

כשלרותם מלאו 3 חודשים חזרה דודתי לילי לעבודתה בבנק וסבתא טפלה ברותם.

לימים גדלו ארבעת ילדיה, נישאו והקימו משפחות לתפארת. כיום יש לסבתא וסבא, 11 נכדים ומשפחה גדולה ומלוכדת שמאוד אוהבת להיות יחד.

          סבא מנחם וסבתא שולה ביום חתונתם…                            סבא בן 27 …

תמונה משפחתית מהבר מצווה שלי עם הצד של אבא…

תמונה של סבתא שולה וסבא מנחם עם כל נכדיהם, בחג הפסח 2017…

סבתא שולה עם הילדים בצעירותם

סבתא שולה מאכילה אותי

 

ראיון עם סבתא יהודית (מצד אמא):

סבתא יהודית, אמא של אמי אורנית, נולדה בתאריך 31.7.1953, בבי”ח ברחובות, בישראל, להוריה שושנה ומרדכי פוקס ז”ל, ניצולי שואה, שעלו לארץ ישראל בשנת 1948, בקום המדינה עם האונייה המפורסמת “אקסודוס”.

סבתא רבא שלי – שושנה (אנא רוזה) נולדה בגרמניה בשנת 1932  .

וסבא רבא שלי – מרדכי (מוטי) פוקס, נולד בצ’כוסלובקיה בשנת 1926.

סבתי היתה הבכורה מבין שתי בנות, ונקראה בשם יהודית, לבקשתה של קרובת משפחה, חשוכת ילדים שגרה בארה”ב.

בשנתה הראשונה גרו ברמלה לשם הגיעו הוריה מקיבוץ משמרות, ולאחר מכן עברו לגור במושב תלמי מנשה במשק בו אני גר עם משפחתי, סבתא יהודית ובעלה סבא יגאל. לאחרונה הצטרפו למשק גם דודי אוהד ומשפחתו.

למשפחה של סבתי יהודית, הצטרפו הסבא  שלה סבא דוד גוטמן ודודה בנו – אח של אמה, היות שעלו יחד לארץ ולא היה להם בית משלהם.

כעולים חדשים, בבית דיברו אידיש, ורק לאחר שהתחילה  ללכת לגן למדה את השפה העברית. לימים השפה  המדוברת בבית הפכה לעברית.

סבתא זוכרת שבניגוד לחיים הקשים של הוריה בילדותם, בתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה, היו לה חיים מאושרים.

במשק גידלו הוריה תרנגולות ופרות לשיווק, פרדסי פרי הדר למינהם, בנוסף לנגריה של סבא רבא שלי שממנה התפרנסו בכבוד. למרות תקופת הצנ”ע והמצב הכלכלי הקשה בארץ לא ידעו מחסור, כפיצוי על שנות המלחמה באירופה ותקופת השואה הקשה שעברו.

כילדים, סבתי מספרת, שהיו משחקים עם כל הילדים שגרו בשכנות במשחקי חברה, כמו קלאס, חבל, מחבואים תופסת. באותה תקופה, לא היתה טלויזיה, והילדים היו מאזינים לשירים ותוכניות מתח בהמשכים בטרנזיסטור, שהיה מכשיר רדיו נייד, שעבד על סוללות. מידי פעם היו מביאים למועדון במושב מסריט עם מכונת הסרטה, שהקרין סרטים. לימים בנו בית קולנוע בישוב הסמוך, וכל מוצאי שבת הילדים הלכו יחד לצפות בסרט.

סבתא זוכרת את התקופה של משפט אייכמן, הצורר הנאצי, שהובא למשפט ראווה בארץ. כולם היו צפונים בבתים ועקבו אחר המשפט וגזר דינו  – גזר דין מוות.

חיי הקהילה במושב היו תוססים, היו פעולות חברתיות, חוגים וחגיגות משותפות של חגים, כמו בחנוכה, בפורים ושבועות. אמא שלה – סבתא שושנה רבא שלי, אתה גרנו רוב שנות ילדותי, הייתה מאוד פעילה חברתית ועזרה בארגון האירועים החברתיים והקהילתיים במושב.  סבתא יהודית התלוותה אליה ועזרה לה כילדה ומאוד נהנתה לשהות בחברת המבוגרים.

סבתא יהודית מספרת, שסבא שלה – סבא דוד, היה לוקח אותה כל יום לגן במושב, זוכרת את הגננת נילי שאותה מאוד אהבה, וכמעט כל יום היתה חוזרת הביתה עם משקפיים שבורים (סבתא הרכיבה משקפיים בילדותה). כיום הצריף שהיה גן, משמש כבית כנסת.

לסבתא נולדה אחות בשם טובה, כשהיתה בת 4.5 .

כיום היא נשואה לאיציק בוקר, יש לה 2 ילדים מוטי וגיל ו – 2  נכדים: מאור ועומרי.

במושב לא היה בית ספר ולכן הילדים הלכו לבתי ספר באזור. בכתה א’ וב’ למדה בבית ספר ממלכתי א’ בבאר יעקב, שכיום הוא בית ספר הדרים, שחלק מחברי לומדים בו. לאחר מכן המשיכה בקיבוץ נצר סירני הסמוך.

בכיתה ו’ עד ח’ למדה ברמלה.

בסוף כתה ח’  ב – 6.7.1967, פרצה מלחמת ששת הימים. כל נשות המושב נרתמו למלחמה, עזרו באיסוף תרומות ל”ועד למען החייל”, סרגו כובעי גרב מצמר לחיילים, אפו עוגות וחילקו מזון ושתייה לחיילים בצמתים המרכזיים הסמוכים למושב. סבתא כילדה זוכרת שבעצמה עזרה לאמה, סרגה כובעים מצמר, עברה בין הבתים והתרימה את תושבי היישוב למען החיילים.

היתה זו תקופה נפלאה של אחווה וחברות בין האנשים במושב.

עוד נזכרת סבתא שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים, אבא שלה מרדכי פוקס, שהיה אדם מאוד נדיב, הזמין את כל נהגי האוטובוס, שהיו מגוייסים והמתינו בשיירה לכל אורך המושב, לארוחה חגיגית שאמא שלה בישלה.

בתקופה הזו התחילו לשדר לראשונה, תוכניות בטלויזיה בשחור לבן, וחיים יבין היה אחד הקריינים המפורסמים והאהודים. את הטלויזיה הראשונה שלהם מתוצרת “גרונדינג” רכשו בארה”ב.

כל יום שישי  המשפחה התכוננה לקראת הצפיה המשותפת  בערב ,מול הטלוויזיה, בסרט הערבי ששודר.

חגים ומועדים המשפחה של סבתא חגגו לפי המסורת היהודית למרות שהיו משפחה חילונית, כיוון שאבא שלה בילדותו, לפני השואה, בא מבית מאוד דתי.

אמא שלה היתה טורחת ומכינה את תבשילי החג המסורתיים. כמו דגים ממולאים ו”קניידלאך בפסח”. לבשו בגדי חג והילדים הלכו יחד עם האב לבית הכנסת.  בכל יום כיפור אבא שלה – מרדכי פוקס, נסע לחצר הרב בבני ברק כדי לצום, להתפלל איתו ולתרום  מכספו בסתר לנזקקים.

בכל שנה בפורים, סבתא רבא שושנה, היתה תופרת עם שכנתה חנה צימרינג,  לילדיהן תחפושות, ובבית היתה אווירה שמחה ופורימית לפני החג. סבתא יהודית ואחותה היו מחופשות בתחפושות ייחודיות ויפות, שנתפרו מבגדים ואביזרים ברובם ישנים ממוחזרים .

בתקופת התיכון סבתא יהודית נסעה לקנדה למונטריאול ללמוד בתיכון וגרה אצל דודה דוד – אח של אביה ודודתה מרתה פוקס. שם למדה שנתיים בתיכון.

התגייסה לצהל בשנת  – 1971 ושרתה בחיל שריון, בחטיבה 500, בצאלים, בדרום הארץ.

שם הכירה את יגאל ברכה, לימים בעלה – סבא שלי, סבא יגאל.

לקראת סוף גיוסה פרצה מלחמת יום כיפור, .סבא יגאל יצא לקרב בסיני עם יתר החיילים מהבסיס ששרתו יחד. היתה זו מלחמה עקובה מדם, הרבה נפצעו בקרב ואף נהרגו.

לאחר המלחמה סבתא השתחררה ונישאה לבחיר ליבה לימים -סבא יגאל.

נולדו להם 2 ילדים אורנית – אמא שלי ואוהד. יניב הצטרף כבן אומנה בגיל 4 למשפחה.

אמא שלי אורנית ברכה, נישאה לקובי עטאר, נולדו להם 3 ילדים: אני – רון, אורי וליאור, הנכדים של סבתא יהודית.

אוהד הבן של סבתא נישא למיכל ולהם 2 ילדים-הנכדים שלה: יובל ואיתמר.

יניב שקורה לסבתא יהודית– אמא, נישא לאורית ולהם בן בשם ירין שקורה לה גם סבתא.

סבתא עובדת כמזכירת בי”ס “בר אילן” ברמלה כבר 33 שנים.

סבתא מאוד אוהבת לשיר ושרה יחד יגאל בעלה בחבורת זמר מעל 25 שנים.

הם מאוד אוהבים ללכת להצגות והופעות, לצאת לבילויים ולטיולים.

לדיברי סבתא, היא וסבא אוהבים לבלות במחיצתנו הנכדים, והם מאושרים שיש להם אותנו.

אנחנו גרים יחד בכייף, משפחתי, סבא יגאל וסבתא יהודית, באותו משק במושב.

סבתא יהודית בילדותה

סבתא יהודית בחדרה, שכיום הוא חדרי

סבתא יהודית בשירותה הצבאי

סבתא יהודית וסבא יגאל בחתונתם

סבתא יהודית וסבא יגאל שרים בחבורת זמר

מצד ימין, אמי אורנית, במרכז סבתא יהודית

                                   ומשמאל דודה טובה- אחות של סבתא יהודית

סבתא יהודית, אני ובן דודי ירין (בנו של יניב אח של אמי)

טיול ביוון

 

 

 

 

 

ראיון עם סבא יגאל (מצד אמא):

 

סבא שלי נולד ב21.5.1951 בתל ברוך בישראל. בביתו, הוריו דיברו רק בעיברית ולפעמים בולגרית כדי שהוא ואחותו לא יבינו על מה הם מדברים. חצי שנה לאחר שנולד, הוא עבר מביתו בתל ברוך לבית ברמלה, ואינו זוכר את ביתו בתל ברוך, הוא זוכר את ביתו ברמלה.

הבית ברמלה היה בית מיוחד, היה בית קטן, עם חצר גדולה,הנמצא בשכונה בשם נווה דוד. בשכונה לא היו הרבה בתים, היו פרדסים ושיחי סברס.  הוא זוכר שהבית הסמוך לו היה בית עם כיתת בית ספר ובבית אחריו היה גן ילדים. כילד זוכר סבי מנהגים מיוחדים שכל שישי ושבת סבתא רבא שלי רינה הייתה מכינה בורקסים. המשפחה של סבי הייתה משפחה חילונית, אך הם חגגו את חגי ישראל. סבי סיפר לי שכל חג פסח הם היו נוהגים להביא כבש ולאחר מכן הם היו שוחטים אותו לפני ליל הסדר. לסבי היה חבר שכן, שהיה ממשפחה מסורתית והם נהגו ללכת לבית כנסת בשבתות וחגים. אבא של סבי, כלומר סבא רבא שלי מרדכי ברכה, היה ממוצא בולגרי. אותו לא זכיתי להכיר והוא לא נהג ללכת לבית הכנסת. הסבא והסבתא של סבא שלי גרו בחיפה, שמם היה סבא יעקב וסבתא הניה. בחופשות וחגים הם היו נוסעים אליהם כדי ליהיות יחדיו ולסבתא רבא שלי רינה היו עוד אח ואחות בחיפה, וכל בני הדודים נהגו להיפגש ולחגוג את החגים ביחד. לסבא רבא שלי, מרדכי, הייתה משפחה בתל ברוך והיה מנהג במשפחה שפעם בחודש כולם היו מגיעים לאח של סבא רבא שלי, ליאון. היה לו בית גדול וחצר גדולה וכל יום שבת כולם נפגשו אצלו. בקיץ סבי וחבריו נהגו לנסוע לים עם חברים. אחד הדברים שסבי זוכר ואהב במיוחד, זה שסבתו הייתה מכינה קציצות טעימות מאוד.

 סבי נולד שלוש שנים אחרי קום המדינה. אימו רינה ברכה לבית ריפשטיין, נולדה בישראל בחיפה להורים יוצאי רוסיה. אביו מרדכי ברכה נולד בתאריך 28.8.1925, בעיר סופיה, בירת בולגריה ועלה ארצה בגיל 16 עם “עליית הנוער” לקיבוץ “עין שמר”. הוא עלה לבד ורק לאחר מכן הוריו ואחיו עלו גם כן. הוא הצטרף ל”נוטרות” ולאחר מכן ל”הגנה” ולקח חלק בתקומת המדינה.

הוריו של סבי השתתפו במלחמת העצמאות והתחתנו בחיפה בתקופת קום המדינה. סבי יגאל נולד בתקופת ה”צנע”- תקופה כלכלית קשה למדינה, בתקופה זו חילקו תלושי מזון לכל משפחה בהתאם להרכב שלה ואפשר היה לרכוש מזון וביגוד רק באמצעות התלושים. בעקבות המצב הכלכלי הקשה התפתח סחר במזון בשוק שחור שהיה לא חוקי, כלומר בכסף מזומן. סבי למד בבית ספר ממלכתי ד’ קדם חקלאי כאשר פרט ללימודים העיוניים למדו את תחום החקלאות. בבית הספר גידלו כוורות דבורים וסבי היה אחראי על הכוורות. בנוסף, גידלו ירקות ופרחים והיו מוכרים לחנויות. סבי מספר שבילדותו היה עובר ברחובות עגלון עם סוס ועגלה, מחלק קרח למקררים שאז לא עבדו על חשמל כמו היום. היה עגלון שמחלק חלב בבקבוקי זכוכית ומוכר נפט (לתנורים) לחימום ובישול משום שלא היה גז באותם ימים. סבי זוכר שהיה באמצא הרחוב פנס גדול וכל ערב הילדים נהגו להיפגש ולשחק יחד מתחתיו. עוד סיפר שהיה שייך לתנועת ה”צופים”. בצופים הם יצאו לפעילויות, טיולים ומחנות קיץ. בתיכון למד בבית ספר איזורי באזור רמלה- לוד. בסוף כיתה ט, עבר קורס מ”כ של גדנ”ע. סבי סיפר לי שבמילחמת ששת הימים בשנת 1967 הוא וחבריו חפרו שוחות (תעלות באדמה) כל אחד בחצר ביתו על מנת להתגונן במידת הצורך מחלילה שתיהיה הפגזת אויב. המלחמה פרצה בשלוש חזיתות בין ישראל למצריים, ירדן וסוריה. כל תושבי המדינה נרתמו והתנדבו בעזרה ובסיוע למלחמה. הייתה אחוות אחים מיוחד במינה בין האנשים. המלחמה ערכה שישה ימים  ולכן נקראת “ששת הימים”. היה נצחון גדול למדינה וכבשנו את רצועת עזה, חצי האי סיני, את הגדה המערבית(ירדן) ורמת הגולן בצפון.

סבי אהב ספורט,בעיקר ריצה והיה בנבחרת בית הספר באטלטיקה. כמו כן הוא שיחק כדורסל בנבחרת בית הספר ובקבוצה העירונית: “נווה דוד רמלה”. עם סיום לימודיו בתיכון, יתגייס לצה”ל ב10.8.1969. עם גיוסו הוא עבר טירונות בחיל השריון, המשיך מסלול קרבי ב”סיירת שריון”, עשה קורסים שונים ופעילות מבצעית מעבר לקווי הגבול של המדינה. הוא עבר קורס קציני חי”ר חצי שנה במצפה רמון ולאחר מכן קורס ייחודי- קורס קציני סיור. כקצין הדריך והכשיר חיילים חדשים בצה”ל. בבסיס צאלים, בדרום הארץ, אימן גדודי חי”ר והכיר את יהודית פוקס לימים אישתו, סבתי. סבי השתתף באחת המלחמות הקשות שידעה המדינה- מלחמת יום הכיפורים. יש לסבי מספר אירועים שקרו שאותם הוא לא שוכח. חציית התעלה סואץ על גבי גשר גלילים בלילה אפל שמסביב ישנן יריות ללא הפסק. דבר נוסף הוא שב-22.10.1973 הוכרזה הפסקת אש בין ישראל למצריים, אך למרות זאת, צה”ל רצה לכבוש את העיר סואץ. אל תוך העיר נכנסו כוחות של צנחנים ברגל וכח שריון מחטיבה 500 על גבי נגמ”שים, כאשר הוא היה בנגמ”ש המוביל עם סגן מפקד החטיבה. כוחות צה”ל הגיעו למרכז העיר, שם טמנו להם המצרים מארב. נפתחה אש מכל הכיוונים על הכוחות והיו הרבה נפגעים ובינהם נפגע הנגמ”ש של סבי מטיל. לא ניתן היה להמשיך לנסוע בנגמ”ש וסבי הזעיק חילוץ. בנגמ”ש הראשון שנשלח לחילוץ היה חבר טוב של סבי. גם הנגמ”ש הזה חטף טיל ושלושת החיילים שהיו בו נהרגו. רק הנגמ”ש השני שהגיע הצליח לחלץ את הכח. בפצועים טיפלו ופינו אותם לאחור. סבי  השתחרר מהצבא בתאריך 4.4.1974 בדרגת סגן. הוא המשיך לשרת במילואים עד גיל 50 וסיים את שירותיו בדרגת רב סרן.

חודש לאחר שחרורו מהסדיר התחתן עם יהודית פוקס. החתונה נערכה באולמי נפטון בבת ים בתאריך 21.5.1994 שזהו גם תאריך יום הולדתו של סבי. לאחר החתונה הזוג בנה את ביתם במושב תלמי מנשה ובו הם מתגוררים עד היום וגם אני ומשפחתי. סבי עבד בנגריה המשפחתית כעצמאי כעשר שנים ולאחר מכן התחיל לעבוד בחברת עמינח, תפקידו כיום הוא המנהל הטכני של החברה. ביתם הבכורה של סבי וסבתי נולדה ב13.7.1975 וזו אמא שלי, אורנית ברכה(כיום עטאר). כשנתיים לאחר מכן הם לקחו אל ביתם ילד אומנה בן 4, שמו יניב יחזקאל שהוא דודי ולו ולאורית, בן בשם ירין שגדול ממני בשנה. בתאריך 5.11.1980 נולד אוהד, הבן השני שלהם שנשוי למיכל ולהם שני בנים: יובל ואיתמר.  בתאריך 6.6.1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה וסבי השתתף גם בה בהתנדבות, כיוון שהיה לו פרופיל נמוך בגלל פציעה ולא וויתר ורצה לקחת חלק בתרומתו למלחמה.

סבי אדם מאוד פעיל. היה חבר ברוטרי- ארגון וולונטרי, שתרם לקהילה בהתנדבות, הינו חבר בחבורת זמר 25 שנים ובמסגרת זו נסע עם סבתי לגרמניה לעיר התאומה של באר יעקב, “באד אולדסלו” במשלחת ייצוגית. סבי וסבתי גרים ביחד עם משפחתי באותו משק.

ונהנים מאוד לחלוק את השגרה, השבתות והחגים בחיק המשפחה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סבתא יהודית (מצד אמא) המספרת על סבתא רבא שלי –

שושנה פוקס ז”ל:

 

סבתא רבא שושנה ז”ל נולדה בעיר שנידהמיל שבגרמניה בתאריך 19/5/1932

להורים מתילדה- רות ודוד גוטמן. להוריה נולדו שישה ילדים, שני בנים וארבע בנות.

אביה דוד הגיע לגרמניה מפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשמלאו לסבתא רבא שש שנים החלו הפרעות ביהודים. היות ואביה דוד היה נתין פולני, גורשה כל המשפחה מגרמניה לפולין ששם היו חסרי בית והתגוררו אצל קרובי משפחה. בשנת 1939 פרצה מלחמה בין גרמניה לפולין והגרמנים כבשו את פולין. כתוצאה מהמלחמה התפרצו מחלות רבות ואמה של סבתא רבא שושנה נפטרה ממחלת ה”טיפוס”.

באותה תקופה החלה אבטלה קשה ומשפחתה נותרה ללא פרנסה.

אחת מאחיותיה, אורזול, נלקחה למחנה ריכוז ונספתה בשואה, יתר אחיה ואביה ברחו לסיביר ברוסיה. שם החיים היו מאוד קשים. תנאי מזג האויר היו מאוד  קשים, סבלו מרעב כבד ומחוסר מלבושים . סבתא רבא שושנה ואחיה נאלצו לעזור בפרנסת המשפחה. מידי לילה היתה סבתא רבא שושנה יחד עם אחותה אינה, בהיותן ילדות קטנות, הכינו סופגניות טעימות ולפנות בוקר היו הולכות לשוק למכור את מרכולתן. אחיה זאב, נתפס באחת הפעמים, בעת שגנב זוג נעליים ונשלח למאסר למשך שנה לכלא.  לאחר שש שנים קשות, שחיו ברוסיה ועם תום מלחמת העולם השניה, שבה המשפחה לגרמניה דרך פולין ומשם הפליגו לצרפת. מצרפת הפליגו באוניית המעפילים אקסודוס לארץ ישראל בעלייה בלתי לגלית (בלתי חוקית).

אקסודוס היתה אוניית מסע ולא אוניית נוסעים, ולכן ההפלגה הייתה מאוד קשה. עם יציאתם גילו אותם הבריטים ששלטו באותה עת בארץ ישראל וכשהגיעו לנמל בישראל, לא איפשרו להם להיכנס לנמל. הברירה שנותרה היתה להילחם בבריטים.

הבריטים השתמשו בגז מדמיע נגד הנוסעים –המעפילים, והמעפילים השליכו לעברם מכל הבא ליד שהיה באונייה: שימורים, תפוחי אדמה וכד’ ולבסוף פגעו הבריטים בדופן האנייה, המעפילים הורדו מהאונייה והועברו לשלוש אוניות בריטיות והוחזרו לצרפת. כשהגיעו לצרפת המעפילים שבתו  רעב. לאחר זמן החליטו להחזירם לגרמניה לנמל המבורג.  בנמל המבורג עברו התעללות קשה מאוד, התיזו עליהם מים בלחץ חזק מאוד ובכדי לעמוד בו הם אחזו יד ביד בחוזקה,הם הוכו באלות וגררו אותם בכח בידיים. הכניסו אותם למחנות ושם המתינו לאישור עלייה לארץ ישראל.

המעפילים היו עצורים  ושמרו עליהם בקפידה, שליחים שהגיעו אליהם הנחו אותם לא לספר פרטים אישיים.

הבריטים לא הצליחו להתגבר על המעפילים ובסוף העבירו אותם למחנה אחר שם היו חופשיים עד שקיבלו אישור  כניסה לארץ ישראל.

סבתא רבא שושנה הכירה את בעלה לעתיד מרדכי (מוטי) פוקס לאחר המלחמה בגרמניה, בהיותם בהכשרה לעלייה לארץ ישראל (בגרמניה).

סבא רבא, מוטי ז”ל נולד בצ’כוסלובקיה בתאריך 20/5/1925 ,למשפחה יהודית חרדית. בזמן מלחמת העולם השנייה, נלקח עם משפחתו למחנה ריכוז “אושוויץ”, והצליח לברוח מהמחנה לאחר הסלקציה דרך תעלות הביוב ליער הסמוך וכך ניצל מידם של הצוררים הנאצים.

סבתא רבא שושנה וסבא רבא מוטי, עלו לארץ ישראל יחד באוניית אקסודוס.

בשנת 1948 הגיעו בפעם השנייה לארץ ישראל, צעירים ונמרצים נקלטו בקיבוץ משמרות.

סבא רבא מוטי התגייס לצה”ל , סיים את שירותו ונישא לסבתא רבא שושנה. באותה עת עברו לגור ברמלה שם פתחו כמה מה”עולים” קואפרטיב- נגריה משותפת ממנה התפרנסו.

בשנת 1954 עברו לגור במושב תלמי מנשה ולהם נולדו שתי בנות: יהודית ( סבתא של רון) וטובה.

סבתא רבא שושנה היתה מאוד מוכשרת, ידעה לבשל ולאפות, עשתה עבודות יד מדהימות, ובעיקר אהבה את מלאכת הציור והפיסול. עבודות הציור והפיסול שלה מקשטות את קירות הבתים של המשפחה ואת חצר המשק בו גרה המשפחה.

עד היום באותו המשק, גרים באושר משפחת ברכה ( סבתא יהודית וסבא יגאל של רון) משפחת עטאר ( משפחתו המצומצמת של רון) ומשפחת ברכה ( דוד של רון, מיכל בת זוגתו וילדיהם יובל ואיתמר).

סבתא רבא שושנה פוקס ז”ל

העלייה לא”י באוניית אקסודוס

תעודת “עולה” באוניה “אקסודוס”

סבתא רבא שושנה ז”ל וסבא רבא מוטי ז”ל בחתונתם

סבתא יהודית ואחותה טובה, מחופשות בחג פורים בתחפושות שניתפרו ע”י סבתא רבא שושנה ז”ל

מסיבת בת המצווה של סבתא יהודית

פורטרט עצמי שציירה סבתא רבא שושנה ז”ל (מתוך אלבום ציורים דיגיטלי שעיצבה בעצמה)

ציורים של רון ואחיו אורי של סבתא רבא שושנה ז”ל

ציור על גבי כריכת האלבום הדיגיטלי שציירה סבתא רבא שושנה ז”ל

תצוגת פסלים של סבתא רבא שושנה ז”ל, בגינה בחצר ביתנו.

(מתוך אלבום דיגילטי של פסליה)

ראיון עם סבתא-רבא רינה (מצד אמא):

 

  סבתא רבא שלי, רינה, נולדה ב22.8.1927 בעיר התחתית בחיפה ותחגוג את יום הולדתה ה-90 באוגוסט 2017. היא זוכרת את ביתה כבית ערבי עם המון מדרגות חיצוניות. מתחת לבית היו המון חנויות. היו חנויות של ירקות, פירות, בשר וסדקית. בביתה, הם דיברו בשפה העיברית ולעיתים רחוקות גם בשפה היידיש. סבתי חגגה את חגי ישראל כמו שחגגו אז, ברוסיה. הם חגגו את החגים כל השכנים ביחד מאותו בניין, משום שמשפחתה נשארה ברוסיה. הארוחה הייתה משותפת, כל אחד הביא את מאכליו מהעדות שלו וכולם אכלו יחד. היו מאכלים מיוחדים, כגון דגים ממולאים, כבד קצוץ, כופתאות (קניידאלך), מרק עוף , חזרת וכל מיני תוספות שונות של סלטים ממוצא אשכנזי. סבתא מספרת שבליל הסדר שבחג הפסח, כל הילדים רצו למצוא את האפיקומן ובלילה הם ישנו באולם גדול שחיבר בין החדרים בכדי לחכות לאליהו הנביא. רוב המשפחות היהודיות גרו בבתי אבן ערביים, עד שפרצו המאורעות בין היהודים לערבים בשנת 1936 והמשפחות היהודיות התחילו לנטוש את העיר התחתית בחיפה ולעבור לגור בהדר. כך גם משפחתה של סבתי עברה לגור בהדר בבית ערבי גדול מאוד עם שתי כניסות שהיה שייך למשפחת הבהאיים (הגן הפרסי שבחיפה). שמות הורייה של סבתי רינה, הם: שמו של אביה הוא יעקב ריפשטייין ושמה של אימה הוא הנייה ליברמן. שניהם ילידי רוסיה, אך תאריך הולדתם לא ידוע. ידוע שהם ברחו מרוסיה ועלו ארצה בחשאי דרך תנועת החלוץ שפעלה ברוסיה בשנת 1934. סבתי זוכרת

מילדותה שאביה התחיל לעבוד בחברת תחבורה ציבורית בשם “חבר”, “שמר” שאחר כך קראו לה “אשד” והפכה לחברת “אגד” שעדיין פועלת כיום. תקופה קצרה עבד כשכיר ואחר כך התקבל כחבר ממקימיה של חברת אג”ד עד שפרש לגימלאות. סבתי למדה בבית הספר “דתי מזרחי” מכיתה א ועד כיתה ג, בית ספר זה היה הכי קרוב לביתה. לאחר שעברו דירה היא למדה בבית הספר “עממי א” ושם סיימה את לימודיה בחטיבה. בבית הספר התיכון היא למדה בבית הספר “חוגים” ושם סיימה את לימודיה. עיסוקה היה להיות חברה בתנועת נוער “מחנות העולים” ותוך כדי זה היא נהיתה פעילה יחד עם עוד קבוצת תלמידים מבלי ידיעת הוריה תנועת מחתרת “ההגנה”, בזמן  שבארץ שלטו הבריטים (רובם היו עם כומתות אדומות שקראו להם הכלניות). משם סבתא התגיסה  לפלמ”ח ושרתה בכל מיני תפקידים, בהם ליווי שיירות מחיפה לתל אביב, בתוך רכבים משוריינים בסודיות. משם סבתא עברה ליחידה של ליווי שיירות לירושלים, עד ניתוק השיירות מירושלים שהייתה במצור. סבתא נשארה בקיבוץ נחשון הסמוך לירושלים, היא חיכתה שייפרצו את הכביש הסמוך לו. לאחר שחזרה לתל אביב, היא גרה בצריף ברחוב הירקון. שם הצריף היה תיבת נוח. משם העבירו אותם לבית החלוצות בתל אביב ובאותו לילה פרצה מלחמת העצמאות והיא התגייסה לצבא עם עוד קבוצת בנות. המספר הצבאי שלה הוא 60520. משם העבירו את סבתא ועוד קבוצה של בנות למושבה של טלינטוינסקי. סבתא הייתה בין עשרת האנשים הראשונים שהגיעו לבית החולים “שיבא” בתל השומר, שהברטים ברחו משם ועל שמו של דוקטור שיבא נקרא בית החולים. סבתא עברה קורס במשך חמישה חודשים כאחות מעשית והמשיכה לעבוד בבית החולים בחדר ניתוח עד שהשתחררה בשנת 1949. שנה לפניכן, בתאריך 15.5.1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל.

         לימים נישאה סבתא רבא רינה לסבא רבא מרדכי ברכה ז”ל ולהם נולדו שני ילדים, סבא שלי, יגאל ברכה ואחותו ענת בוקסר.

         לאחר נישואיהם קיבל סבא רבא מרדכי עבודה דרך “מקורות” כמנהל מח’ המים בעיריית רמלה, והזוג עבר לגור בעיר רמלה. סבתא רבא רינה, עבדה בגן ילדים, בלישכת התעסוקה ובמח’ החינוך בעירייה. היתה מאוד פעילה ונבחרה לוועד העובדיםבעירייה, היתה פעילה במפלגת ה”עבודה” וב”ועד למען החייל”. משפחתם היתה מאוד מקושרת וידועה בעיר רמלה, ומאוד כיבדו אותם בעיר. כיוון שהיו מקושרים להרבה אנשים, לחתונה של בנם  – סבי יגאל, הוזמנו 800 איש.

         משפחתה וילדיה היו מאוד חשובים לה, והשקיעה בהם את כל מרצה. דאגה לחינוכם ואושרם, נסעו לטיולים משותפים, לחוף הים, וחגגו חגים ביחד עם המשפחה המורחבת. לאחר שנישאו ילדיה, דאגה לאחד את המשפחה בארוחות שישי  וחגים משותפים. מאוד אהבה לבשל ודאגה לבשל לכל אחד בנפרד את מה שאהב. הכינה ושלחה לילדיה ונכדיה תמיד אוכל טעים. והתמחת באפיית “בורקס” – מאכל בולגרי מסורתי של משפחת בעלה יוצאי בולגריה.

        סבתא רבא רינה בשנות חייה המאוחרות כתבה יומן על חייה, ולאחרונה הוציאה לאור את הכתובים בספר.  כל אחד מבני המשפחה ומקורבים אליה, קיבל עותק אישי עם הקדשה אישית.

         סבתא חוגגת בקרוב את יום הולדתה ה- 90. ומזמינה את כולנו לחגוג עמה באילת בבית מלון.  כולנו ציפיה לקראת  הארוע המרגש…

סבתא רבא רינה עם סבא רבא מוטי ז”ל שלא זכיתי להכיר

סבא יגאל עם אמא שלו רינה ואני כמובן

צילום כריכת הספר שסבתא רבא רינה כתבה

פרק ג’: גלגולו של חפץ

 

סבתא רבא שלי (מצד אמי), שושנה פוקס היתה אספנית מושבעת. היא אהבה מאוד לאסוף: מטבעות, בולים, כפתורים, חוברות, עטים, חפצי אומנות, מכשירים חשמליים ועוד…. בהיותי ילד קטן, אני זוכר שהייתי מתלווה אליה למחסנים שבחצר ביתנו, ובכל פעם הייתי מגלה אוסף חדש ומסקרן.

אך את אוסף המטבעות אהבתי במיוחד. את האוסף סבתא רבא שושנה נתנה במתנה לסבתי יהודית, לימים הועבר לאמי אורנית שהעבירה אותו אלי ואל אורי- (אחי הסנדוויץ ) וכיום ליאור אחותי הקטנה נהנית לשחק איתו.

את המטבעות אספה סבתא שושנה במהלך שנותיה גם בארץ וגם במדינות שונות בעולם בהם טיילה, לימים האוסף הגיע אליי ואילו אני הייתי נרגש עד מאוד.

בהיותי בכיתה ב’, בחג החנוכה, אמי ואני ערכנו פעילות חווייתית לכיתתי בנושא מטבעות עתיקים. קישרנו את הנושא למנהג “מעות חנוכה” שנוהגים לתת בחג.

ערכנו מצגת מעניינת על המצאת המטבע וגילגולו, נתנו לילדים להתבונן ולחקור את המטבעות ולאחר מכן כל ילד יצר מטבע לעצמו ע”י ריקוע על חומר שנקרא “חמרן”.

בסוף גם חילקנו מטבעות שוקולד לחברים בשביל החוויה. הנושא ריתק אותי ואת חבריי לכיתה.

למדתי רבות על מטבעות שעליהן סמלים ומוטיבים של ארץ ישראל: המנורה- סמל המדינה, משבעת המינים וכד’…

בעקבות אוסף המטבעות- ביקרנו מספר פעמים במוזיאון ארץ ישראל- ברמת אביב, בו מוצגות תערוכות ואוספים, בינהם ביתן שמגולל את סיפור אמצעי התשלום מראשיתו ועד לימינו, תוך דגש על תולדות ארץ ישראל בראי המטבע. התערוכה מאוד עניינה אותי ואת משפחתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ה’: חקירה היסטורית על מוצא המשפחה

סבא וסבתא, מנחם ושולה, נולדו בעירק, בעיר בירה בגדד.

באותה תקופה חיו היהודים בעיקר בבגדד ובבצרה ומנו כ- 120,000 יהודים לערך.

כלל היהודים היו דתיים (לא כמו היום שיש דתיים וחילוניים). זה בא לידי ביטוי בלבוש, כיפות, תפילין, קידוש, שבת  ועוד.

רוב רובם של היהודים חיו ממסחר.

באותה תקופה, סבא מנחם היה האח הצעיר ביותר במשפחה שמנתה 11 נפשות. סבא מנחם כמו סבא רבא יעקב היה מאוד שקט וביישן, לא נוטה להתערב ולהיכנס לוויכוחים.

הם גרו ברחוב אל-ראזי שהיה במרחק 5 דקות הליכה מהבאזר הגדול (שוק כדוגמת בזר טורקי) שנקרא באזר “שורז’ה” שבו לאבא יעקב (סבא רבא שלי שעל שמו קרוי אבי) חנות תבלינים ומיני בשמים.

סבתא שולה שגם נולדה בבגדד, היא בת למשפחה בת 9 נפשות. סבא יעקב (אבא של סבתא שולה) היה סוחר בתכשיטי זהב.

מה שהיה נהוג באותה תקופה שהגברים עובדים עד הצהריים, חוזרים הבייתה, אוכלים, נחים ואח”כ הולכים לבלות – לשתות קפה בבתי הקפה הרבים שהיו פזורים במרכז: לשחק שש-בש, להעביר את הזמן וחוזרים בשעות הערב הבייתה והולכים לישון. בעיקר ברחוב ראשיד + ראזי שכלל בית קולנוע בשם “פרדוס” + “אל וואתן”.

לא היה מקובל שנשים עובדות (היו אחראיות לבית ולגידול הילדים).

הבתים היו בבעלות ערבים (לא היה ניתן לרכוש בתים) והמשפחות היו משכירים אותם.

נוהג ה”בקשיש” היה אמצעי מקובל להתגבר על בירוקרטיה ומכשולים של השלטון.

היהודים סבלו מגלים של אנטישמיות שהשיא הגיע בשנות הארבעים וזאת במקביל לעליית הנאצים לשלטון וכיבוש אירופה. הנאצים שלחו זרועות וקשרו קשרים עם שלטונות עירק וחלק ממדינות ערב כדי למקסם את הפגיעה ביהודים.

בזמן הפרעות היה מסוכן להסתובב ברחובות: סבתא שולה זוכרת שאבא שלה יעקב (כן, יש הרבה “יעקב” במשפחה שלי…) הכין משהו דומה ל”בקבוקי מולוטוב”: שילוב של מים רותחים ושמן. כשהייתה סכנה ממשית, היה זורק ממרפסת הבית בקבוקי מולוטוב לעבר הפורעים המתקרבים ומניס אותם. בנוסף, ציינה לטובה את השכנים הערבים שהגנו עליהן בחירוף נפש.

סבתא שולה שבשנות הארבעים הייתה ילדה קטנה, זוכרת שביום שאחרי שטבחו בכ- 200 יהודים, היא התהלכה ברחוב וראתה גופות שרועות בצידי הדרך.

סבי לעומת זאת, לאור החוויות האלה, מבין את הסכנה התמונה בעמים מסביב ומציע לא לבטוח ולא להאמין …

לאור הנ”ל, רוב יהודי עירק עלו לישראל במבצע “עזרא ונחמיה” שנקרא גם מבצע בבל או מבצע עלי בבא.

המבצע החל באפריל1950  לאחר שממשלת עיראק הסכימה להתיר את יציאתם של היהודים מתחומה, והוא אורגן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג’וינט, באמצעות טיסות של חברת “ניר איסט” שטסו מעיראק לקפריסין.

ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד–לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בשנים1950–1951   כאשר גם בשנת 1952  הועלו יהודים לארץ. בסופו של דבר עלו לארץ יותר מ-120,000 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים של יהודים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית.

רוב העלייה מעיראק שנחתה בישראל עברה דרך מחנה עולים “שער העלייה” בחיפה, רוססו ב DDT (השלטונות בארץ פחדו שהם יביאו מחלות…) ומשם למקומות שונים. משפחת סבי התמקמה באור- יהודה ומשפחת אמי בבאר-שבע ובשלב מסויים עברו לפתח-תקווה.

פרק ו’: סיכום

רק על עצמי לספר ידעתי:

לאחר איסוף המידע על בני משפחתי היקרים לי, מעט על עצמי:

נולדתי בתאריך ה- 17/11/2003 במושב תלמי-מנשה, הבן הבכור לאבא קובי ואמא אורנית. הילדות במושב עברה עלי עם המון חוויות, נהנתי מאוד לשחק בחצר ביתנו ולחקור, לטייל בשדות במושב , לערוך פיקניקים וטיולי אופנים. בהיותי בן 3, הצטרף למשפחה, אורי – אחי “הסנדוויץ” ואני זוכר שמגיל צעיר שיחקנו והסתדרנו יחדיו (לא כמו היום שאנו רבים …). אני זוכר היטב את היותי בגן “הורד” – גן חובה, בו אהבתי לשחק כדורגל עם חבריי וכיום אחותי הקטנה- ליאור, מתחנכת בגן זה ובכל פעם שאנו אוספים אותה מהגן, אני נזכר ברגעים יפים.

בגיל 5 התחלתי להתאמן “טקאוונדו”- אומנות לחימה, במשך 5 שנים ובמקביל רכבתי על סוסים, בחווה שהיתה בזמנו ליד הבית.

במשפחתי אוהבים מאוד לטייל בחיק הטבע, ומגיל צעיר, אני זוכר שבתות, חופשות וחגים, שאמי ואבי מעירים אותנו מוקדם ובכל פעם, אתגר וחוויה אחרת.

בכל חופש גדול אנו נוהגים לארח את הבני דודים שלי לכמה ימים של הפנינג והקשר המשפחתי שלנו מאוד חזק וקרוב.

מסבתא רבא שושנה ז”ל (מצד אמי), עליה הרחבתי במהלך העבודה, למדתי המון. איתה היה לי קשר מאוד מיוחד וממנה למדתי המון דברים שסיקרנו אותי.  סבתא רבא היתה אומנית והיא לימדה אותי לצייר ואף נתנה לי להשתמש בציוד המקצועי שלה. כך מגיל צעיר, אהבתי מאוד לצייר והתעניינתי באומנות. עד היום אני שומר את הרישומים שלי שעשיתי בעיפרון.

לפני 5 שנים התחלתי להתאהב בכדורסל, אני מאוד נהנה לעסוק בספורט בכלל ובכדורסל בפרט. בכדורסל רכשתי והכרתי חברים טובים, שעמם אני אוהב לבלות ולהתאמן.

את לימודי בית הספר היסודי, למדתי בביה”ס “אילן רמון” בבאר יעקב, שם השתתפתי שלוש שנים בתוכנית “אמירים”, ממנה למדתי רבות. השתתפתי בתכנון פרוייקטים שונים ומגוונים, שתרמו רבות לידע ולהתנסות בתהליכי חקר, כגון: חקרתי את תנועת פרח החמנית והמצאתי קולטים סולרים שחיקו ודימו את תנועת הפרח. עם הפרוייקט הנ”ל השתתפתי בתחרות ארצית. פרוייקט נוסף שהשתתפתי היה הקמת גינה אקלוגית בביה”ס וגם ממנו נתרמתי רבות. אהבתי מאוד את ביה”ס ועד היום אני בקשר מצויין עם חבריי.

השנה, עברתי ללמוד בביה”ס “פארק המדע”, שם הכרתי חברים חדשים, מורים חדשים ושיטות לימוד חדשות.

לפני כחצי שנה חגגתי בר- מצווה, אירוע שגרם לי להבין, שמילד הפכתי לנער בוגר שאחריות רבה עלי מוטלת. את הארוע חגגנו בהתרגשות, במסגרת משפחתית מצומצמת והיה מאוד מאוד מרגש.

לסיכום:

עבודת השורשים ואיסוף החומר לעבודה זו היו מרתקים והיוו עבורי אתגר.

חלק מהסיפורים היו ידועים לי, מכוון שבמשפחתי משוחחים על העבר, אך לא בצורה מסודרת כפי שזה מופיע כאן וחלק מהסיפורים היו כמובן חדשים עבורי.

ישנם סיפורים ומידע שאני חושב שללא כתיבת עבודה זו, לא הייתי יודע אודות משפחתי.

העבודה זימנה עבורי מפגש מסוג שונה עם בני משפחתי, חשתי שכולם היו מלאי רצון לשתף, לשוחח ולספר עוד ועוד.

במהלך איסוף החומר וכתיבת העבודה הרגשתי שאני מתעמק יותר ויותר בנושא אודותי ומהיכן משפחתי, והנושא מסקרן אותי ויוצר אצלי עניין רב. חלק גדול מהסיפורים גרמו לי להתרגש ולחשוב כיצד אני הייתי נוהג?! או מה אני הייתי מחליט במצבים שונים.

שאלתי וחקרתי לא מעט מבני המשפחה, נעזרתי במידע ובמכתבים שנשמרו מלפני המון זמן. יש סיפור מרגש שיישאר אצלי בלב המון זמן, והוא אודות עלייתה לארץ ישראל של סבתא רבא שלי שושנה ז”ל  ואני בטוח שאם היא היתה בחיים והייתי יכול לראיין אותה לעבודה, הייתי מגלה סיפורים נוספים על קורות חייה. הסיפורים על סבתא רבא שושנה ז”ל (מפי סבתי יהודית מצד אמי) ריגשו אותי במיוחד, מכוון שכפי שצייני בעבודה, חיינו יחדיו וגדלתי איתה, עד גיל 10.5 והיא היתה חלק בלתי נפרד מחיי. בתקופה הנ”ל שהייתי צריך לראיין בני משפחה לעבודת שורשים, אני נזכר בהמון רגעים משותפים וזיכרונות ילדות שחוויתי איתה ומאוד עצוב לי שהיא כבר לא כאן עמנו.

שמתי לב שלדורות הקודמים, בעיקר של הסבים והסבתות, היו חיים אחרים מאשר לי ולהוריי. הם התמודדו עם המון קשיים ועיתים קרובות אף היו צריכים לקבל החלטות גורליות בגיל כ”כ צעיר.

בנוסף, אני מרגיש שבעקבות כתיבת עבודה זו,  השתפרתי גם בכתיבה מעמיקה, חקר נושאים הקשורים אלי ומיומנות הכתיבה שלי.

אני רוצה להודות לכלל בני משפחתי על כך שעזרו לי לאסוף חומר, שיתפו אותי במידע, העלו זכרונות שהרבה זמן לא נאמר עליהם דבר,נהנתי מאוד מכל התהליך וחשתי שנתרמתי רבות.  ולהורי היקרים תודה רבה מקרב לב, שעזרו ותמכו לאורך כל הדרך.

בהוקרה,

רון עטאר