הורי – ציפורה בראבי

מבית הורי נשארו רק זיכרונות

יפים

מתוקים

מרגשים

ומעוררים געגועים

..

וכאב

רציני ומודאג. זה היה אבא.

חרוץ ואחראי מאוד וכמעט חסר חוש הומור, אבל הכי הרבה אהב לראות אותנו שמחים. עיניו היו אז קורנות בנחת.

את הדאגה לרווחתנו לקח על עצמו במסירות ובאהבה.

עבד רוב חייו  במפעל העץ “עץ לבוד” ובמקביל עסק גם בתיווך. מראשוני המתווכים בפתח-תקוה.

..

עדינה, צנועה, חכמה ושנונה היתה אמא.

לכל מצב היה לה משל מתאים, או פתגם חכם שחידד את הסיטואציה..

אהבה מוזיקה ישראלית. הכירה את המילים של שירים מפורסמים רבים וזימזמה אותם תוך עבודה.

אהבה סדר וניקיון ואהבה מאוד סיפורים טובים.

..

ת.נ.צ.ב.ה.

..

משהסתלקו הורי – הסתלקה הדאגה

..

נותרנו יתומים..

“יּלָדִים טוֹבִים מקבְּלִים סוּכָּרְיוֹת”

אָמַר אַבָּא

וְחִיֵיך

בִּנְדִיבוּת אַבָּהִית מְחַבֶּקֶת,

מִתוֹך יְדִיעה מַעֲמִיקָה שֶל מִסְתֵרי הַחיִים

ציפורה בראבי ©

ריחות ממולאים מזכירים לי את בית אבא

איך הורי עם הסלים הגיעו מהשוק, ואבא בחיוך גדול פורש את קניותיו על הריצפה

מצביע על יפי הירקות

על יפי הפירות

על כל השפע שקנו

מבקש שנביט

שנטעם

שנשמח..

אַבָּא שֶלִי ז”ל חָשַב שֶאֵין בְּעָיָה שֶצַלַחַת קוּסְקוּס טוֹבָה לֹא תוּכַל לִפְתוֹר

וּבְכֵן, זֶה נָכוֹן.

עִם הַזְמַן גִילִיתִי.

כֹּל שֶאָנוּ צְרִיכִים זֶה מִין מְנוּחָה זְמַנִית

אֶיך בִּכְלָל אֶפְשָר לְּפְתוֹר בְּעָיוֹת?

אֶפְשָר להַרְוִויח זְמַן.

תִטְעמִי מֵהַקְצִיצוֹת, הוּא אָמַר, עַכְשָיו טִיגַנוּ. טָעִים, מַה?

יֵש גַם סָלָט. אַת אוהֶבֶת סָלָט.

תֹאכלִי, יֵש הַרְבֵּה. אִם יִגמֵר נָכִין עוֹד.

תֹאכְלִי.

טָעִים, מַה?

וְאִמָּא, יָדֶיהָ מֻנָּחוֹת עַל בִרְכֵּיהָ

עֲיֵיפוֹת מגִלְגוּל הַסּוֹלֶת, מבִּירְקוּש, מֵהֲכָנָה מֻרְכֶּבֶת שֶׁל קוּסְקוּס

לְהַשְׁבִּיעַ יְלָדֶיהָ

אִמָּא מַבִּיטָה בִּי בְּעֵינַיִים יוֹדְעוֹת שְׁתִיקוֹת

וְכְאֶב

וְהִיא דְּמּוּמָהּ

ואֲנִי כָּכָה הַיִיתִי אוֹכֶלֶת

עַטוּפָה בִּדְאַגָה,

בִּתְשוּמֶת לֵב

וּבֵרֵיח הַקוּסקוּס הַחַם והַטוֹב.

אָהוּבָה.

מְנוּחֶמֶת

והִיא הֵכִינָה.

אֲרוּחָה לְתִפְאֶרֶת הֵכִינָה אִמָּא שֶׁלִּי

סִירִים עֲמוּסִים וְרֵיחָם למרחוק, רֵיחוֹת שֶׁל הַשְׁקָעָה וְאַהֲבָה וַעֲיֵפוּת וְכֹחַ שֶׁעוֹד מְעַט יִגָּמֵר

וַעֲיֵפוּת שְמִסְתַתֶרֶת

וְעֵינַיִם שֶׁמְּבַקְּשׁוֹת לְהַנְעִים לְחַבֵּק  לָתֵת וְלֶאֱהֹב בְּלִי גְּבוּל.

וּמְעַט מִתְנַצְּלוֹת

וְרַגְלַיִם שֶׁכִּמְעַט כּוֹשְׁלוֹת

אֲבָל בָּעֶרֶב נָנוּחַ

בַּלַּיְלָה נִישַׁן שֶׁיִּהְיֶה כּוֹחַ לָקוּם מֻקְדָּם

לְבַשֵּׁל.

כשאבי ז”ל יצא לפנסיה

ובעודנו צוחקים

הביט בנו אבא מחייך לרגעי הנחת.

כי מה רוצה אבא אם לא ילדים שמחים מרוצים?

ועכשיו יש לו פנאי.

משך אליו כיסא והתיישב בינינו

רִיבָּת פֵּירוֹת מִתְבַּשֵלֶת מַזְכִּירָה לִי אֶת אִמִי ע”ה כְּפוּפָה אֶל הַסִירִים,

בּוֹחֶשֶת וְטוֹעֶמֶת

בְּאֶצְבַּע נֶחֱרֶכֶת

וְהַסִירִים הַמַהבִּילִים מַדִיפִים רֵיחַ פֵּירוֹת מְתוּקִים.

אֶת אֲבִי ע”ה חוֹתֵך יָפֶה תְאֵנִים וְתַפּוּחִים, גַם חַבּוּשִים, שוֹטֵף עֲנָבִים.

וְהֵם משִיחִים בֵּינֵיהֶם כַּמָה טוֹבִים הַפֵּירוֹת שקָנִינוּ

 ואֵיזֶה רִיבּוֹת טְעִימוֹת יֵצְאוּ לָנו.

 וַאֲבִי הָיָה אוֹמֵר: “שִימִי עוֹד סוּכָּר

שִימִי הַרְבֵּה סוּכָּר.

שיהיה לנו מָתוֹק בַּחַיִים”

.

וְאִמִי בְּכַוָּנָה גְדוֹלָה וּבִתְפִילָה מוֹסִיפָה סוּכָּר

הַרְבֶּה סוּכָּר

שְיִהיה מָתוֹק

סיפורי מעשיות

..

אין ספק שאת תאוות הקריאה ירשנו מאבא ע”ה.

ואת ההנאה וההתרגשות מסיפורים קיבלנו מאמא ע”ה שאהבה מאוד להאזין.

בימי שישי לאחר סעודת השבת, ישב אבא עדיין ליד השולחן מתקשה להיפרד.

אנחנו ישבנו מביטים בו וממתינים במתח:

מה יספר אבא היום?

אבא עם ספר ישן מצהיב בידו, מעיין ומביט בחולמניות למרחוק כאילו מנסה להיזכר במשהו ומתחיל לאט לאט.

על רבי יונתן בן עוזיאל – הציפור שנשרפה כשעפה מעל קברו. על רבי שמעון בר יוחאי שיצא מהמערה ושרף בעיניו את הסביבה, סיפורים נפלאים ומדהימים. עם מוסר השכל, עם אמונה תמימה. בטוח היה אבא שיפתיע בסיפורים המופלאים ובאמת בילדותנו זה הפליא וריתק אותנו מאוד.

לסיפורים קרא “מעשיות” אח”כ גיליתי שאכן היה ספר כזה. ספר שנקרא “ספר המעשיות” זה שעשע אותנו ושימח.

עם הזמן כשכבר הגענו לספרים לבד. נהנינו מאוד לקרוא. נהנינו לבחור לעצמנו ספרים.

קראנו וקראנו ובחרנו כיוונים אחרים.

כיוונים שאבא לא אהב..

לפעמים אתה מוריש משהו לילדים והם משתמשים בזה לצורך אחר..

ערבי שבתות מיוחדים לכל משפחה בדרכה שלה.

כל משפחה והמטעמים שלה, הקינוחים, השיחות והסיפורים. אבל נראה שהפיצוחים משותפים לכולם. כמעט הכל מפצחים בערבי שבתות.

פיצוחי השבת מסורתיים בכל מגזר כמעט ובכל עדה.

ואצלנו מלבד הפיצוחים הרגילים – גרעינים, שקדים, בוטנים ושאר טוב הארץ, היינו מפצחים/ מנסים לפצח חידות.

לאחר שסיימנו את הארוחה, לאחר שפונה השולחן והובאו הפיצוחים, הובאו הפירות ומה שהכינה אמא לקינוח, נשען אבא ע”ה לאחור הביט בנו במבט צופן סוד וחד לנו חידות היגיון. אבא לא כל כך אהב בדיחות. אבל חידות שנונות אהב מאוד ושיתף ובחן אותנו.

אבא חד את חידתו והביט בנו – נהנה מהמתח, מהסקרנות, מהניסיונות שלנו למצוא פיתרון.

 חידה – אחת החידות של אבא ע”ה:

אדם אחד צריך היה צריך להעביר את הנהר שלושה דברים: זאב, כבש ותבן.

בסירה אפשר היה להעביר רק שניים. האדם עצמו ועוד אחד מהשלושה. הוא יכול להעביר אחד ולחזור ולהעביר עוד אחד ושוב לחזור להעביר את השלישי.

אבל!!

אם יעבור עם הזאב וישאיר את הכבש עם התבן, כדי שאחר כך יחזור לקחתם, אחד אחד, יאכל הכבש את התבן.

אם יעביר את התבן, ישאר הזאב עם הכבש ויטרוף אותו.

אם יעביר את הכבש וישאיר את הזאב עם התבן, אחר כך כשיחזור לקחת את הזאב ולהשאירו עם הכבש, יטרוף הזאב את הכבש. אם יעביר את התבן, ישאיר עם הכבש, כדי לחזור לקחת גם את הזאב, יאכל הכבש את התבן.

אז מה יעשה האיש?

הכנסת אורחים:

בילדותנו, מול צלחות הקוסקוס העמוסות כל טוב, המלוות בחתיכת עוף או בשר, סיפרה אימי שבילדותה נהגו היא ואחיה לאכול מיד את מנת הבשר. אורח עלול להגיע בהפתעה והם יצטרכו לתת לו את מנתם…

אבל בביתנו תמיד הוכנו לפחות 2 מנות עוף נוספות. למקרה שיגיע אורח. זה נשאר ממסורת שנהוגה היתה בביתם שבטוניס. אנשים הרי לא התקשרו או סימסמו שהם מגיעים. נקישה בדלת ו”ברוכים הבאים!” חיבוקים ושמחה… וקדימה! אוכל…

היום יש להודיע על כל ביקור מראש. ארוחה? זה כבר ממש אקסטרא. בקושי עוגה לקפה…

ובבית הורי, כשרק הגיעו אורחים, עוד בטרם התיישבו, כבר ניגש אחד מהורי למקפיא לשלוף מה שיש כדי להכין סעודה. אם בשר, עוף או דגים. כמנהגו של אבי אבותינו, אברהם אבינו מכניס אורחים. מזל שלא החזקנו דיר כבשים.

נשלפו ירקות, סכינים, סירים תוך חצי שעה נמלא המטבח בריחות נפלאים.

כשהיה האוכל מוכן, הוזמנו האורחים אחר כבוד אל השולחן ובעוד אמי מגישה ממעדניה, היה אבי טורח בהעמסה לתוך צלחותיהם. “תאכלו! תאכלו!”

שידוכים –

..

“דופקים בדלת” “באו לבקש אותך” אלו היו הביטויים שהתגלגלו בביתנו בהגיענו לגיל הנישואים. כלומר – 16…

אמי לימדה אותנו שכאשר מגיע הזמן ה”מכתוב” פשוט מגיע. מגיעה משלחת, דופקים בדלת, באים לבקש.

באידיש קוראים זה ה”בשערט”

מובן שאנחנו לא חיכינו לו ומצאנו את ה”מכתוב” שלנו בכוחות עצמנו…

והרבה יותר מאוחר…

ועל גמילות חסדים..

..

הגמ”ח הכי טוב הוא עזרה הדדית. את זה חווינו גם בבתינו שלנו.

כשאישה ילדה – היו מגיעים לביתה משלוחים של מזון מבושל וטעים כמסורת טוניס. כך התמלא הבית בשפע רב. אבל היולדת בדרך כלל לא התפנקה. היניקה את התינוק, טעמה משהו. ויאללה – לעבודה. יש כביסה. יש ניקיון. מי תעז להתפנק במיטתה?

ובצער חלילה, היתה תמיד מישהי בוחשת בסירים מבשלת, נשים היו מגישות, מנקות. מהלכות כבתוך שלהן. מניחות ליושבים להתרכז באבלם.

בשמחות, להבדיל, כשהיה אירוע כלשהו למישהו – ברית, בר מצוה או חתונה, הרי שהיתה זאת תקופה של שמחה לכל המכרות, אם בהכנות בביתם, אם בעזרה בבית בעל השמחה.

בעל השמחה זכה לארח בימים של טרום השמחה את כל נשות השבט על טפם. האורחות מבשלות, בוררות, מתבלות, אופות, מדברות וצוחקות. הבעל היה מגיע בסוף יום העבודה ממתין לאשתו ללוותה הביתה.

ובדרך – מפטפטים, מעירים ומבקרים.

אח! רכילות מתוקה!

בכלל – האירוע היה משותף לכולם. היה צורך בכפר שלם כדי לקיים אירוע…

אִמִּי, זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה, הָיְתָה צַדֶּקֶת גְּמוּרָה (ביאליק)

אִשָּה כְּשֵרָה הַעוֹשָה רְצוֹן בַּעֲלַה

הִבְלִיגָה על עלְבּוֹנָה

לֹא בַּכְתָה אֶת כְּאֵבָה

בְּעֵינַיִים מוּשְפָלוֹת נִיהַלָה אֶת חַיֵיה

בְּעֲנָוָוה וּבִצְנִיעוּת

בּשְתִיקָה

וּבהַשְלָמָה.

וּמִשְהַלְכָה אִמָא לַנוּח בְּעוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב

הִשְאִירה לנו מַשָּא כָּבֵד

לַשֵאת

לִכְאוֹב

לִבְכּוֹת.

השיר “אל תשליכני” בביצוע אחי יורם טרבלסי

שתיקת אמי

אֲצִילוּתָה וַעֲדִינוּת נפְשָה שֶל אִמִי לֹא הֵבִיאוּ לָהּ אֵת הַנַחַת הַרְאוּיה.

עַל שְתִיקוֹת יֶתֶר משלְמִים בְּעוֹד שְתִיקוֹת

וְעוֹד שְתִיקוֹת.

חֶשְבּוֹן פָּשוּט.

למה את שותקת אמא?

למה אינך צועקת?

ואת שתקת

הבטת בנו במבט הזה

וחייכת חיוך קטן

כנוצרת סוד

בעט ומים עפ”י צילום

       …

כּשנִלקח אֲבִי לִקְבוּרָה

בִּשְעת בּוֹקֵר יָפה

בֵּין הָרִים מוּפְלאִים בִּצְפת

הובְלָה אִמִי אַחֲרָיו והִיא זוֹעֶקֶת

קוֹרֵאת אֵלַיו

וּמְבַקֶשֶת.

     …

וַאֲבִי שָתַק.

מִמְרוֹמֵי שְנוֹתַי

וַעֲדַיִין

אַבָּא ז”ל מֵבִּיט בִּי בְּמַבָּט מוֹכִיח

ואִמָּא ע”ה שוֹתֶקֶת

עֵינֶיהָ מַפְצִירוֹת

..

ציפורה בראבי ©

יום אחד נעשה חיים…

אבא עבד כל ימיו קשה

עבד במפעל

עבד בתיווך

אבא שמח בעיסוקו, בעבודתו.

אבא כמו כולם רצה להספיק הרבה בחיים.

“בן אדם  צריך פרנסה” אמר לנו בשעת חינוך אחת,

“בן אדם צריך לעבוד כדי ליהנות אחר כך מהחיים”

ואנחנו שמענו והפנמנו

ואבא יצא לעבודתו בבוקר וחזר לעתים מאוחר.

“כשאצא לפנסיה” אמר,

“נטייל, ניסע להרבה מקומות

נעשה חיים,

כולנו ביחד”.

כך הבטיח לאמא, כך הבטיח לנו.

והגיע היום – אבא יצא לפנסיה

אופטימי ומקווה

אבל אף אחד לא חיכה לו.

כולם היו עסוקים

כולם עבדו כדי להרוויח כסף, כולם רצו להספיק משהו בחיים..

ימיו של אבא נעשו ארוכים.

בין לימוד ה”בן איש חי” לבין פרקי תהילים.

אבא כבר לא מיהר אחרי שחרית

ישב בשקט, לגם כוס תה

משוחח עם אמי.

מרוויח זמן.

המנוחה לא היתה יפה לו.

אבא נחלש לאט לאט..

אבא הלך לרופא לחפש תשובות

לקבל תרופות.

הצער חפר בו.

אחר כך התקשה אבא ללכת.

“כשאבריא” אמר לנו בקול חלש, “ניסע לטייל. נשכור חדרים, נבקר בהרבה מקומות”

אבא התעניין בדברים רבים

חיפש עיסוקים,

חיפש ביקורים

אבל ביקוריו העיקריים היו בקופת החולים,

אצל הרופא.

כל תרופה עוררה בו תקווה חדשה.

“כשרק ארגיש יותר טוב”, אמר, “תראו, אנחנו עוד נעשה חיים”

ודווקא זכה לשבוע שלם – בנסיעה המשפחתית לחתונה בצרפת..

..

צלול ומקווה היה עד יומו האחרון.

וכל כך רצה להמשיך לחיות..

ולנו הרי יש הרבה רגעים, הרבה שעות, הרבה אפשרויות.

הם בידינו

יקרים מפז

והם שלנו…

השיר “אבי” בביצוע אחי, יורם טרבלסי

הקיום לא נגמר עם הילקח הנשמה.

הוא נגמר אם שוכחים.

הוא נמשך אם מזכירים.

לטובה.

תוך כתיבה הבנתי דברים שלא הבנתי קודם

נזכרתי בחוויות מיוחדות והתרגשתי..

ומה הם זיכרונות?

צבעים, טעמים, ריחות ומילים.

וגם מעשים.

זיכרונות הם קולות

ולעתים שתיקות.

זה מלווה אותנו כל החיים וחוזר אלינו בעוצמות חדשות בגיל מסויים.

גיל ההורים שאנו הכי זוכרים..

ומה הם חיים?

מה שהשארנו אחרינו..

לעילוי נשמת

הורינו היקרים,

מוראבינו ר’ שמואל בן שמחה ע”ה

נולד בטוניס בשנת 1927,

נלב”ע בי”ג באייר תש”ס (18/05/2000)

מרת אמנו רחל בת חנינה ע”ה

נולדה בטוניס בשנת 1933

נלב”ע בי”ב באב תש”ע (23/07/2010)

 ת.נ.צ.ב.ה.