אלאה בואניש ושוהם פישל-המשקפופרית

נעמי לומדת איתי בכיתה ו’1,היא מקובלת מאוד ואני לא מהמקובלות.

,כל יום שהיא באה לבית הספר כולם התייחסו אליה יפה, ואני נשארתי לבד זה ממש לא היה הוגן, כולם מתעללים בי ,מרביצים לי, זורקים לי את הספרים על הרצפה מושכים לי בשיער ואני רק מנסה ללמוד וכל זה קורה רק כשהיא מגיעה כי היא אומרת להם מה לעשות היא פשוט משתלטת עליהם.

יום אחד נעמי קיבלה משקפיים כולם אבל כולם התחילה לצחוק עילה גם החבורה שלה.

אני צעקתי בקול:”זה לא יפה אני יודעת איך היא מרגישה!!”.

אתם כל יום עושים לי את ועכשיו נעמי את יודעת איך אני מרגישה את יכולה להפסיק בבקשה.

נעמי התחילה לבכות , היא נזכרה בחרם שעשו לה שנה שעברה ואמרה לכל הכיתה אתם לא עומדים לעשות לי את זה שוב !! כל הכיתה שתקה ואני אמרתי מה אנחנו עומדים לעשות לך שוב אני לא הייתי שנה שעברה .

נעמי הסבירה לי שעשו לה חרם שנה שעברה ואז הבנתי.

נעמי אמרה לי שהיא מצטערת על מה שהיא עשתה לי בשנה זו,היא אמרה לי שנהיה חברות ושנלך לקניון , אמרתי לה:” מה באמת אני לא מאמינה החלום שלי התגשם!”היא אמרה לי רגע רגע  רגע היה לך חלום שנהיה חברות?

אמרתי לה בהתביישות כן אבל לא אמרתי לך כי היית מקובלת וזלזלת בי ולא ידעתי מה לעשות לגשת או לא לגשת אליך.