חָתוּל שָׁחֹר חִפֵּשׂ חָבֵר

חָתוּל שָׁחֹר חִפֵּשׂ חָבֵר,

חִפֵּשׂ וְלֹא מָצָא.

עַל רֹאשׁ הָעֵץ שֶׁבֶּחָצֵר

וְגַם בְּתוֹךְ בִּצָּה.

הָיוּ שָׁם צִפּוֹרִים לָרֹב,

הָיְתָה גַּם קַרְפָּדָה.

הַאִם הֵם חֲבֵרִים שֶׁלּוֹ?

חָתוּלִי לֹא יָדַע.

“מִיהוּ בִּשְׁבִילְךָ חָבֵר?”

שָׁאַל אוֹתוֹ הַצָּב.

“מִיהוּ בֶּאֱמֶת חָבֵר?”

חָתוּל שָׁחֹר חָשַׁב.

הַמַּחְשָׁבוֹת קִמְּטוּ מִצְחוֹ

בַּחֲמִשָּׁה קְמָטִים.

עַד שֶׁפִּתְאוֹם הַחֲתוּלוֹן

מִתּוֹךְ בִּטְנוֹ הֵבִין:

חָבֵר הוּא מִישֶׁהוּ מְיֻחָד

אוֹתוֹ אֲנִי אוֹהֵב.

וּכְשֶׁאֲנִי נִמְצָא אִתּוֹ

שָׂמֵחַ לִי בַּלֵּב…