הגירה

מבוא

בספר ההגירה שלי, ניתן לראות את הפסקה האישית שלי על המדינה שחקרתי, ניתן לראות לאיזו מדינה אני בוחרת להגר, מאיפה אני מהגרת ולמה אני מהגרת. ניתן גם לראות את סיפור ההגירה שכתבתי.  

בוסניה והרצגובינה

בוסניה שוכנת מצפון לחופי הים התיכון, מצפון מערב לסרביה, וצפונית למונטנגרו. בוסניה נמצאת ביבשת אירופה ובשנת 2016 הגישה בקשת הצטרפות לאיחוד האירופי. בשנת 1992 פרצה בבוסניה מלחמת אזרחים, ונמשכה עד 1995, כלומר, המלחמה נמשכה 3 שנים, והמלחמה השפיעה מאוד על בוסניה.

תוחלת החיים בבוסניה היא 76.43. רמת הצפיפות בבוסניה היא 75.43 נפש לקמ”ר. בבוסניה 3 שפות רשמיות: קרואטית, סרבית ובוסנית. רמת האוכלוסייה של בוסניה היא 3,861,912 נפש, והמהגרים מבוסניה הם 13.01/ 1000 תושבים.

הממשל בבוסניה הוא רפובליקה דמוקרטית פדרלית ייצוגית, והמשטר בבוסניה הוא רפובליקני פדרלי. הדת השולטת בבוסניה היא אסלאם. המטבע של בוסניה הוא מארק סחיר. בבוסניה 7 אוניברסיטאות, 1 בכל עיר גדולה, ו 95 לכל 100 תושבים בבוסניה יודעי קרוא וכתוב.

בוסניה מקום 66 בעולם ברמת הפיתוח שלה. הכלכלה בבוסניה מבוססת על חקלאות ותעשייה זעירה.

לסיכום, ניתן לומר שבוסניה היא מדינה מפותחת יחסית.

אני בחרתי להגר מסוריה לאיטליה, מכיוון שבסוריה יש מלחמת אזרחים, המון אנשים שם מתים, מצבה הכלכלי לא ממש טוב והביטחון בסוריה ירוד. בחרתי להגר לאיטליה, מכיוון שרמת הפיתוח של איטליה מאוד גבוהה (מקום 21 בעולם), ישנם 100% אנשים עם גישה למים נקיים, 99 תושבים לכל 100 אנשים יודעי קרוא וכתוב והמשטר הוא דמוקרטי.

סיפורה של אלה

קוראים לי אלה. אני יהודייה, ואני בת 12, מה שאומר שחגגתי בת מצווה לא מזמן. אין לי אחים, אבל יש לי את אבא ואת אמא. אנחנו גרים בסוריה, אבל גם אני וגם ההורים שלי יודעים שיום אחד אנחנו נעבור לגור ב”מקום טוב יותר” (ככה אמא אומרת). אני לא יודעת לאן נעבור, סליחה, לאן נהגר, כמו שאבא אומר. כל פעם מחדש אני שואלת את אבא מהי הגירה, ובכל פעם מחדש הוא עונה לי שיום אחד, אני עוד אגלה…

אני זוכרת טוב מאוד את היום ההוא. קמתי משנתי מוקדם מהרגיל בגלל שהרגשתי שתי טפיחות רכות על הגב. כשהתעוררתי, ראיתי את אמא ואת אבא מחכים. אבא מיד שם לב שאני לא מבינה, אז הוא אמר שהיום הוא יום מיוחד.

הבוקר היה רגיל. אכלתי חביתה, התלבשתי וצחצחתי שיניים כמו תמיד. כתוצאה מכך, לא הבנתי מה מיוחד ביום הזה…

כשיצאתי מהבית, נפרדתי לשלום משני הוריי והתחלתי ללכת לכיוון בית הספר. הופתעתי כשאמא סימנה לי ללכת לכיוון הרכבת, ולמרות שלא הבנתי למה, פניתי לצד השני והלכתי לכיוון הכניסה של תחנת הרכבת.

את הנסיעה ברכבת אני לא זוכרת, מכיוון שנרדמתי. אני כן זוכרת שכשירדנו ממנה, ראיתי את הים. ראיתי את הספינה של דוד שלי הדייג, אמיר. מיד הבנתי שהוא השאיל לנו את הספינה שלו, מה שאומר שהיום ההוא, היום שבו נגור ב”מקום הטוב יותר” הגיע. כל כך התרגשתי לשמוע על כך! מאוד הוקל עלי כשגיליתי שאמא ואבא ארזו לנו מוודות. למזלנו, אבא למד עם אמיר להשיט ספינות, אז בזמן שאבא השיט את הספינה, אמא ואני נרדמו.

כשקמתי, שמחתי כל כך למראה עיניי! ראיתי מקום חדש שלא הכרתי, ארץ ישראל!

אמא הזמינה מונית, וכשהמונית הגיעה, אבא ביקש מהנהג שיסע לנמל התעופה בן גוריון.

נכנסנו לשדה התעופה ומסתבר שאבא ואמא קנו לנו כרטיסי טיסה למקום שנקרא איטליה. עלינו על המטוס, וישר הרגשתי בטוחה יותר. לאחר 6 שעות של טיסה, נחתנו באיטליה. אני זוכרת את המשפט שנשמע ברחבי המטוס: “Welcome to Italy!”