“מכה בשלוש נקודות מבט”- מגישות שירה ברוידא, שירה בן יוסף וענבר ראובן מ-ז’3

נור בינת אדיב- פרולוג

את אחר הצהריים שלנו בילינו אני, שזיה, כאמיל ואחותו הקטנה, מרים במשחקי “הנחש בא”, “תפוס ת’גמל” ובשיוף מקלות. לא היו לי הרבה חברים, אבל הייתי יכולה להיות בטוחה שמעט החברים שיש לי, הם החברים הטובים ביותר שאוכל לבקש.

“בינתי!” הדהדה קריאה ממרחקים. זיהיתי את קולה של אמי שקוראת לי לשוב הביתה. לא שמנו לב שהזמן עבר ושמי מכה כבר עטו גוון אדום של שקיעה מרהיבה. אני מצדי יכולתי להישאר לשחק איתם עד הלילה, אך לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לשוב לביתי.  “אני חייבת ללכת,” אמרתי, עם קמצוץ של אכזבה בקולי. שזיה הידקה את צעיפה אל כתפייה. כבר התחיל להיות קר. “חבל,” היא מחתה, “לא תוכלי להישאר רק עד סוף המשחק?” בקשה בתחינה

. “בינתי!” הדהד שוב קולה של אמי. “זה הזמן לשוב הביתה…”

“את רואה?” אמרתי בחיוך

“גם אנחנו צריכים ללכת,” אמר כאמיל מבלי להסיר את מבטו מהשקיעה המרהיבה.

“נו טוב,” נכנעה שזיה, “גם אני אלך. להתראות!”

היא ושני האחים פנו יחד לדרכם ואני פניתי לדרכי, הרי הם גרו בפרוורי העיר ואני גרתי במרכזה. “להתראות” קראתי אחריהם, בטוחה  שנתראה מחר וגם ביום שלמחרת וביום שלמחרת. דילגתי באושר אחרי יום מוצלח כל הדרך הביתה, מבלי לדעת שמחכה לי שם הפתעה שעשויה לשנות את חיי.

פאריד איבן זיאד- פרק 1

פאריד הביט בשקיקה במכה. הוא אף פעם לא היה בעיר. היא תמיד נשמעה כל כך יפה ומעניינת- הוא קיווה שאללה ייתן לו לבקר בה לאחר שייכבשו אותה.

 אמל התיישבה לידו בשקט. “שלום אחי. על מה אתה חושב?”

 פאריד הביט באמל. אחותו הייתה גדולה ממנו בשלוש שנים, וראשה היה מכוסה בכיסויי הראש, חיג’אב (או לפי כינוייה של אמל לחיג’אב- “ציפית לכריות”). מן החיג’אב ברחה קווצת שיער שחורה ומרדנית. “מרדנית” היא אכן המילה הנכונה ביותר לתאר את אמל.

 “סתם חשבתי לעצמי… אם אללה ייתן לנו לבקר במכה אחרי שנכבוש אותה.”

 “ומה אם אין שום אללה? ומה אם בסוף יתברר שכבשתם את העיר הזאת בלי סיבה?”

 אמל לא האמינה בקיומו של אללה, ופאריד היה מודע לכך היטב. היא באה למחנה של מוחמד רק כדי לשמור על אחיה הקטן- מדקרת אשמה עלתה בגופו של פאריד כשחשב על כך. אבל אין לו סיבה להרגיש אשם, הוא חשב לעצמו. אללה קיים. אללה קיים ואמל עוד תראה את זה.

 “אני מאמין למוחמד,” אמר פאריד בשקט. “ראיתי את זה על הפנים שלו. אם הוא היה משקר, הייתי רואה את זה.”

 ופאריד באמת בתמים האמין למוחמד. הוא האמין לאיש עם הזקן הלבן הסבוך והעיניים החומות החמימות, שכשהטיף על חלומו הקדיש תשומת את לבו דווקא לפאריד ואמל, שני נערים יתומים ועניים, בזמן שיכל להקדיש את תשומת לבו למבוגרים העשירים. משהו בחמימות של המבט שלו הזכיר לו את אביו. את היום ההוא באל-מדינה שבו הוא ואמל הכירו את מוחמד, פאריד ידע שלא ישכח בחיים.

 “פאר? פאריד? כדור הארץ לפאריד?” אמל ניערה את כתפו של פאריד קלות.

 “הא? סליחה, מה אמרת, מל?”

 “בדיוק אמרתי שאם מוחמד שלך סתם הוזה, אז מבחינתו הוא לא משקר, מה שאומר ש-” היא לא הספיקה לגמור את המשפט. אחד מהשליחים של מוחמד צעד לעברם.

 “סליחה, אני מחפש את  פאריד איבן זיאד.”

 אמל קמטה את מצחה. “אתה צוחק, נכון?”

 “אני נראה לך צוחק? למישהו מכם קוראים ‘פאריד איבן זיאד’?”

 “אני,” ענה פאריד. “אתה יודע למה קראו לי?”

 “הנביא מוחמד רוצה אתך.”

 “אני יכולה לבוא אתו? הוא אחי.”

 “מה שמך?”

 “אמל בינת זיאד.”

 “אני מצטער, אבל הנביא לא קרא לך.”

 “אבל הוא האח הקטן שלי! אין לך זכות-“

 “-הוא גם חייל, אז לשם שינוי, דווקא לך אין זכות.”

 “זה לא הוגן!”

 “החיים לא הוגנים.” ענה שליחו של מוחמד במשיכת כתפיים. “בוא איתי, ילד.”

 “אני אהיה בסדר, מל. נפגש אחר כך.” ובמילים הללו ביום הזה, פאריד איבן זיאד צעד אל השיחה שהייתה עתידה לשנות את חייו.

נור בינת אדיב- פרק 2

רצתי בין בתי העיר ודיונות החול. חשכת הליל נפלה על העיר מכה. יללות זאבים נשמעו במרחק וחיות הלילה המדבריות פקחו את עיניהן. הלילה במדבר היה יכול להיות מפחיד, אך באותו הרגע, המדורות נדלקו. כל העיר מכה נפרסה לפני מנוקדת בכתום וצהוב. נקודות של אור זהרו בתוך החושך, זוהרות וחמימות והכוכבים ממעל. כמו חופן של חול זהוב מהקרקע שפוזר על השמיים. ובכל לילה אני מתפלאת מחדש כיצד נקודה אחת של אור יכולה לסלק את כל החושך. אני מאמינה שלכל אחד מתושבי העיר מכה, יש נקודת אור משלו. חשבתי על נקודת האור שלי. היא וודאי זוהרת לה אי- שם, בתור מדורה או כוכב. פתחתי את דלת ביתי העשוי חמר. אמי עמדה ליד הדלת, ואבי הלך הלוך ושוב בחדר הקטן. הוא נראה היה מודאג. מאוד-מאוד מודאג.

 “אום,” שאלתי, “מה קרה?”

 “אדיב,” אמי פנתה לאבי, “אתה רוצה שאני אספר לה או שאתה?…”

 אבי נאנח. “אני אספר לה.”

 “תספרו לי מה?”

 “תכף תשמעי.” הוא נעץ בי מבט רציני. “אולי כדאי לך לשבת.” הוא החווה בידו על כרית. התיישבתי עליה בצייתנות, מחכה בציפייה למוצא פיו.

 “בינת,” אבי הפנה אלי את מבטו. קמטים עיטרו את זוויות עיניו והוא נראה פתאום מבוגר יותר בכעשר שנים.  “את זוכרת את המשוגע הזה, שלפני שנתיים המנהיגים חתמו איתו על הפסקת אש?”

 “כן,” אמרתי. “איך אפשר לשכוח? הוא האמין במאללה הזה, לא?”

 “אללה.” אבי תיקן אותי בשקט. “וכן, זה האיש הזה. בכל מקרה, הוא צפוי לכבוש את מכה בזמן הקרוב. הוא מתכנן משהו אני בטוח.”

 דממה אפפה את החדר בזמן שעיכלתי את המידע החדש הזה.

 “מה? אבל איך?”

 “יש לו 10,000 איש בצבא הזה, ככה שמעתי.”

 “אז לא שמעת טוב!”

 “בינת, דבר ראשון, תפסיקי עם הטון הזה. דבר שני, כל מכה מדברת על זה. אני מופתע שלא שמעת על זה קודם.”

 “אבל אבא… אם האיש הזה ישתלט על העיר, מה יקרה?”

 “נהיה חייבים להפוך למוסלמים כמוהו.”

 “אבל למה?”

 “כי הם יהרגו אותנו אם לא נהפוך לכאלה, בינתי.”

 “אבל אם אני אנסה להאמין באל האחד הזה חזק-חזק, ולא אצליח, מה יקרה?”

 “תשקרי להם שאת כן מאמינה. אין לך ברירה אחרת.”

 “לשקר?” הייתי המומה באותו רגע. אבא תמיד חינך אותי שאסור לשקר, אף פעם.

 כנות הוא הערך הראשון שהמסע הזה לקח ממני. לצערי, למרות טבעו של האסלאם, הוא לקח ממני כל כך הרבה.

פאריד איבן זיאד- פרק 3

 “למה הנביא רוצה לדבר איתי, בעצם? אני מתכוון, אני לא מצטיין במשהו או עשיר או-”

 “אתה חושב שאני יודע? אני רק השליח פה.” שליחו של מוחמד הזעיף פנים. הוא דיבר בכעס, מהסוג הזה שלא בולט על פני השטח, וכשהוא בולט, אפילו לזמן קצר, יכולת לראות את האדם האנושי שניסה להתחמק מהכעס הזה.

 “היית רוצה לקבל תפקיד יותר גדול, נכון?” השליח נתן לפאריד מבט זועף, כזה של עוד-מילה-ואני-אראה-לך-כמה-מסוכן-אני-בלי-תפקיד-גדול. “זה בסדר,” הוא המשיך, מנסה להרגיע את השליח בזמן שהם צעדו לעבר האוהל של מוחמד, “אני מכיר את ההרגשה. כשאני ואחותי היינו ברחוב באל-מדינה, לאף אחד לא היה אכפת מאתנו, לא באמת. מי שפחד מהבשורות של הנביא תרם לנו מזון ודברים בסגנון, אבל זה אף פעם לא הספיק להרבה זמן. אפילו הגמלים ירקו עלינו.”

 “כן… גם אני. אני מנחש שלהיות השליח של הנביא זה תפקיד חשוב וכל זה,” הם כמעט הגיעו לאוהל, “זה נראה כאילו לאף אחד לא אכפת שאני רץ בכל המחנה ממקום למקום, ושלפעמים אני אדם אחר חוץ מהשליח של השליח של האל.”

פאריד חייך אליו חיוך מאולץ. “פעם אמרו לי שהיתרון בלהיות בתחתית הוא שהכיוון היחיד שאתה יכול להגיע אליו הוא למעלה.”

 השליח החזיר לו חיוך. “אני אזכור את זה, ואני גם אזכור גם אותך, כשאגיע לתפקיד חשוב. אמצא לך כמה פרוטקציות פה ושם. שמי אמיר, דרך אגב.” הם לחצו ידיים. אמיר קרץ לו, ופאריד השיב לאמיר קריצה משלו. משהו בכנות של אמיר החזיר לו מעט מהביטחון העצמי שלו.

 “בהצלחה.” אמר אמיר בשקט ונופף לפאריד לפרידה. פאריד רצה לנופף לו בחזרה, או לברך אותו גם במשהו לעתיד, אך לפני שהספיק להעלות מילת פרידה על שפתיו, אמיר כבר נהפך לנקודה שחורה באופק. בוודאי בדרכו לשליחות הבאה.

 “תודה.” לחש פאריד לרוח המדברית החמה, כאילו היה בכוחה לשאת את מילתו הבודדת עד לאמיר.

 פאריד לקח נשימה עמוקה וניסה להסדיר את קצב ליבו הדוהר. בעדינות הסיט באצבעותיו את הווילון, שבעצם היה דלת האוהל. אמיר, אני באמת אצטרך את ה”בהצלחה” הזאת, חשב פאריד לעצמו כשצעד לתוך האוהל.

באוהל ישבו שלושה אנשים: הנביא מוחמד, כמובן, והגנרלים של הצבא הראשון והצבא השני, הגנרל אזים והגנרל בילאל. פאריד קד לשלושתם קידות קטנות וחיכה לאישור לשבת.

 “שב, בני. אני מקווה שאחר הצהריים שלך ריק מתכניות. יש לנו הרבה על מה לשוחח.”

 “כמובן, אדוני הנביא.” אמר פאריד וקיווה שנימת קולו לא נשמעה מוטרדת כפי שהרגיש. הוא התיישב על כרית חומה קטנה שהייתה שרועה קרוב לרגלו.

האוהל של הנביא מוחמד היה האוהל הגדול ביותר במחנה. עשרה חיילים יכלו לישון בו בנוחות, והתחתית שלו הייתה מכוסה בשטיחים צבעוניים רקומים בסרטי משי וזהב. מאחורי הכריות שעליהן ישבו הנביא ושני הגנרלים, נתלה וילון מתקרת האוהל, כנראה הכניסה למגורים של הנביא ואשתו, חשב לעצמו פאריד. קמעות שונים ומנצנצים נתלו מקירות האוהל. חלקם היו עשויים מזהב וארד, אך רובם המכריע היה מברזל וכסף, והיו עוד מספר מתכות שפאריד לא הצליח לזהות. כולן היו משובצות וחרוטות בשלל דוגמאות מסובכות שרק ממבט קצר מהן, פאריד יכול היה להרגיש איך ראשו נעשה סחרחר מעט. לפי הידע שהיה לו מהשוק באל-מדינה, הוא זיהה שחלק מן הקמעות הגיעו מסמרקנד שבפרס. רק העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם קמעות כאלו, אבל כנראה זו גם הסיבה שפאריד לא היה צריך להיות מופתע למציאת רבים כל כך באוהלו של הנביא. הוא התגבר על הצורך להזיז את ראשו מצד לצד. ברצינות? קמעות? אתה מוזמן לאוהל של הנביא מוחמד ואתה חושב על קמעות? חשב לעצמו. אך תשומת ליבו מיד הופנתה לזוג עיניים שצצו מהווילון המוביל למגורי הנביא. נערה בסביבות גיל העשרה הציצה מבעד לווילון ובחנה בסקרנות את כל המתרחש באוהל, אולם הנביא והגנרלים לא הבחינו בה כלל. זו בוודאי אשתו של מוחמד, ספייה, חשב פאריד לעצמו. אבל מה היא עושה כאן?

 הנביא מוחמד צחק, ככל הנראה מההלם הכולל של פאריד. “זה בסדר, ילד. כולם מגיבים ככה בהתחלה. אתה עומד להגיע לכאן לעתים קרובות יותר, ואז אני בטוח שההלם כבר יעבור לך.”

 “סליחה, אני מצטער על החוצפה, אבל למה שאגיע לכאן לעתים קרובות יותר?” שאל פאריד.

 “אני כבר מגיע לזה. יש לך עוד שאלות בינתיים?”

אז כן, היו לו עוד שאלות בינתיים. היו שלושה גנרלים בצבאו של מוחמד, שהתחלק לשלושה חלקים לצורכי אסטרטגיה.  היה הצבא הראשון, הצבא השני והצבא השלישי. פאריד עצמו היה בצבא השני, אבל הוא לא הבין- למה הגנרל שלו לא ישב באותו אוהל? הגנרל בילאל, שפיקד על הצבא הראשון והגנרל אזים, שפיקד על הצבא השלישי, נכחו בפגישה, אבל איפה היה הגנרל שלו, הגנרל עאבד?

 “האמת היא שכן. איפה… איפה הגנרל אעבד? הוא אמור להיות פה או ש-“

 “אני כבר מגיע גם לזה,” אמר מוחמד הנביא בשלווה. פאריד ניסה לקרוא את הבעת הנביא, אך זו נראתה כמשימה בלתי אפשרית, כאילו פניו של הנביא סותתו מאבן. חלק מפאריד התגעגע ליום ההוא בכיכר, כשהנביא הזה בדיוק הסתכל עליו בעיניים חומות חמימות, פקח את עיניו והראה לו מקום, שלאחר שנים רבות פאריד הסכים לקרוא לו בית.

 פאריד העביר את מבטו אל פניהם של שאר הנוכחים באוהל. לכולם הייתה הבעה של תחושת אי נעימות, כאילו היו מודעים לדבר שעליו היו חייבים לספר לפאריד, אך אלו היו חדשות רעות והם שיחקו ביניהם במשחק של חבילה עוברת, כשהפרס הוא להגיד משהו שאף אחד לא רצה להגיד.

 “אני אתחיל מהצד החיובי,” אמר הנביא מוחמד במבט מתנצל. “ברכותי, אתה גנרל הצבא השני עכשיו.”

 “מה?” התפרץ פאריד בתמיהה. “אבל זה לא הגיוני! אבל הגנרל עאבד-“

 “אני חושש שהוא נשפט על ידי אללה ברגעים אלו ממש,” אמר מוחמד הנביא בעצב. “הוא התייבש בסיבוב מודיעין סביב מכה. מצאו את החמור שלו, אבל עד שמצאו את הגנרל עצמו… זה כבר היה מאוחר מדי.”

 פאריד בהה בנביא לרגעים ארוכים, המום. רגע…מה? הגנרל עאבד מת? הכל נראה כל כך לא הגיוני… כל כך לא סביר… הוא לבטח חולם, חשב פאריד לעצמו. אבל אם כך, למה השיחה עם אמיר נראתה כל כך אמתית? ולמה האוהל ויושביו נראו כל כך אמתיים כשהם בהו בו בסקרנות, כאילו תוהים מתי יישבר? תחושה מוזרה הכתה בו, כאילו כל האוויר מריאותיו התפוגג. הגנרל עאבד… פאריד די חיבב אותו. נכון הוא בהחלט היה נוקשה, אבל הוא תמיד ידע להתרכך כשצריך, לתת את התפיחה על הגב פה ואת נאום המוטיבציה שם. והוא תמיד כזה חזק, יציב כמו החומה שסביב מכה, קילומטרים ספורים מהם… הוא היה חזק ויציב כמו החומה שסביב מכה, תיקן את עצמו פאריד. היה.

 “הגנרל פאריד, יש לך שאלות כלשהן?” הגנרל פאריד. גנרל. הכינוי נשמע כל כך מוזר. פאריד תמיד היה סתם פאריד. הילד היתום הרזה עם האחות המגוננת שאף אחד לא הכיר. הילד המפוחד שאילו היה פוקד משהו על מישהו, היה זוכה למנה הגונה של מלכות.

 “למה בחרתם בי? אני מתכוון, אין לי שום ניסיון, אני לא מכיר את המקום שנלחמים בו, אני עדיין לא בן שמונה-עשרה, אני לא כריזמטי במיוחד… למה?”

 מוחמד הביט בו לרגע ארוך, בעיניים החומות החמימות והחכמות, וזקנו הלבן שכיסה את רוב פניו. “אתה מדבר כאילו אין לך חוזקות, הגנרל פאריד.”

 פאריד משך בכתפיו. “אז כנראה שבאמת אין לי כאלו.” זה לא הטריד אותו יותר מדי. מוחמד מצא אותו ברחוב. הוא היה ילד עני, תלותי לחלוטין באחותו, שלא מצליח לשנות כלום… למה שיהיו לו חוזקות?

  “יש לך. אני רואה אותן. אתה תהיה נאמן ואמיץ, אנשים מתחברים אליך בקלות, ילד. שמעתי חלק מהשיחה שלך עם אמיר. יש לך סיבה להילחם ועל מה להילחם, ואתה בא ממקום של הזדהות עם המאמינים האחרים. אתה האדם הכי טוב שאוכל למצוא לעבודה.” מוחמד המשיך להביט בפאריד במבט חודר. הייתה באיש כריזמה שקשה להתעלם ממנה, כריזמה שתגרום לאדם להגיע לקצה השני של העולם משכנועים של האיש.

 “בסדר,” אמר פאריד, “אני מסכים לקחת את התפקיד. אם אתה רוצה לקחת גנרל חלש ולהפסיד במלחמה, למה שאני אתנגד?”

 “הגנרל פאריד,” הקשה הנביא, “דיבורים כאלה לא מקובלים באוהל שלי. מובן?”

 “כן, אדוני הנביא.”

 “וחוץ מזה, אני בטוח שתוביל אותנו לניצחון. אתה יודע את התכנית שלנו טוב יותר מכמעט כל אחד. אולי אתה רוצה אפילו להסביר לנו אותה?” לדעתו של פאריד, המבט של מוחמד היה יותר בסגנון של תסביר-לנו-או-שאתה-מפוטר-ותאמין-לי,-זה-לא-יהיה-נעים.

 “כן,” אמר פאריד. הוא התמצא בתכנית של הצבא. היא אפילו הלהיבה אותו, כנראה בגלל פשטותה והמחשבה על עצמתה הצפויה מראש. “בתור התחלה, חצי מהצבא השני וכל הצבא השלישי לנים  בשטח נפרד, אחד שמוסתר טוב יותר על ידי הדיונות. את החלק הזה כבר ביצענו, והוא נועד בכדי לגרום לשליטי מכה לחשוב שאנחנו אנשים מעטים יותר באופן קריטי. לאחר השקיעה ביום הפלישה, אנחנו, החלק השני של הצבא השני, נתאחד עם שאר הצבא השני. הצבא השני והשלישי יתפצלו, כל אחד יגיע לעיר דרך סמטאות וחורים אחרים שה”חפרפרות” שלנו במכה ימצאו לנו. קצת אחר כך הצבא הראשון יתקוף את העיר באופן פומבי ויתחיל להתפרש ולהשתלט על כמה שיותר שטח. אם תושבי העיר ומנהיגיה ינסו לברוח לשכונות העניות יותר, זה כבר יהיה מאוחר מדי, כי הצבא השני והשלישי כבר יהיו בהן בשליטה מלאה וכל העיר תהיה בידינו לפני שמישהו ישים לב מה קורה.” הוא גמר את ההסבר שלו בהתלהבות מעוררת השראה.

 הגנרל בילאל והגנרל והגנרל אזים הרימו גבות מופתעות בהתרשמות שקטה. אפילו הנערה שצוטטה להם מצידו השני של האוהל נראתה כמתרשמת מיכולותיו של פאריד. מוחמד נתן לו הנהון מנומס ומבט מעיניים חומות חמימות, מבינות. כמו העיניים של אבא שלו.

 “הגנרל פאריד,” אמר הנביא לבסוף, אתה יכול לדבר איתי בארבע עיניים בחוץ?”

 “כמובן, אדוני הנביא”

 “ידידיי, הפגישה הסתיימה. נראה שהכול נגמר מוקדם משחשבתי. אני בטח מזדקן. בכל מקרה, הפגישה נגמרה. אתם יכולים להרגיש חופשיים לעזוב לענייניכם. אחר-צהרים טובים.”

 פאריד ומוחמד צעדו לאורך דיונות החול. במהלך ההליכה, אף אחד מהם לא הוציא הגה מפיו. פאריד לא ידע מה לומר. האוויר הלוהט נשב קלות על פניהם. הוא הביט על פניו של מוחמד כשהלכו; הן היו חרושות קמטים, ונראו הרבה יותר מבוגרות מפניו של איש בסביבות השישים לחייו. לאחד דקות אחדות, הם הגיעו למקום שקט בפאתי המחנה.

 “ילד, יש לי תפקיד בשבילך.”

 “למה אתה מתכוון? זה תפקיד בנוסף לתפקיד הגנרל?”

 “לא בדיוק. זה חלק מהתפקיד שלך, אבל אני מעדיף להגיד אותו בפורום מצומצם יותר.”

 “למה?”

 “אתה חושב שאני רוצה שכל הגנרלים שלי יחליטו לטייל בהסוואה באמצע מכה? מספיק לי אחד. אם הם ידעו, תאמין לי שכל האסטרטגיה שלנו הייתה מתגלה לפני שהיית מספיק להגיד “אשהד אן לא אלה אלה אללה ומחמד רסול אללה.'”

 “למה אתה מתכוון בלטייל בהסוואה באמצע מכה?”

 “זאת המשימה שלך. אני רוצה שתכנס באופן חשאי למכה, ותמצא לנו את כל הסמטאות הקטנות והחשוכות שלה, כדי שהצבא השני והצבא השלישי יוכלו להיכנס אליה.”

 “אדוני, אף פעם לא הייתי במכה. אני לא מכיר אף אחד בעיר, ואין לי מושג איך אני אמצא את כל המעברים האלה-“

 “-אז תמצא מישהו שמכיר את המעברים האלה, ותגרום לו להכיר אותם לך. תזכור להיות כמה שיותר דיסקרטי ולחשוף רק מידע שנחוץ להיחשף, ולא מילה יותר.”

 שניהם שתקו לזמן קצר. פאריד התפתל באי-נוחות.

 “באמת שלא כדאי לך לבחור אותי למשימה הזאת, אדוני הנביא. אני לא יודע איך אני אמור לעשות את זה, ואיך להיכנס לעיר, ושוב- אני בכלל לא מכיר את מכה”

 “שהכניסה לא תדאיג אותך. אתה טוב עם אנשים. היית באותו מצב כמו רוב הטיפוסים שאמורים לעזור לך. ועדיף שתבחר מישהו צעיר. ילד אולי. שעדיין תמים מספיק כדי לסמוך עליך ולספר לך הכל.”

 “למה שמישהו יסמוך עלי?”

 “אמרתי לך להפסיק עם חוסר הביטחון הזה, פאריד. זה מרתיח לי את הדם. ואל תדאג. מבחינתם אתה ילד קטן, טוב-לב ותמים, ששואל את מה שהוא שואל מסקרנות בלבד. אני בטוח שתצליח.

 פאריד צחק צחוק מריר. “נראה לי שחוץ מקטן אני לא עונה על אף אחד מהמאפיינים האלה, אדוני הנביא.”

 “אתה עונה על כל השלושה, תאמין לי. אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. אני רוצה שתצא למכה מחר בבוקר.”

“כן אדוני הנ- רק רגע, מחר בבוקר?!!!”

“שששש!” נחרד הנביא והביט סביבו לוודא שאף אחד לא שומע דבר.

“מחר בבוקר.” חזר בקול קרוב ללחישה.

“אני מצטער אדוני הנביא, אני לא יכול!”

 “פאריד, תקשיב לי ותקשיב לי טוב,” מוחמד תפס בכתפיו. “אם אנחנו מנצחים במלחמה הזאת, כל מה שאי פעם רצית יקרה. אתה תוכל להחזיר טובה לאחותך, והיא תהיה מאושרת. אתם תהיו עשירים, ואתה תהיה גיבור צבאי מוערך. יהיה לך כמה שקט שאתה צריך, ואני מבטיח לך באופן אישי שאנחנו נסרוק את כל אומה כדי למצוא קרובי משפחה שלך ושל אחותך. אני אהפוך אותך למאושר.”

 פאריד הביט במוחמד לרגע ארוך. הוא נראה כדובר אמת. שפת הגוף של מוחמד תאמה לכנות הזו גם היא.

 “אני בפנים.” אמר פאריד. זהו. מעכשיו אין כל דרך חזרה. באותו הרגע, הוא הבין שהוא עשה את הבחירה הנכונה. אך גם לאחר הרפתקאותיו, הוא מעולם לא ידע אם לסווג את שתי המילים הללו, שנאמרו באותו אחר צהריים זה כבחירה נכונה או שגויה.

נור בינת אדיב- פרק 4

לא הצלחתי להירדם. התהפכתי על צידי, ואז על הצד השני, התכסיתי בשמיכה, ואז הסרתי אותה מעלי, עד שלבסוף התיישבתי ונאנחתי אנחה כבדה. יומיים עברו מאז השיחה שלי עם אבי, ולא נראה שמשהו מתחיל להשתפר. במשך כל היומיים האחרונים ישבנו בבית החמר הקטן וחשבנו על פתרון. במשך כל היומיים האחרונים לא יצאתי אף לא פעם אחת להיפגש עם שזיה, כאמיל ומרים. במשך היומיים האחרונים, התחלתי לשים לב לכך שהאווירה בעיר מכה השתנתה. התחיל להיות נורא שקט פה. המבוגרים מדברים זה עם זה בשקט, הדאגה התמידית נשקפת מעיניהם העייפות והילדים מסתגרים בבתיהם. היינו משפחה די מבוססת בעיר מכה, אך נראה ששום הון שבעולם לא יעזור לנו במלחמה ההולכת ומתקרבת נגד מוחמד. הצצתי בחלון. נקודות האור הזהירות נכנסו דרך כל חור בעיר הגדולה, ומילאו את כל האוהלים, הבתים והסמטאות הצרות והחשוכות בזיו. הרוח הקרירה של שעת הלילה המאוחרת נשבה בדרור ושיחקה בווילון חלוני. היא קראה לי לצאת.

כעבור דקות אחדות, מצאתי את עצמי מטפסת אל חלון חדרי בבגדים כהים בצבע הלילה וצונחת בכבדות החוצה. הרוח הקרירה בידרה את שערי והרגשתי נפלא. פסעתי לאטי בין רחובות העיר לאור המדורות שהקיפו את העיר. לא הלכתי למקום מסוים, פשוט הלכתי. לא הייתה לי כל כוונה לחזור הביתה. חלק ממני כעס על חוסר האחריות שלי. להיעלם ככה באמצע הלילה? כאילו שלהורי אין גם ככה מספיק דאגות! אבל חלק בי גם כעס על הורי, שמכריחים אותי להאמין באל שלא קיים, ועל מוחמד, ועל כולם! ובעוד אני שקועה במחשבות, צל של מישהו חלף על פני. קפאתי במקומי. עמדתי כך כמה שניות, סורקת במבטי את כל הכיוונים, וכשלא ראיתי שום גבר חשוד- המשכתי ללכת. את סתם מדמיינת, אמרתי לעצמי. אבל הצל חלף על פני בשנית- ונעצר. “מי שם?” שאלתי בחשש. לפתע הדמות נגלתה לעיניי. היה זה נער, מבוגר ממני בכארבע שנים לכל היותר. הוא היה גבוה וצנום, עורו היה כהה (ונראה אף יותר כהה בשל החשכה שבחוץ), שערו היה שחור ועד כמה שהיטבתי לראות, תמימות נשקפה מעיניו. הוא לא נראה מזיק, אבל בכל זאת התכוונתי לפעול בחשדנות יתרה. “מי אתה ומה אתה עושה פה?” דרשתי בתקיפות. רק אחרי כמה רגעים הבנתי שהקול שלי רועד.  ונראה שגם הנער הזר הבחין בכך, כי הוא רק הרים את ידיו בכניעה ואמר: “אל תדאגי, אני לא אפגע בך.” הוא אמר. “קוראים לי פאריד, דרך אגב.” נשמתי לרווחה ושאלתי שנית: “פאריד, מה אתה עושה כאן בשעה כל כך מאוחרת?” הוא חייך ואמר: “אני יכול לשאול את אותה שאלה גם לגביך…”

“תגידי לי אתה קודם, או שאני אצרח בקולי קולות שאתה מרגל של מוחמד…” אמרתי בחיוך מתחכם ולפתע הרגשתי גאווה גדולה על שהגבתי כך בטבעיות שכזו, אך גם בתקיפות והרגשתי בטוחה בעצמי ואפילו קצת מאיימת, אבל התחושה הזאת התפוגגה ברגע ש-

“כן, אבל אם תצעקי, ההורים שלך יגלו שברחת מהבית באמצע הלילה.”

הייתי בהלם.

“איך אתה-“

“את לבושה בבגדים כהים כדי שאף אחד לא יראה אותך, את נבהלת מכל רחש קטן שנשמע בסביבה, יש לך שריטה מדממת על כף היד שנראית ממש כמו חיכוך עם קיר, משמע שיצאת דרך החלון-” הבטתי בכף ידי, איך לא שמתי לב עד עכשיו שיורד לי דם? -“ומה עוד יש לנערה בגילך לחפש בחוץ מלבד בריחה זמנית ממועקה נפשית שמתמשכת כבר זמן רב?”.

הוא חייך ונראה מרוצה מעצמו.

“וואו,” התנשמתי וניסיתי להסתיר את בהלתי. איך הוא הצליח לקרוא אותי ככה?! כעת הוא מחזיק בקלף המנצח. מהמאיימת הפכתי למאוימת.

“טוב, אז אם אתה כבר יודע מה אני עושה פה,” אמרתי מבלי להכחיש, “אולי תספר לי עכשיו מה אתה עושה פה?”

“אני רק באתי לבקר את אחותי אמל, אז אם לא אכפת לך…” הוא פנה ללכת משם אך אני עצרתי בעדו. עמדתי בדרכו ולא נתתי לו ללכת.

“אף נער רגיל ותמים לא משוטט לו במדבר באמצע הלילה כדי לבקר את אחותו. וחוץ מזה, אין אף אחת בשכונה שעונה לשם הזה. אז עכשיו תגיד לי באמת, מה אתה עושה פה?”

“מרגל בשביל מוחמד.” הוא חייך. “רוצה לצרוח?”

“אתה מה?!” הרפיתי ממנו בבהלה.

אז כן, רציתי מאוד לצרוח. לצרוח ולהתעורר כבר מהסיוט המתמשך הזה.

“את חירשת או משהו? כבר אמרתי לך, אני מרגל בשביל מוחמד. אני סורק את העיר. אני מחפש סמטאות ומעברים בתוך העיר כדי שנוכל לכבוש אותה בקלות.”

מה שהפחיד אותי היה דווקא הטבעיות והפשטות שבקולו. באותה המידה הוא יכל לשיר: “לה לה לה הולכים לכבוש את מכה יאמפי- די- דאמפ המצב שלכם כל כך נואש לה לה לה אין לכם לאן לברוח…”

מה עושים עכשיו? יכולתי להתעמת אתו, להכות אותו עד שיברח מפה בצרחות ויגיד לכל החברים שלו באל- מדינה שמי שרק יתקרב למכה, סופו יהיה מעורר רחמים, אם הוא בכלל יחייה כדי לספר להם את זה. אך פאריד לא היה ילד קטן. הוא היה גדול וחזק ממני פי כמה וכמה. יכולתי גם לבקש עזרה, אבל לא רציתי שאף אחד יגלה שברחתי מהבית, וחוץ מזה, יכולתי להתמודד אתו בעצמי.

“זה טיפשי. אתם לא יכולים להכריח עיר שלמה להתאסלם! אתם לא יכולים להכריח אותנו להאמין במשהו שאנחנו לא יכולים להאמין בו, זה לא צודק!”

הוא נאנח. הוא הבין שאני צודקת.

“את יודעת מה,” הוא אמר לבסוף, “אני מוכן לעשות אתך עסקה. אני אתן לך ולמשפחתך להאמין במי שאתם רוצים- ובתמורה, את תראי לי את הסמטאות וכל הכניסות שדרכן הצבא יוכל להיכנס אל העיר.”

“אין סיכוי.”

“תחשבי על זה רגע, את ומשפחתך תוכלו להאמין במה שאתם רוצים. אף אחד לא יפגע בכם. למלחמה הזאת לא תהייה שום משמעות עבורכם.”

 “אמרתי לך, אני לא אעשה את זה.”

 “נו טוב, אז אני בטוח שתשמחי מאוד להתאסלם או למות ככופרת. ובאשר לי- אני אלך לחפש את הסמטאות הללו בעצמי. שהיה לך לילה טוב. שלום!”

“לא, חכה רגע,” עמדתי שוב בדרכו ונאנחתי. פאריד חייך לעצמו. ידעתי בדיוק מה הוא עושה-  מציג לי בבירור כמה אין לי ברירה. “בסדר. אמרתי. אני אראה לך את המעברים.”

 “אז, עשינו עסק?” שאל פאריד ונדמה היה לי ששמעתי בקולו גם שמץ של ייסורי מצפון על כך שסחט אותי. לא. אני בטח סתם מדמיינת.

 “עשינו עסק.”

עד זריחת החמה, המרגל ההוא ידע בדיוק לאילו סמטאות הצבא ייכנס.

פאריד איבן זיאד- פרק 5

אף פעם, אבל אף פעם פאריד לא התפרץ כך לאוהל של הנביא מוחמד קודם לכן, אבל זה היה מקרה חירום.  “אדוני הנביא!” הוא הסיט בבת אחת את וילון הכניסה לאוהל וחשף את מוחמד בשיא הוויכוח עם הגנרל אזים, הגנרל של הצבא השלישי. הגנרל השתתק מיד ומוחמד הפנה אל פאריד באטיות את מבטו. “הגנרל פאריד. מעיין לך החוצפה להתפרץ כך לאוהל של הנביא שלך?” הוא לא התלהם ולא התרגש, כאילו נוזף כעת בילד קטן שגנב סוכרייה. “זה עניין חשוב שלא סובל דיחוי.” פאריד אמר ברצינות. עכשיו הנביא שלנו קצת התרגז. “אין דבר שלא סובל דיחוי. אז אנא חכה בחוץ עד לסיום השיחה שלי עם הגנרל אזים.”

“אבל הנביא-” “בלי אבל. תעשה מה שאומרים לך, גנרל.” ובמילים אלה, שקע מוחמד בחדש בשיחתו עם הגנרל אזים. פאריד פשוט עמד שם. הוא לא ידע אם לצאת או להתעקש ולהישאר. וגם כך נראה שמוחמד בכלל לא שם לב אליו. אך לפתע, הוא הבחין שוב באותו מבט המציץ מבעד לווילון של פנים האוהל, הנערה שצוטטה להם בשיחתם הקודמת, ולפאריד לא היה לב להלשין עליה. היא הוציאה את כף היד שלה ובתנועה מהירה הזמינה אותו להיכנס. פאריד היה המום. הוא הביט סביבו כדי לבדוק עם עוד מישהו מלבדו ראה את המחווה, אבל מלבד מוחמד ואזים שהיו שקועים כל כך בשיחתם עד שלא שמו לב לדבר, לא היה באוהל אף אחד. פאריד הביט שוב בנערה. היא שב סימנה לו להיכנס. הוא פסע בהיסוס אל ביתם של הנביא מוחמד ואשתו ונעלם מאחורי הווילון.

ספייה אשת מוחמד- פרק 6

רק כשהגנרל פאריד נכנס לחדר שלי ושל מוחמד, ספייה התחילה להילחץ. אם מוחמד יתפוס את שניהם בחדר שלו, הסוף שלה יהיה עצוב. כשהגנרל פאריד נכנס לחדרה ופתח את פיו כדי לדבר, היא הניחה אצבע על פיה וסימנה לו לשתוק. “שמי ספייה”. היא אמרה כמעט קרוב ללחישה והושיטה את ידה לחיצה. פאריד הביט בפניה של הנערה, ואז בידה הפרוסה, ואז שוב בפניה, ולחץ את ידה בהיסוס. “אני פאריד.” לחש.

“אני יודעת.”

כעת, כשהוא היה ממש קרוב אליה, היא יכולה לבחון מקרוב את הבחור שבעלה מינה לגנרל, ומה שהכי הפתיע אותה בו, הוא שהוא בכלל לא היה בחור.

“ב- בן כמה אתה?” היא שאלה בשקט, עיניה פעורות לרווחה.

“שבע- עשרה”

הוא צעיר ממני בשנה, חשבה לעצמה ספייה, צעיר מכדי להיות גנרל.

נראה שהוא קרא את מחשבותיה, כי הוא אמר: “גם את נראית צעירה מדי מכדי להיות אשתו של מוחמד, הוא בקרוב בן 60…” נראה היה שהוא כבר מתחרט על מה שאמר.

“זה בסדר”, היא חייכה, “אני יודעת את זה. אני לא בחרתי להינשא לו. לא הייתה לי ממש ברירה…”

“מה זאת אומרת?”

“לא משנה, סיפור ארוך.”

שתיקה מביכה.

“אז… למה בעצם קראת לי?” הוא פתח וספייה נזכרה מיד בסיטואציה שהיא נמצאת בה.

“רצית להגיד משהו לנביא מוחמד, ואמרת שזה חשוב והוא לא הסכים להתפנות לזה, אז חשבתי…” היא נעצה את מבטה בשטיח הארוג שבתחתית האוהל.

“חשבת שמה?”

“חשבתי שאולי אני אוכל לעזור לך עם זה.” היא הפנתה אליו את מבטה בחזרה.

“את?” הוא אמר בטון משועשע וספייה נעלבה.

“כן. אני בת ואני צעירה, ולא נהוג לערב בנות בעניינים חשובים, אבל אני מבינה בזה הרבה מכפי שנראה, ויש לי המון דברים להציע. נמאס לי להתבונן מהצד כל הזמן. גם אני רוצה לעזור.”

“זה סיפור ממש ארוך,” ציין פאריד.

“מעולה,” אמרה ספייה. “אני אוהבת סיפורים ארוכים. אתה יודע כמה משעמם להתחבא כל היום מאחורי הווילון? הם תמיד מביאים את אותם סיפורים על אותה מלחמה. זה כבר מתחיל להיות ממש משעמם.”

פאריד נשם נשימה ארוכה. “אז… בסדר. אני פשוט אתחיל וזהו.”

הוא סיפר לה על המשימה שקיבל ממוחמד, על נור, הילדה ממכה ועל העסקה שלהם.

“אתה ממש מוכשר בלהסתבך בצרות, נכון?”

“אני מנחש שכן.”

ספייה החלה ללכת הלוך ושוב באוהל, חושבת בקדחנות על פתרון מתקבל על הדעת.

“אתה מתכוון לשבור את העסקה הזאת?”

“ברור שלא! אני לא הולך להרוס לילדה בת שלוש-עשרה את החיים!” התפרץ פאריד. “הייתי במקום שלה. חוויה לא מומלצת.” הודה.

“אז אתה בחתיכת בעיה.”

“מודע לכך.”

ספייה חשבה וחשבה. חייב היה להיות משהו. היא ידעה בדיוק מה יקרה אם מוחמד יגלה על העסקה הקטנה הזאת… טוב, זה לא משנה היא חשבה לעצמה. כי מוחמד לא ידע על העסקה הקטנה הזאת.

“תקשיב, אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך, אני יכולה לנסות לשכנע את מוחמד לתת לגנרלים לבדוק את אזרחי מכה, ושוב- זה בכלל לא ענייני, ואני בספק אם ייתן לי להתערב.”

“נשמע רעיון טוב”

“אם זה לא יעבוד, תוכל להחביא אותה בכל מקום שתרצה- עד שהמלחמה תשכח. אז תוכל להחזיר אותה ואת משפחתה לביתם. הם יהיו ממש כמו תושבים שהצטרפו אל העיר, כך הבדיקות כלפיהם לא יהיו קפדניות. ויש עוד אפשרות, תוכל ל-“

אך דבריה נקטעו בצעדים שהתקרבו אליהם מצידו השני של הווילון.

“הוא בא!” לחשה ספייה, ופאריד לא היה צריך לנחש מי.

הוא זינק מהפתח האחורי של האוהל.

“תודה רבה על העצות!” הוא לחש אל ספייה, “אני אשתמש בהן.”

“חכה רגע-” היא קראה- לחשה אחריו בעוד שהצעדים התקרבו.

“אל תאמר אף מילה למוחמד!”

“למה לא?” שאל פאריד במהירות.

“אין לך משאלת מוות, נכון?”

פאריד צחק והתגנב מהיציאה האחורית של האוהל. הוא הבין למה ספייה נלחצה מעט. בשיא המלחמה, מי ירצה לגרום למורת רוח קלה למנהיג שלו? הוא עסוק גם ככה.

פאריד איבן זיאד- פרק 7

פאריד ואמל ישבו בפינת המחנה. ככל שהימים התארכו וההכנות לפלישה התקרבו, בשילוב עם תפקידו החדש, (והמאיים, לדעתו של פאריד) הזדמן לו לבלות עם אחותו פחות ופחות. הפעם האחרונה שדיבר עם אחד מחבריו החיילים היה כשפקד עליו משהו. הוא לא היה יכול לשכוח את מבטו של קרים, חברו הטוב ביותר, כשפקד עליו לעזור במטבח. במבט הזה הייתה מורת רוח שהייתה מופנית בדרך כלל אל הגנרל של שניהם. אבל המבט הזה הופנה לפאריד. אז מה השתנה בעצם? המחשבה על ניכור מחבריו הפחידה אותו.

 “מל?”

 “כן?”

 “אם כל השטויות של הגנרל והדברים האלה ייכנסו לי לראש, את תוכלי להזכיר לי להוריד את האף?”

 “ברצון, אח קטן,” אמרה אמל. “אני אשמח להוריד לך את האף.”

לפאריד לא היה ספק שאמל תשמח להזכיר לו מאיפה הגיע, והמחשבה על כך הפחידה אותו קצת גם היא. לפחות הקנטורים של אחותו לא היו גרועים כמו המבט של קרים, חשב לעצמו. עוד פחד צף לתודעתו. נור. הילדה ההיא, שהראתה לו את הסמטאות שהיה זקוק למידע עליהן. נכון, הוא בהחלט יכול היה להפר את העסקה ביניהם, אבל זה לא הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות. התגובה של ספייה, אשתו של מוחמד, לא עזרה לו גם היא- הובהר לו היטב שאסור לו לדבר על נור בקרבת מוחמד. הוא לא יאהב את הרעיון של כופרת באומה שלו, היא אמרה לפני ימים אחדים, הוא לא יאהב אותו בכלל. בכל זאת, לפאריד היה רעיון. למה שלא יחביא את נור ומשפחתה? מוחמד כנראה סומך עליו מספיק בשביל לא לחשוד בו. לאחר שיכבשו את מכה, הוא יחפש מקום מחבוא, והם יוכלו להשתמש בו עד שימצא חלופה טובה יותר. זה לא יכול להיות כל כך קשה.

 “אחי?”

 “מה?”

 “השליח של מוחמד פה שוב. אני מתחילה לשנוא את הבחור.”

 “את מדברת על אמיר? באמת שאין לך סיבה לשנוא אותו. הוא בחור טוב.”

 “כן, מה שתגיד. הנה הוא בא.”

 ואכן, לאחר שניות אחדות אמיר עמד מולם, חיוך מתנצל על שפתיו. היה לו שיער חום מתולתל ועור שזוף, עם עיניים חומות וממוקדות.

 “הגנרל פאריד מתבקש לבוא לפגישה עם הנביא מוחמד.” לפי שפת גופו של אמיר, הוא התאפק בכל כוח רצונו לעצור צחוק מתגלגל.

 “אני בא. רק שנייה.” אמר פאריד וקם מהחול, מבריש בזריזות את הכותונת החומה שלו. “נתראה אחר-כך, מל!” אמל נופפה לשלום כשהם התרחקו.

 “קיבלת קידום.” העיר אמיר לאחר זמן מה.

 “כן, נכון. תקשיב, ממש רציתי להגיד לך קודם, אבל זה ממש נוראי- כל פעם יש למישהו אחר תלונה או יש פגישה אחרת או חיילים שוב רבו ביניהם… אני די בטוח שאני אשתגע עוד לפני שנכבוש את מכה.”

 אמיר צחק. “אני לא חושב. בינתיים אתה נראה לי שפוי לחלוטין.”

 “תודה, אני מנחש. שפיות זה דבר חשוב. איך ידעת בכלל על הקידום שלי?”

 אמיר הביט בפאריד לכמה שניות, כאילו לא מאמין שהוא שאל את מה ששאל. “אתה רציני? כל המחנה מדבר על זה! וחוץ מזה, ראיתי אותך מדבר עם אנשים חשובים ודברים בסגנון. הייתי בה להגיד שלום, אבל השליחויות עמוסות עכשיו. הידעת שמרכלים עליך קשות בדרגים הגבוהים?”

 “רגע, מה? מה זאת אומרת, מרכלים עלי?”

 “יש כאלה שאומרים שאתה צעיר מדי, ויש כאלה שאומרים שאתה מושלם לתפקיד. וכמובן יש את האנשים שלא חושבים עליך כלום, ואז הם מתחילים לריב ביניהם. וכמובן שהם לא יכולים לקום וללכת אחד אל השני כדי לדבר, אז מריצים אותי ברחבי המחנה בשביל למסור לאנשים תשובות נבזיות. אני מתכוון, ברצינות אנשים, אם אתם רבים, תעשו את זה כמו שצריך!”

 פאריד החניק צחקוק. “אף פעם לא שמעתי על ריב ‘כמו שצריך’.”

 “אז יש לך מזל. הגענו. בהצלחה עם זה.”

 “תודה. אני אנסה לדבר אתך אחר-כך.”

 “בהצלחה גם עם זה.”

 פאריד נופף לאמיר, ואמיר נופף לפאריד בחזרה. לאחר שאמיר הפך לנקודה קטנה ושחורה בים אינסופי של חול זהוב חיוור, פאריד יישר יישור אחרון את הכותונת שלו לפני שנכנס לאוהלו של מוחמד, שהפך לחדר תכנון צבאי גועש ועמוס. זו הייתה הפעם השמינית (או שמא זו התשיעית?) שפאריד נכנס אליו בשבוע האחרון.

אבל היום, מוחמד חיכה לו באוהל- לבד. רק הוא והנביא. והקידום החשוב. מוחמד העמיק להביט בעיניו כשהוא נכנס, ולפתע הרגיש פאריד מתוח. הוא לא ידע מה מצפה לו הפעם, וכל מה שיכל לעשות כרגע היה רק לשחק בקצה שרוולו בעצבנות. אבל אז הוא הבחין בספייה, המתחבאת מאחורי הווילון, עיניה מציצות מחריץ דק בו. היא נראתה מודאגת, אבל נוכחותה בהחלט הרגיעה את פאריד מעט. היא נתנה לו הרגשה שהוא לא לבד.

 “הגנרל פאריד,” אמר מוחמד והחווה בראשו על כרית מולו. “בוא, שב.”

 פאריד התיישב. “איפה כולם?”

 “למה אתה מתכוון ב’כולם’?”

 “אתה יודע,” אמר פאריד. “לגנרלים בילאל ואזים. כל שאר המפקדים. אתה מבין למי אני מתכוון.”

 “אסור לי לדבר אתך בארבע עיניים?”

 בראשו, פאריד תיקן את עצמו לשש עיניים, אבל הוא לא אמר דבר. “אני אשמח לדבר אתך בארבע עיניים, אדוני הנביא.”

 “טוב, מאוד, אם כך.” אמר מוחמד. לפרק זמן ארוך, הוא לא דיבר. פאריד חיכה בשקט למוצא פיו.

 “אחותך, אמל,”

 “מה לגביה?”

 “איך היחסים ביניכם?”

 “טובים, לדעתי. היא תמיד הגנה עלי ודאגה לי והיא עדיין עושה את זה. אני מקווה שאחרי הפלישה אני אוכל לעזור לה בחזרה.”

 “אין ספק.” אמר מוחמד. הוא שתק, תוהה איך לבטא את עצמו בפני פאריד.

 “אני יודע לגבי העסקה שלך, פאריד.”

זהו זה, הוא נתפס.

ראשו הסתחרר וליבו האיץ. הוא קיווה שמוחמד לא שם לב לזה. “איזו עסקה?” הוא שאל בתמימות.

 “העסקה,” אמר מוחמד באטיות, כאילו היה ילד קטן, “שכרתת מאחורי גבי, שלפיה אתה חושב שיכול להיות כופר באומה שלי!” מוחמד הגביר את קולו. פאריד ניגב את ידו בכותנות שלו. הוא לא היה צריך להיות גאון כדי לדעת שעדיף שלא יפלוט שום פרטים שיובלו את מוחמד לנור, אבל הוא הבין שאין לו טעם לשקר. “אני נורא מצטער, אדוני… היא הייתה עלולה לצרוח… לא הייתה לי ברירה… בסך הכל, היא הראתה לי את כל הסמטאות-“

  “היא הראתה לך את כל הסמטאות? אתה חושב שזה מעניין אותי? אתה חושב שלא יכולתי למצוא נער אחר, רק שבמקומך הנער הזה היה יודע מה הוא עושה?!”

 “לא ידעתי שאסור…אני-אני מצטער-” פאריד היה מבועת. הוא אף פעם לא ראה או שמע את מוחמד עצבני כל כך. הוא נראה תמיד כמו האיש הרגוע, שתמיד יודע מה לעשות. לא האיש שצעק עליו באותו רגע.

 “לא אכפת לי שלא ידעת שאסור. תקשיב לי ותקשיב לי טוב. הצבא לא הולך לתת פריווילגיות לאף תושב של מכה. לא הולכים להיות כופרים באומה שלי, ואם אני אשמע שהילדה הזאת או כל אדם אחר כופר באללה- “אני לא מפחד ממך.” אמר פאריד פתאום ונבהל אפילו מהתגובה שלו עצמו.

“מצידי תגזור עלי עונש מוות. אתה בכלל לא מאיים עלי.”

מוחמד צחק. “אני יודע שאתה לא מפחד למות, ולכן אני לא מתכוון לגזור עליך עונש מוות.”

פאריד נאנח בהקלה.

“אני מתכוון להרוג את אמל”.

פאריד הרגיש כאילו כל האוהל סוגר עליו. הוא התקשה אפילו לנשום.

“אתה מה?” הוא התקשה להאמין.

“אני אהרוג את אמל.” חזר מוחמד בשלווה.

אמל הייתה הדבר הכי יקר בחייו. אפילו יותר מחייו עצמם. איך קרה דבר כזה? איך הוא נתן לדבר הזה לקרות? האם ספייה סיפרה למוחמד על העסקה? היא הבטיחה שתשמור על השיחה שלהם בסוד! הוא לא ייתן שיהרגו את אמל. לעולם לא. אבל מה עוד יכל לעשות? מוחמד, השליח של האל, שבדרכו להפוך את העולם למקום טוב יותר, האדם שהיה ממש כמו האבא שמעולם לא היה לו, בגד בו, וההרגשה הייתה איומה. כמו קרע ענקי בלב שנפער יותר ויותר ולא ניתן לאחותו. השאלות המשיכו להתרוצץ במוחו הקודח, וכל שאלה כאבה יותר מקודמתה: איך הוא יכל לעשות לי את זה? איך הוא יכל לזנוח כך בלי שום סיבה את כל הערכים הבסיסיים של האיסלם? ומה באשר לנור? האם מוחמד יהרוג גם אותה?

פאריד רצה לצרוח, להשתולל, לבכות, להרוג את מוחמד, את ספייה ולקרוע את כל האוהל הזה לגזרים. הוא רצה לקחת את אמל ולברוח איתה למקום אחר. לברוח איתה מהעולם הזה. אך במקום הוא פשוט ישב משותק מפחד מול מוחמד.

קולו של הנביא מוחמד החזיר אותו למציאות הנוראה. “או שאתה מבטל את העסקה שלך עם הילדה ההיא ממכה, או שתיפרד יפה מאמל. יש לך 24 שעות להחליט. מובן?”

פאריד הבין טוב מאוד. זה או הצדק, או אמל.

ספייה אשת מוחמד- פרק 8

ידיה האוחזות בווילון רעדו. היא צפתה בבהלה בפאריד קם ובורח מהאוהל. מבט של חוסר אונים נשקף מעיניו. מוחמד נתן לו יום אחד, אך גזל ממנו את כל שאר ימי חייו. היא הייתה מוכנה להישבע באללה שלא סיפרה למוחמד דבר על העסקה של פאריד עם נור, והיא גם קיוותה שפאריד יודע את זה.

מוחמד קם ממושבו, שילב את אצבעותיו זו בזו וחייך חיוך מרוצה.

ספייה נהגה להאזין לשיחותיו, ולאחר מכן, כשהוא נכנס אל חדרם שבקצה האוהל באצבעות משולבות וחיוך מרוצה, היא הייתה נסוגה מהר אל פנים החדר, כדי שלא ידע שהיא הקשיבה, אך הפעם היא לא זעה ממקומה מרוב בהלה. מוחמד הסיט את הווילון ומצא שם את ספייה עומדת ממש מולו, בהבעה מבועתת אך גם מלאת זעם.

“את הקשבת ל-“

“אתה מפלצת.”

מוחמד נראה בשוק אך ספייה המשיכה בקול בטוח ויציב.

“מאחורי כל הערכים היפים של האיסלאם, אתה הרוע בהתגלמותו.”

“את צוטטת לשיחה שלנו?” הוא שאל בתקיפות. ואז ספייה לא יכלה לעמוד בזה יותר. אז היא עשתה את המעשה הכי אמיץ והכי טיפשי במאה ה- 7 לספירה. היא צעקה על בעלה.

“הוא רק ילד!” היא הזדעקה “ההורים שלו אינם ואחותו הגדולה היא כל מה שיש לו! העסקה שלו עם הילדה ממכה הייתה מעשה מוסרי ובוגר, יש לו לב זהב, הוא מעדיף למות בעצמו מאשר שתהרוג את אחותו,” היא תפסה בדש כותנתו, קרבה אליה את פניו ולחשה כשדמעות זולגות על לחייה: “אז אתה מנצל את זה והורג את אחותו?”

אך מוחמד היה יותר חזק. הוא השתחרר במהירות מאחיזתה של ספייה והטיח אותה בקרקע.

“את עוד תצטערי על זה, ילדה חצופה. אני לא צריך אותך בכלל. אני יכול ביום אחד להשיג עוד אלף כמוך!”

ספייה נעמדה על רגליה והזדקפה מלא קומתה. היא שלפה את טבעת הנישואים מאצבעה- והטיחה אותה בפראות בארץ. אני יכולה להיות גם בת וגם להסתדר בעצמי. תודה, אבל לא תודה ‘הנביא מוחמד’, גם אני לא ממש צריכה אותך.” היא הסיטה את וילון האוהל. השמש של אמצע היום חייכה אליה ממרומים והרוח המדברית בידרה את שערה. היא חופשיה.

“אני עומדת לספר לכל החיילים שלך מי אתה באמת.” היא אמרה בגבה אל מוחמד. “אללה בחר באדם הלא נכון להתגלות אליו.” ובמילים אלה, היא רצה אל החופש. לפחות עד שמוחמד תפס בידה ועיקם אותה מאחורי גבה.

“איי!” היא נאנקה בכאב.

“למי את חושבת שהם יאמינו,” גיחך מוחמד למשמע המוטיבציה שלה “לשליח של אללה או לאשתו בת ה-17?!”

במאמץ רב, הצליחה ספייה להשתחרר מאחיזתו. היא שפשפה את ידה הכואבת והסתובבה אליו. “בסוף האמת תמיד יוצאת לאור.”

“אני לא אכחיש,” חייך מוחמד, “אני באמת מפלצת. אני לא עומד מאחורי המצוות שכתבתי בעצמי. ובאשר לחייליי- הם לא צריכים לדעת.”     

אחרית דבר

 המולה אחזה בקרב מאמיניו של מוחמד. הם עמדו בכיכר הראשית של מכה, מחכים למוצא פיו של מנהיגם. שמועות רבות כבר נאמרו; נאמר שאשתו של מוחמד נרצחה, ומוחמד האשים את הגנרל פאריד, או שנאמר שהיא התגנבה לשדה הקרב וגם היא וגם פאריד לא חזרו ממנו. הגרסה הקרובה ביותר למציאות (אם כי, כמובן, הרומן המדובר מעולם לא התקיים במציאות) הייתה שאשת מוחמד ספייה והגנרל פאריד ניהלו רומן בסתר וברחו בזמן הקרבות, אם כי הגרסה הזאת הייתה לא הגיונית מעט, בשל כך שנלקחו שלושה גמלים, ולא אחד או שניים. רוב האנשים לא ידעו על היעלמותה של אמל- רובם פשוט לא הכירו אותה. אפילו ערכיו של האסלאם לא מנעו מהאנשים מעט רכילות טובה.

 מוחמד כחכח בגרונו, מחכה להשתקת השמועות והלחשושים. ההמון השתתק מיד.

 ״מאמיני היקרים,״ אמר מוחמד, קורן כריזמה כתמיד. ״יחד,!הצלחנו לגבור על הקשיים. יחד, עלינו להודות על כך לאללה, כבשנו את מכה!״ שריקות ותרועות שמחה הציפו את הכיכר.

 ״לצערי, לא כל חיינו מושלמים בינתיים. אני סבור שישנה המולת רכילויות ביניכם, ידידיי. כולכם שמתם לב להיעלמותם של אשתי האהובה, ספייה, גנרל הצבא השני, פאריד ואחותו של פאריד, אמל. אני חושש שכל השמועות שעברו מפה לאוזן טובות יותר מן האמת.״ מוחמד הפסיק לדבר לרגע קל, מעניק את התחושה שהוא מדוכדך או באבל כבד. באותו רגע, נער אחד בשם אמיר הבין למה חברו מתכוון. ברגע שהסוד התגלה אליו, הוא הבין כמה מזויפת הייתה הופעתו של מוחמד.

 ״אני חושש שהם היו כופרים. מצאתי את שלושתם סוגדים לאלילים אתמול. לא הייתה לי ברירה. כולנו יודעים מהו העונש לכופרים באללה.״

 שתיקה.

 ״למישהו מכם יש שאלות, מאמיניי היקרים? עבודתנו להיום היא מרובה.״

 אמיר לקח נשימה עמוקה. הוא הכיר את פאריד והוא ידע מה קרה. הוא לא יכול היה לתת לשמו של חברו הטוב להזדהם כך. הוא הרים את ידו.

 ״זו תגובה, למען האמת.״ אמר אמיר. ״פאריד הוא חבר טוב שלי, והוא לא היה עושה דבר כזה. והוא חי.״

 ״זה טיפשי,״ אמר מוחמד. ״אין לך שום דרך לקבוע את זה. מישהו אחר?״ ידו של קרים הייתה מורמת אל על.

 ״פאריד לא יעשה דבר כזה. הוא מאמין באללה יותר מכל אדם שפגשתי.״ אמר נער כהה שיער, שהיה ידוע כחבר טוב של פאריד.

 לאחר מכן, ידיים רבות הורמו לאוויר:

 ״פאריד הוא לא אדם כזה.״

 ״הוא היה גנרל נאמן מדי.״

 ״הוא לעולם לא יעזוב את אללה.״

 ״אתה טועה, אדוני הנביא.״

 ״אתה לא מכיר אותו טוב כמונו, אדוני.״

 ״הוא אדם טוב מדי.״

 ״ישר מדי.״

 ״חבר טוב.״

 ״נאמן.״

 ״אמיץ.״

 ״תמים.״

 ״הוא היה פאריד.״

 לאחר מכן, מוחמד ניסה להשתיק את הקולות שדיברו לטובתו של פאריד, אבל מוחמד היה אנושי. ומי יכול להשתיק צבא שלם?

 מוחמד נפטר מסיבות “טבעיות” שנתיים לאחר הסיפור שלנו. האמנם?*

הסוף

*אנו מודעות לכך שמוחמד נפטר מסיבות טבעיות לחלוטין, ומשפט זה נוצר בכדי ליצור מתח בסיפור בלבד.

מקורת ביביליוגרפיים

  הספר “מסע אל העבר- עולמות נפגשים” מאוד 5-16 לכיתה ז

“הסכם חודיבייה”- ערך בויקיפדיה

“נשותיו של מוחמד- ערך בויקיפדיה