כשמכשפה פגשה מכשף

מְכַשֵּׁפָה אַחַת

פָּגְשָׁה מְכַשֵּׁף.

“תִּרְצֶה לִשְׁתּוֹת אִתִּי תֵּה?”

הִיא שָׁאֲלָה בְּחִיּוּךְ שׁוֹבָב.

“לָמָּה לֹא?” הוּא הֵשִׁיב, “בְּשִׂמְחָה,”

וְיוֹמוֹ הָפַךְ לְזָהָב…

וּמָה יִקְרֶה לָהֶם עַכְשָׁו?

מִי יֵדַע אֶת הַחִידָה?

הַאִם הֵם יֵהָנוּ יַחְדָּו

אוֹ תִּשָּׁאֵר הִיא לְבַדָּהּ?

עִם מְכַשֵּׁפָה, וַדַּאי תֵּדְעוּ,

זֶה לֹא פָּשׁוּט לְהִתְמוֹדֵד.

יָכוֹל רַק מִישֶׁהוּ אַמִּיץ

שֶׁמֵּאֶתְגָּר אֵינוֹ פּוֹחֵד…