דרך אל האמת

(לילה. בלה נכנסת למטבח הקטן. היא נגשת לכיריים, מרימה את הקומקום, ממלאת אותו במים, מניחה בחזרה ומבעירה את האש תחת הקומקום. פתאום היא שומעת צעדים מתקרבים. פונה עם הפנים לקהל)

– יולקה, התעוררת, גם את לא יכולה לישון? בואי, נשתה תה,… אני רוצה לדבר איתך, אפשר?

נו, מה את אומרת על מה שהיה כאן אמש? את זוכרת איך היא דיברה הסופרת הזאת?(פונה אחורה מחפשת) נשארו עוד כמה עוגיות.(מוצאת ,מכינה צלחת ומגישה לשולחן תוך כדי המשפטים בבאים)

איך היא אמרה? “כמו ההורים שחיכו לילדם שנים רבות, וסוף-סוף קיבלו אותו ופוחדים לאבד אותו! מנין היא יודעת איך מרגישים כאשר מצפים לילד בכיליון עיניים?אה… אני? את, יולקה, מכירה אותי רק חודש ימים ,את לא יודעת שבמשך שבע שנים, ארוכות כמו נצח, חיכיתי לילד, כמה בכיתי, מה עברתי,עם הטיפולים הבלתי פוסקים, כל כך הרבה תקוות ואכזבות… איך היא יודעה לדבר כך?

ואחר כך היא דיברה…

“אנו היהודים חיכינו לארץ שלנו שנים רבות. וכמו ההורים שחיכו לילדם שנים רבות וסוף סוף קיבלו אותו ומפחדים לאבדו, כך גם אנו אוהבים את ארצנו ודואגים לה”.

את יודעת, יולקה, אני ישבתי ולא האמנתי למה ששמעו אוזני. ופתאום המילים של הסופרת הישראלית קבלו משמעות חדשה . איך קראו לה? כן… רבקה מרים

אבל זה לא מתאים לי, כי את מבינה,

מאז שאני זוכרת את עצמי, גם בבית הספר, גם באוניברסיטה וגם בעבודה, טפטפו לנו שהיהודים בוגדים באימא – רוסיה בגלל בצע כסף, את הרי בעצמך חווית את זה! ועכשיו, היא מדברת על אהבה לארץ ישראל? ועוד עם משל כזה?”

…נכון, היא אמרה: “כך גם אנו אוהבים ודואגים לה”…בסדר…אז היא שתדאג לה… נכון, היא דברה כמו שאימא מדברת על בנה … זה נשמע אמתי… אני מסכימה, כן, מי שבאמת אוהב את ארצו רק הוא מדבר ככה, אני מסכימה,.. זאת לא הייתה הצגה, נכון, זאת לא הייתה הצגה, זה נשמע בהחלט אהבה אמתית! אני מודה… אני מודה… כנראה, כנראה יש לכך סיבה טובה, אולי את צודקת יולקה, אולי יש על מה! (הולכת אל הקומקום ומוזגת לשני הספלים – זמן למחשבה).

…נכון, גם בזה את צודקת, יש כאן הרבה אנטישמים, אבל אני יודעת להסתדר עם התופעה הזאת, יודעת מצוין…

הייתי בהלם. שאלתי: “מה… מה אמרת? תחזרי עוד פעם, אני לא בטוחה ששמעתי נכון.” ואז השנייה, האינטליגנטית, תואר שני בסיפורי סבתא, מנידה בראשה, ובכל הרצינות אומרת: “כן, כן, זה נכון…”

“מה?”, אני מסתכלת עליה בפליאה, “לא מתאים לאישה מלומדת כמוך לדבר שטויות כאלה, לאנאלפביתית הזאת אפשר עוד לסלוח, אבל את? איך את מדברת?” והיא ממשיכה להניד בראשה: “די, הפסיקי להיתמם, סבתא שלי מסיביר סיפרה לי על כל מה שאתם היהודים עושים, לא רק בפסח, ולא רק דם, אתם בעצם אוכלי אדם!!!”. “נו,…טוב…”, אמרתי להן, “אז אין לי כבר מה להסתיר, היום בלילה אני אוכל אתכן…”

אל תצחקי, יולקה, כי במשך כל אותו היום הן רדפו אחריי והתחננו: “סלחי לנו! אל תאכלי אותנו, אנחנו מבטיחות… לא לדבר יותר על זה בפנייך.” את צוחקת? אם זה לא היה עצוב ומפחיד זה היה מצחיק…גם אני מתחילה לחשוב שכאן דווקא האנשים הם הזרים והמוזרים…

את יודעת, לפני כמה שנים בוריס חזר בתשובה ושכנע גם את ההורים ואת האח הקטן שלנו, רק אני לא… האמת היא שרק בגללי הם לא עלו עד היום. אולי… באמת… הגיע הזמן שגם אני? אם ללכת אז עד הסוף, נכון? כן, עד הסוף ומה שיקרה, ה’ יעזור!!! (מסתכלת כלפי מעלה ורואה את השעון)

מה? כבר 4? אז אצלנו בעיר כבר 7, כבר בוקר!! (מחייגת)

“אמא, בוקר טוב… כן, זאת אני… למה אני מתקשרת כל כך מוקדם?

…אמא, החלטתי לעלות ארצה!!!

…לא אמא, אל תבכי… כן, אני אספר לך הכול כאשר נפגש…

ותמסרי בבקשה תודה ממני לבוריס…

… לא, אל תבטלו את הטיסה. אל תחכו לי. הרי את יודעת איפה אני עובדת, יכולים לסרב לכולנו בגללי ולבטל גם את האישור שלכם. אני מבטיחה לך, אמא, עוד כמה חודשים גם אני אעלה… אולי כבר לפסח אצליח לצאת מכאן?… אני אעשה כל ההשתדלות… כן, ה’ יעזור … ואמא, סליחה… את סולחת לי?”

               הייתי בוכה בכלל לא מאושר

               הייתי צריכה להיות חזקה

               הייתי צריכה לחפש לי תמיכה

               על מי אפשר לסמוך ביושר

              הדרך אל האושר הייתה כואבת

              אבל גם זה היה לטובה…

              אני כל כך לך מודה…

              אני כל כך בך בטוחה…

              כל כך רוצה להיות אהובה…

              בלה יפרה©

קטע מהצגה “דרך אל האמת”

בס”ד