חיים יפרה – כאן טעים יותר

         תפקידו של סופר אינו לכתוב מה היה אלא מה היה יכול להיות.

השומר הניח את השפופרת והמתין לדמות המתקרבת לעט-לעט. עכשיו כבר היה ברור שמדובר באמת בדרשן המפורסם שכל הקבוץ המתין לו כבר שלוש רבע שעה לתת להם שיחה בנושא ‘בין אדם לחברו’ לקראת הימים הנוראים. סביר להניח שהשומר לא היה היחיד החושב שאין זו התחלה מוצלחת לשיחתו.

רב הקבוץ ברכבו והרב האורח רגלי הגיעו לבודקה של השומר כמעט בו-זמנית. הרב הצעיר יצא מן הרכב ונגש בדאגה לדרשן המבוגר המזיע כל כולו.

   “הרב אזרחי, מה קרה? הייתה לכבודו תקלה במכונית? כולנו כבר דאגנו. אין לכבודו נייד ולא ידענו איך ליצור קשר.”

רב אזרחי, אף על פי שנשם קצת בכבדות, חייך חיוך די מרוצה.

   “הרב קליין, אני מבין? דברנו בטלפון. ברוך השם לא הייתה לי שום תקלה. פשוט ראיתי את השביל היפה המוביל לכאן ופתאום היה לי הרצון ללכת בו ברגל. לפעמים ברכב לא שמים לב לדברים מעניינים שיש בעולם. סליחה שעקבתי והדאגתי אתכם.”

הם הגיעו לבית הכנסת, רב קליין נגש לבימה להגיד דברי פתיחה שגרתיים קצרים ובסמכו על היתר חז”ל לשנות מפני השלום טען שכן היה לרב האורח תקלה במכוניתו. מפרצופי הקהל היה ניכר שטענו נגדו שעל רב מפורסם כזה לקנות רכב תקין. עד כדי כך שכאשר רב אזרחי ניגש לבימה להתחיל שיחתו, חלק מן הנוכחים באופן הפגנתי לא קמו בפניו. הוא מצדו בכלל לא שם לב לאווירה באולם. ספק האם מתוך ענוה והבנת כעסם – או שמרוב שהיה מרוצה מעצמו הוא באמת לא שם לב לשום דבר אחר.

   “ערב טוב לכולכם וסליחה על האיחור הלא מתוכנן” (זה עוד היה חסר, שיתכנן אותו!) “כאשר רב קליין דבר אתי ובקש להעביר בפניכם שיחת חיזוק לקראת ימי התשובה הבאים עלינו לטובה בעניין ‘בין אדם לחברו’ חשבתי – על מה בדיוק לדבר? ובסוף החלטתי שהכי טוב לספר לכם סיפור. אין כמותו להמחיש כמה חשוב איך להתנהג כלפי הזולת. מה מילה פוגעת או אפילו רק חוסר התחשבות עלולים לגרום לבן אדם. ומאידך, כמה חיוך או מילה טובה, שכל כך קל להוציא אותה מן הפה אם רק נשים לב, יכולים להחיות אדם שבור.

עם שידוכים לא הלך לו. חלקם נגמרו אחר הפגישה הראשונה – וחלקם עוד לפני סיומה. אבל גם זה לא הצליח לשבור אותו. ואדרבה, הריקודים שלו בחתונות של חבריו הצעירים ממנו בהרבה היו לשם דבר. בקצור: אולי ה”בחור” הכי אהוב בישיבה.

על הזמן לפני הגיור הוא לא אהב לדבר. טען, אולי בצדק, שאין לזה נפקא מינה ללימוד. רק פעם אחד הוא פתח את פיו. לא משנה כרגע מתי ולמה. אבל את סיפורו המזעזע הזה אני רוצה לספר לכם. והכי טוב לתת לו כביכול לספר בעצמו, במילים שלו.”

לא התעוררה שום התנגדות בקהל לרעיון להעביר המשך השיחה לידי אלמוני אחר. הרב אזרחי החל לספר.

   “עליתי ארצה עם תרמיל, מזוודה, ורדיו-טייפ. וקצת כסף שהצלחתי לאסוף מכל מיני עבודות מזדמנות שם בחו”ל. דבר ראשון מבן-גוריון נסעתי למשרד הקבוצים כדי לבחור לי קבוץ מתאים להיות שם בזמן הראשון עד שאצליח לסדר לי את הגיור. הקבוץ המתאים נמצא, הסבירו לי איך להגיע לתחנת אוטובוס ובאיזה קו לנסוע ויצאתי לדרך לתחנה, הפעם רגלי.

איני יודע כמה הלכתי בפועל – מצדי וודאי מספיק – עד שעל ידי עצר רכב. הנהגת החילונית שאלה אותי “לאן?”, וכאשר הסברתי לה אמרה לי שתתן לי טרמפ. כבר הייתי עייף מדי מלחשוש בכולם והסכמתי בשמחה. היא לא הסתפקה להביא אותי עד לתוך הקבוץ, אלא בעצמה חיפשה את מי שיכול לקבל אותי שם ורק אחר שראתה שאני מסודר המשיכה בדרכה.

האמת שעוד בחו”ל דאגתי איך בקבוץ חילוני יקבלו גוי שרוצה להיות יהודי דתי. בימים הראשונים שם לבשתי ברט במקום כפה ולא ספרתי לאף אחד על תוכנותיי. כאילו זה עזר לי! כמובן שמיד הרגישו מי אני ומה משמותי. וברגע שהודעתי על האמת התחילה תחרות קבוצתית מי יעזור לי הכי הרבה: הרימו טלפונים, בררו, דברו. מה לא עשו בשבילי! כל יום ששי מזכירת הקבוץ הייתה מביאה לי שני נרות שבת. התברר שאפילו היה להם שם מנין לקבלת שבת. בקושי הצלחתי למנוע מהם לעשות אותי שליח צבור…

עוד פעם נסיעה ארוכה, הפעם בשני אוטובוסים. ובסוף, כאשר ירדתי בתחנה שלי והסתכלתי סביבי, צחקתי. עמדתי בצומת שתמרור הבטיח שעד הקבוץ נשארו רק ארבע קילומטר… סימן טוב, חשבתי והתחלתי ללכת. גם הגשם הקל שהתחיל לרדת לא הפריע לי. זכרתי אותה חילונית צדקת והייתי בטוח שבקבוץ דתי אזכה לעזרה פי כמה ופי כמה. ואומנם כן, לא עבר הרבה זמן עד ששמעתי טרקטור מתקרב אלי מאחורה. נעמדתי בצד הכביש וחיכיתי לו – והוא נסע לדרכו.

רגע אחד חשבתי לרוץ אחריו ולצעוק שיעצור כבר, אבל מיד אחר כך החלטתי שלהיפך: אפילו אם עכשיו הוא כן יעצור כבר לא אסכים לנסוע אתו! בערתי מכעס וחשבתי איזה קבוץ “דתי” זה שאפילו עזרה מינימאלית לזולת לא מקיימים. איזה יהדות אוכל ללמוד שם?!

 אבל אשה זו מאותו רגע החליטה שאני בורח מעבודה. אילו הייתה שואלת בקבוץ הראשון היו מספרים לה שארבעה חדשים יום-יום הייתי הראשון שהגיע והאחרון שהלך.

אחר כך נקבעה בסכום די מכביד על התקציב שלי כתשלום עבור האולפן ואחר ששילמתי אמרה: “עוד שעה יהיה התכנסות בחדר אוכל עם כולם. עד אז אתה יכול להסתובב קצת להכיר את הקבוץ בעצמך.” שאלתי אותה איפה גר הרב, ומיד הצטערתי: “מה אתה רוצה מן הרב?! לכשיהיה לו זמן כבר תפגוש אותו!” ” סליחה. לא ידעתי שהכתובת שלו סוד בטחוני” עניתי לה – ומאז הייתי בעיניה כחוצפן.

יצאתי מן המשרד, נשמתי לרווחה וחשבתי לעצמי: “הנה פגשתי זאב ורעות. חז”ל אומרים שלהורים בשעת נתינת שם לילד יש רוח הקודש. – יוצאים מן הכלל רק מוכיחים את הכלל.” ואם מקום מגורי רב המקום כבר סוד כמוס אז החלטתי לפחות לחפש בית הכנסת, לשבת וללמוד קצת. בדרך פגשתי קיבוצניק, נתתי לו שלום ובעונתי שאלתי אותו איך ללכת. “מה אתה רוצה שם? אין עכשיו מנין!” אמר והלך.

דבר ראשון נתנו לנו שעור בצניעות. ‘שעור’ ממש: מה האורך המינימאלי המותר כאן לחצאית ולהבדיל למכנסיים. (וגם שרוולים, כמובן. כל מין למינו.) לא שאני מזלזל בחשיבות הפרטים האלו, חס ושלום, אבל כבר אז היה נדמה לי שעיקר הצניעות במקום ששום סנטימטר לא מגעת.

אחר שידענו איך להתלבש עשו לנו סיור בקבוץ. קודם כל החדרים. לבנים היו שני חדרים של שמונה מיטות בכל אחד. ספירה מהירה (בין באנגלית, בין בצרפתית, בין בספרדית) העלה שיש רק לשתים עשרה בחורים. לאה תרצה את הקושיה המתמטית כי יתכן שיצטרפו עוד בחורים לאולפן. למזלנו אז עוד לא הבנו את משמעות הדבר. כל אחד תפס מיטה, שם את הדברים שלו איפה שמצא מקום ויצאנו לסיור.

מה שראינו לא עניין אותי יותר מדי. לא רפת בקר ולא כל-בו הקטן. בית הכנסת כבר מצאתי בעצמי – ואפילו הלוח של זמני התפילות – ובית הרב גם עכשיו נשאר מכוסה בענני כבוד. לאה –אולי זאת בעצם הרבנית? – קבעה לנו שני שורות כמקום קבוע לאולפניסתים. ושכחתי להזכיר: גם בחדר אוכל הראו לנו באיזה שלחן עלינו לשבת.

רובם ככולם היו “דתי לייט”. אחד אפילו ספר שכאשר יחזור לאמריקה ימשיך לעשן סמים. דתיים ממש היינו רק שלושה: אני, ינון, בחור צעיר מצרפת, בעל תשובה, ברסלבי טרי, שהיה כל כך מתוק שאף אחד לא הקפיד אפילו על קריאת שמע שעל המטה שלו שארכה לו כחצי שעה. הוא אולי היחיד מאתנו שהסתדר שם טוב. אפילו עבודה ברפת מילה אותו תמיד בשמחה. אשריו! והייתה טובה. בחורה מאנגליה שעל רוח הקודש של הוריה בנתינת השם לא היה שום פקפוק. וכמובן שהיו גם אלו שהיו דתיים פחות או יותר. המחנה המשותף שביניהם: כולם אנשים נפלאים, מלאי אכפתיות, שרק בזכותם שרדתי שם.

מהר מאוד ה”לייטיים” הדביקו לי שם כנוי: משה רבנו. נכון שצחקו עלי. אבל גם הם ברוח טובה. וחוץ מזה היה ניכר שגם בצחוק שלהם התערבה לא מעט הערכה.

אחר ארוחת הבוקר קיבוצניק – גם הוא עם הפרצוף החמוץ המסורתי – אסף אותנו למשאית שהביאה אותנו לשדי כותנה. שם חיכה לנו קיבוצניק אחר שמיד הזכיר לי סרטים על עבדים כושים באמריקה. בלי לבזבז עלינו יותר מדי דבורים הוא הראה לנו שני סוגי צמחים: את זה חייבים לעקור, ואת זה אסור. אחר כך העמיד אותנו כל אחד מול שורה אחת בשדה ופקד עלינו להתחיל בעבודה. התפלאתי שלא ראיתי אצלו מקל… כאשר סוף-סוף הגענו לסוף השורה הוא חיכה לנו שם – קשה להאמין אבל עם פרצוף עוד יותר זועם – וזרק לנו אוסף צמחים בפנים. אין לי מושג האם מדובר על אלו שהיה עלינו לעקור או להיפך.

בקצור: מאז אני לובש חולצות כותנה בחרדת קודש.

באמצע היום עברה שמועה בין העבדים שטובה התעלפה. לא ידעתי האם לרחם עליה או לקנאות בה. רק חשבתי כל היום: ה’ הוציא את עם ישראל ממצרים. אז גם מאמריקה נצא, בעזרת ה’. בארבע אחר הצהרים סוף-סוף עבודת הפרך נגמרה והחזירו אותנו לקבוץ. לא לפני שאיימו שגם מחר עלינו להתייצב להמשך העינוי.

האמת שלא בכדי התלוננתי על זה שאף אחד בקבוץ לא נהג להגיד שלום. יותר מזה: אני, כהרגלי, אמרתי שלום והם התעלמו ממני כליל. את מאמרי חז”ל על חומרת העניין לא להחזיר שלום כן למדתי כבר. ועכשיו עוד יותר הרגשתי על בשרי כמה משפיל עד עפר הדבר הזה. פעם אחד התרעמתי לאלכס, אחד הדתיים בקבוצה: “אפילו גויים לא מתנהגים ככה!” והוא חידש לי חידוש חשוב: “לעולם היהודי לא יהיה כמו גוי. אם יש בו תורה הוא יהיה לעילא ולעילא מגוי. ואם אין בו תורה הוא יהיה גרוע הרבה יותר מגוי.”

אחר המקלחת הלכתי לבקר את טובה. כמובן רציתי לסגור את הדלת אחרי, אבל היא אמרה לי להשאיר אותה פתוחה. ממנה למדתי הלכה זו. היא התרגשה מאוד שהתעניינתי בשלומה, אלא הבהירה לי שהיא מאורסת עם בחור באנגליה שתתחתן אתו מיד אחר גמר האולפן. לא רציתי לפגוע בה. כבר אמרתי שהיא הייתה בחורה נפלאה. אבל היא ממש לא משכה אותי. פטפטנו קצת ואחר כך נפרדתי ממנה באיחולי רפואה שלימה.

את הביקור הקצר הזה היא לא שככה לי כל הזמן שהייתי שם.

את הלול השלישי לא הספקנו. לזה הדרך ארץ בא מאוחר מדי. אבל בשני “לולי החובה” כן השתדלנו לעבוד במיטב כוחנו. ומה העבודה, למי שלא יודע? התרנגולים מחולקים לקבוצות על פי הגודל, לכל קבוצה מתקן אוכל ושתייה בגובה מתאים להם. כל הבעיה שהתרנגולים כל הזמן גדלים, מה שאין כן המתקן. ובין שהוא גבוה מדי בין נמוך מדי התרנגולים לא יכולים לגשת אליו ואחר זמן מה מתעלפים. ואחר עוד זמן מה מתים. אם כן עבודתנו הייתה משולשת: קודם כל להתאים גובה המתקן לגובה התרנגולים. אחר כך לבדוק את התרנגולים השוכבים: למעולפים לעשות החייאה, ואת המתים לזרוק לפח. – בקצור: מאז אני לא כל כך אוהב תרנגול הודו.

הסתובבה שם עוד קיבוצניקית אחת. משום מה החלטנו שהיא בתו של הבוס שלנו. אולי בגלל שגם לה היה דרך ארץ מפליאה במקום הזה. מדי פעם נכנסה ללול, לקחה תרנגול מת שלא ראינו וזרקה אותו, לא לנו בפרצוף, אלא בשקט לפח.

באותו סגנון עברה גם סעודה שנייה. אומנם רעות הסתכלה עלינו בכעס, מאחר ובטלנו מיד את תורני השולחן הרשמיים. אלא כל אחד, איך שבא, אסף צלחות, הביא המנה הבאה או מזג שתייה. ואף אחד לא שם לב על רעות: הרי מחיצת ברזל שקוף מפרידה בינינו. מה היא תעשה לנו!

בכל זאת בסוף הסעודה היא נגשה אלינו והודיעה שסעודה שלישית כל משפחה אוכלת בביתה ולנו היא תהיה השבת בדשא לפני בית הכנסת. לשבת הבאה כבר יסדרו לנו לכל אחד משפחת קבוץ. – נו. היו לנו שתי סעודות מעולות. נשרוד גם סעודה אחת עם רעות…

שם חיקתה לנו הפתעה. יצור מכוכב אחר: קיבוצניק מחייך! ( ככה חשבנו אז, שהוא מן הקבוץ. אחר כך התברר לנו שהוא ואשתו היו עולים חדשים מאמריקה שבדקו את הקבוץ. והיו שמועות שדווקא לא הסתדרו כל כך טוב. איך שזכיתי להכיר אותו לא התפלאתי כלל וכלל על השמועה.) קראו לו עמוס. גם הוא ספר לנו קצת על הקבוץ – משום מה הפעם אפילו התעניינו. גם אמר דבר תורה יפה מאוד, שר אתנו זמירות שבת. בקצור: הנעים לנו את הסעודה לעונג שבת אמיתי.

והעבודה החדשה? האמת היא ששמעתי עליה כבר בערב לפני כן. מרעות, כמובן. רק למחרת הבנתי שינוי הניהול לתת כבוד זה לבוס החדש: בבוקר נגש אלי בחור בגילי שבכלל רק למד ספת סמנים. (וגם אותה רק בצורה עילגת) הוא הביא אותי למתקן שטיפת הכלים: מסילה זזה בין צד האוכלים ובין צדי, ובאמצע מכונת שטיפת כלים גדולה. על הקיבוצניקים היה להניח את הכלים המשומשים על המסילה, על המכונה לשטוף אותם, ועלי לאסוף אותם ולסדרם לארון כלים – ועל הבוס שלי בעקרון לעזור לי בזה. רק שאת זה כנראה שכחו להודיע לו. הוא היה בא רק בבוקר להפעיל את המכונה וחוזר בצהרים להחליף אותה מחלבי לבשרי. פעמיים חמש דקות ביממה.

מצד שני, איך שהוא התנהג אני לא בטוח האם הפסדתי במה שעבדתי לבד. אף שבשעות השיא, היינו בסוף ארוחת בוקר ובסוף ארוחת צהריים, לפעמים קרסתי מן העומס. לא הצלחתי לפנות אלא חלק קטן מן הכלים על המסילה ומולי עמדו המוני קיבוצניקים שטענו שעכשיו יש להם טעם טוב לכעוס עלי על מה שאין להם איפה להניח את הכלים שלהם. הערותיהם כמובן עזרו לי מאוד להתגבר על הבעיה.

התפילות ושתי הסעודות הראשונות עברו כמו בשבת הקודמת. עם הבדל אחד: דברי התורה נאמרו על ידי הרב, וגם אנחנו נהנינו מהם. אחר מנחה, בדרכנו לביתו ניסתי לספר לרב קצת על מה שעבר עלי, אבל מיד הוא עצר אותי בנעימות: “לא בשבת.” על כל דבר חוץ מזה הוא נתן לי לספר בחופשיות והתעניינות והתפלא מאוד על ידיעותיי ביהדות שכבר הספקתי לאסוף. רק אחר ההבדלה, שגם אותה שמעתי אצלו, הוא הכניס אותי לחדר עבודה שלו, סגר את הדלת ובקש שאספר לו כל מה שקורה.

דברתי הרבה. גם בכיתי. תוך שבוע וחצי המקום הזה הצליח להפוך אותי מאדם שמח ואופטימי לשבר כלי דכאוני. בסוף ברח לי משפט שכבר כמה ימים לחמתי עם עצמי לא לתת לו לצאת מן הפה: “מה שאני רוצה להתגייר הוא כבר למרות היהודים.”

היחיד שלעולם היה מוכן לתת לי אוזן קשבת, חוץ מן האולפניסתים והרב, היה עמוס. כמעט כל יום יומיים בכיתי לו את צערי. ואף עם בדרך כלל לא היה לו מה לעזור ובוודאי היו לו עסוקים יותר נעימים, אף פעם הוא לא נתן לי להרגיש שכבר נמאס לו.

יום אחד, כאשר הבוס שלי בא לחמש דקות עבודת הצהרים שלו, הוא התחיל לצעוק עלי. עשיתי איזה טעות בהחלפה בין חלבי לבשרי, אפילו לא הבנתי בדיוק מה. אבל הפעם סוף-סוף נשבר לי והתחלתי לצעוק בחזרה. עוד יותר ממנו! במקרה עמד שם עמוס, שפנה אלי ואמר בשקט: “תשמע. הוא צודק. עשית פה בעיה.” לכבודו הצלחתי להוריד קולי לצעקה רגילה: “אז למה הוא לא מסביר לי מראש מה צריך לעשות?! הכל הייתי צריך להבין בעצמי! ולמה הוא אף פעם לא נמצא פה לעבוד יחד אתי ולדאוג שאני לא אעשה בעיות?!” עמוס שתק והלך – ולמחרת, כאשר באתי לעבודה, הוא עמד שם במקום המפלצת. הוא היה בעל השכלה גבוהה. ועם כל זה עד, שזכיתי לברוח מאותו קבוץ, עבדנו שם ביחד בשטיפת כלים. יש שתפקידו להיות שר הטבחים ויש שתפקידו להיות בן אדם.

בלילה לא הצלחתי להירדם ובבוקר הגעתי לתחנה חצי שעה לפני המועד. (האוטובוס איחר ברבע שעה, , אך הייתי במצב רוח כל כך מרומם ששום דבר לא היה יכול כבר להפריע לי) ירדתי בתחנה באמצע הישוב ושאלתי את האדם הראשון שפגשתי איך להגיע למשרדה של גברת לב-טוב. אותו אדם רק שמע את בקשתי וברך אותי בחיוך רחב ולבבי: ” אה, באת ללמוד באולפן. ברוך הבא ושיהיה לך בהצלחה. בוא אתי, זה רק שתי דקות מכאן.”

ברגע שנכנסתי למשרד התברר לי שיש רוח הקדש גם בעניין שמות משפחה. גברת לב-טוב הייתה אשה מבוגרת, נמוכה, שחיוך מקרין חום לא פסק מפניה. מן הרגע הראשון הרגשתי שאשה זו רוצה לחבק את כל העולם, ובינתיים מרכזת אהבתה לאדם העומד לפניה. במקרה הנוכחי הנפלא הזה: אלי.

אלא שבשורה קשה בפיה: מחיר האולפן עוד יותר גבוה מהמחיר בקיבוץ. (אף שכאן הדבר היה נראה לי הרבה יותר מוצדק: התלמידים למדו ארבע ימים שלמים בשבוע ורק יום אחד עבדו בישוב.) חוץ מזה היא הסבירה שדווקא הקבוצה הנוכחית בקשה להוריד משעורי יהדות לטובת למודי העברית, בדיוק להיפך ממה שאני צריך.

אחר ערבית הרב שאל אותי איך היה וכבר נרגעתי מספיק לא לפרוץ עוד פעם בבכי. כדרכו הוא הקשיב בשקט וחשב הרבה לפני שענה. הפעם גם תשובתו הייתה: “תן לי לחשוב על משהו.” גם במוצאי שבת, אחר ההבדלה, עדיין לא היה לו הרבה מה לחדש: “אני חושב על רעיון מסוים, אבל עד שאני לא אדע האם זה אפשרי אני לא רוצה לעשות לך עוד פעם תקוות שווא. סבלנות!” הייתה לי ברירה?

סוף-סוף הוא קרא לי, הכניס אותי לחדר העבודה שלו, שכל כך הרבה פעמים ישבתי שם אתו, וספר: “יש ישיבה לבעלי תשובה שאני כבר כמה ימים מבקש מראש הישיבה שיקבל אותך שם. הוא לא בדיוק מתלהב מן הרעיון, אבל הסברתי לו שאני כבר לא יודע איפה למצוא לך מקום מתאים. – האמת שאפילו אם הייתה מסתדר פה, רוב הדברים שאנחנו מלמדים כאן באולפן גיור אתה כבר יודע. – דברתי, בקשתי, המלצתי עליך, ובסוף הוא הסכים לדבר אתך. אני מאוד מקווה שכאשר הוא יכיר אותך הוא יסכים שתלמד שם, אבל כמובן את זה אני לא יכול להבטיח לך. תהיה מוכן לעוד אכזבה. ותדע לך שאם יקבלו אותך, גם שם תצטרך לשלם שכר לימוד. אבל יקבעו לך אותו על פי היכולת שלך. יש להם תורמים. אך

חיכיתי וחיכיתי… ושוב חיכיתי. התברר שראש הישיבה הזה חשב עוד יותר ביסודיות מרב הקבוץ לפני שנתן את התשובה. נו, ברור. זה ראש ישיבה וזה רב קבוץ. חוץ מזה התברר לי אחר כך שלמזלי ומזלה בדיוק באותם ימים בתו עמדה להתחתן. הנה, סוף-סוף קבלתי תשובה: ” בסדר. נקבל אותך לתקופת ניסיון.”

רצתי לרב, שבהתרגשות לחץ לי את היד וברך אותי שאצליח בניסיון. רצתי לצבי, שחיבק אותי עד שכמעט נגמר לי האוויר ואמר: “אמרתי לך! כל הזמן אמרתי לך שבסוף תמצא את המקום שלך ושהכל יהיה בסדר!” רצתי לטובה, שגם היא ברכה אותי ושמחה מאוד. רצתי לעמוס, שלחץ לי את היד ואמר בחיוך: “אז להתראות ושיהיה לך בהצלחה. שמחתי להכיר אותך. – אבל מי יעזור לי עכשיו בשטיפת כלים?” צחקנו שנינו, ובהתרגשות הודאתי לו על הכל.

אחר כך הלכתי להודיע לרעות. כאשר היא שמעה היא השתדלה לחייך ואמרה: “מצאת מקום? עכשיו גם אני שמחה. שיהיה לך בהצלחה.” בטח ששמחה להפטר מני. אבל זה כבר לא היה אכפת לי. למחרת הרב הביא אותי ברכב של הקבוץ לתחנת אוטובוס, ושם נפרדתי ממנו בברכת להתראות – ומן המקום בתפילת לא להתראות.

התאקלמתי בישיבה במהירות ומיום ליום ראש הישיבה אהב אותי יותר ויותר. הוא עשה לילות כימים לקדם את הגיור שלי ובאמת תוך זמן לא רב זכיתי לעלות מן המקווה כיהודי. למדתי בשקידה ושמחה, ואחר ארבע שנים סוף-סוף גם זכיתי להקים בית נאמן בישראל. פעם אחד חזרנו משמחה משפחתית מאוחר בלילה. אשתי נהגה ואני נרדמתי בכיסא. פתאום אני מתעורר, כולי רועד מפחד. אשתי ראתה אותי ונבהלה גם היא. לא היה לי מושג מה קרה עד שהסתכלתי מסביבי: הנה נסענו באותו הכביש המוביל לקבוץ הנורה הזה!

   שוב רב אזרחי עצר לרגע והסתכל בפנים ההמומים של הקיבוצניקים. ואז סיים בדברי מוסר: ” אתם מבינים? ארבע שנים עברו עליו מאז! וכאשר הוא רק התקרב לאותו מקום שככה פגעו בו, הדבר הזה מקפיץ אותו בפחד אימים מתוך שינה עמוקה! כמה צריך להקפיד לא לפגוע בבן אדם! כמה צריך להיזהר באמירת שלום לכל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה! כמה אפילו רק חיוך אחד יכול לתת לבן אדם שאתה רואה ברחוב! – ומה עלול להיות הפסק דין נגדך אם אתה מונע אותו חיוך ממנו, השם יצילנו!”

      לחיים – בכל מקום שהוא.