דרך אל האמת

(לילה. בלה נכנסת למטבח הקטן. היא נגשת לכיריים, מרימה את הקומקום, ממלאת אותו במים, מניחה בחזרה ומבעירה את האש תחת הקומקום. פתאום היא שומעת צעדים מתקרבים. פונה עם הפנים לקהל)

– יולקה, התעוררת, גם את לא יכולה לישון? בואי, נשתה תה,… אני רוצה לדבר איתך, אפשר?

נו, מה את אומרת על מה שהיה כאן אמש? את זוכרת איך היא דיברה הסופרת הזאת?(פונה אחורה מחפשת) נשארו עוד כמה עוגיות.(מוצאת ,מכינה צלחת ומגישה לשולחן תוך כדי המשפטים בבאים)

איך היא אמרה? “כמו ההורים שחיכו לילדם שנים רבות, וסוף-סוף קיבלו אותו ופוחדים לאבד אותו! מנין היא יודעת איך מרגישים כאשר מצפים לילד בכיליון עיניים?אה… אני? את, יולקה, מכירה אותי רק חודש ימים ,את לא יודעת שבמשך שבע שנים, ארוכות כמו נצח, חיכיתי לילד, כמה בכיתי, מה עברתי,עם הטיפולים הבלתי פוסקים, כל כך הרבה תקוות ואכזבות… איך היא יודעה לדבר כך?

ובוריס, חכם, הא? “בלה, תיסעי למוסקבה, יהיה לך מעניין בתערוכה. את אוהבת אתגרים. אמא, את יכולה לתת לה כסף לטיסה? נכון?” בטח!…הוא בטח ידע שבתערוכה הזאת, ישתתפו גם סופרים מישראל.האמת יולקה, שהאקספוזיציה הישראלית הייתה הכי מעניינת. היו שם הרבה ספרים ותצוגות ממוחשבות וגם נתנו מתנות – כל מני סמלים קטנים מארץ ישראל שהכניסו אותם לשקיות יפות עם תמונה של הנוף הישראלי, אוף, איזה תורים ארוכים היו שם! ואז הישראלים רמזו לנו שאפשר “לגנוב את הספרים מהתערוכה”!…גם הם חכמים…!! מאז כלום לא מסתדר לי. החיים שלי הפכו לבלבול אחד גדול.

והערב הם הגיעו לכאן וסיפרו על ארץ ישראל. כמה אנשים היו כאן בדירה הקטנטונת הזו! עשרות יהודים הצטופפו בכל חור אפשרי בסלון, בפרוזדור וגם במטבח הזה.

ואחר כך היא דיברה…

“אנו היהודים חיכינו לארץ שלנו שנים רבות. וכמו ההורים שחיכו לילדם שנים רבות וסוף סוף קיבלו אותו ומפחדים לאבדו, כך גם אנו אוהבים את ארצנו ודואגים לה”.

את יודעת, יולקה, אני ישבתי ולא האמנתי למה ששמעו אוזני. ופתאום המילים של הסופרת הישראלית קבלו משמעות חדשה . איך קראו לה? כן… רבקה מרים

אבל זה לא מתאים לי, כי את מבינה,

מאז שאני זוכרת את עצמי, גם בבית הספר, גם באוניברסיטה וגם בעבודה, טפטפו לנו שהיהודים בוגדים באימא – רוסיה בגלל בצע כסף, את הרי בעצמך חווית את זה! ועכשיו, היא מדברת על אהבה לארץ ישראל? ועוד עם משל כזה?”

(הקומקום שורק. בלה מכבה את האש ושוכחת להכין את התה המיוחל).:

“את שומעת, יולקה, אני כבר 10 שנים לא מוכנה לשמוע לאמא שלי, מאז שהיא ביקרה בארץ ישראל. כל האחים ואחיות שלה עם משפחתם כבר מזמן שם, רק אנחנו לא… בגללי… לא רציתי… עכשיו?… לא!!!… עוד שבוע אמא, אבא והאחים שלי עולים לישראל… בלעדי…

נכון, אני נאמנה למולדת שלי, אני קומוניסטית, הם קוראים לי קיצונית וגם סרבנית –לא אכפת לי, אני לא רוצה לשמוע שום דבר על ארץ ישראל ובוודאי לא על עלייה …

אני נולדתי כאן, קיבלתי חינוך והשכלה כאן, יש לי תפקיד בכיר במכון לתכנון כלכלת המדינה, מה יש לי לחפש שם בארץ זרה ומוזרה?

…נכון, היא אמרה: “כך גם אנו אוהבים ודואגים לה”…בסדר…אז היא שתדאג לה… נכון, היא דברה כמו שאימא מדברת על בנה … זה נשמע אמתי… אני מסכימה, כן, מי שבאמת אוהב את ארצו רק הוא מדבר ככה, אני מסכימה,.. זאת לא הייתה הצגה, נכון, זאת לא הייתה הצגה, זה נשמע בהחלט אהבה אמתית! אני מודה… אני מודה… כנראה, כנראה יש לכך סיבה טובה, אולי את צודקת יולקה, אולי יש על מה! (הולכת אל הקומקום ומוזגת לשני הספלים – זמן למחשבה).

…נכון, גם בזה את צודקת, יש כאן הרבה אנטישמים, אבל אני יודעת להסתדר עם התופעה הזאת, יודעת מצוין…

… את עוד לא מכירה אותי, יולקה, למרות הכול, אני אף פעם לא נתתי לגויים אנטישמים לפגוע ביהודים. הם כבר למדו שעל ידי לא מדברים רעות על ישראל או על היהודים. כל ניסיון שלהם ללעוג הפכתי אני לבדיחה עליהם, הם צחקו אמנם, אבל גם כעסו עלי, אמרו שאני שוביניסטית, ונזהרו ממני (הפסקת שתייה). את שומעת, אני שוביניסטית, הם – לא!. ואם מדברים על האנטישמיות הרוסית… זה מזכיר לי מקרה אחד… לפני שנתיים, בחול המועד פסח, הייתי בבית חולים.

שכנותי לחדר היו שתי גויות, אחת מהן ,אישה כפרית פשוטה, השנייה – עם תואר אקדמאי בספרות.

ישבנו לאכל, אני אכלתי מצות, השתיים בקשו ממני לטעום מהן, את יודעת, גויים מאוד אוהבים את המצות שלנו, בשבילם זה כמו פיצוחים, ואז הכפרית אומרת: “ההם,! טעים מאוד ! כנראה בגלל הדם של התינוקות.”

הייתי בהלם. שאלתי: “מה… מה אמרת? תחזרי עוד פעם, אני לא בטוחה ששמעתי נכון.” ואז השנייה, האינטליגנטית, תואר שני בסיפורי סבתא, מנידה בראשה, ובכל הרצינות אומרת: “כן, כן, זה נכון…”

“מה?”, אני מסתכלת עליה בפליאה, “לא מתאים לאישה מלומדת כמוך לדבר שטויות כאלה, לאנאלפביתית הזאת אפשר עוד לסלוח, אבל את? איך את מדברת?” והיא ממשיכה להניד בראשה: “די, הפסיקי להיתמם, סבתא שלי מסיביר סיפרה לי על כל מה שאתם היהודים עושים, לא רק בפסח, ולא רק דם, אתם בעצם אוכלי אדם!!!”. “נו,…טוב…”, אמרתי להן, “אז אין לי כבר מה להסתיר, היום בלילה אני אוכל אתכן…”

אל תצחקי, יולקה, כי במשך כל אותו היום הן רדפו אחריי והתחננו: “סלחי לנו! אל תאכלי אותנו, אנחנו מבטיחות… לא לדבר יותר על זה בפנייך.” את צוחקת? אם זה לא היה עצוב ומפחיד זה היה מצחיק…גם אני מתחילה לחשוב שכאן דווקא האנשים הם הזרים והמוזרים…

אבל מכאן ועד עליה ארצה??? לא, לא, זה לא בשבילי… אני לא יכולה!!! יש לי קושי ללמוד אנגלית, איך אני אלמד עברית??? ומה עם הדירה שלי כאן? לא יתנו לי למכור אותה, וגם אם כן, לא מרשים הרי להוציא כסף מרוסיה.. ואיפה אגור שם? מאיפה אקח את הכסף לקנות שם דירה? מישהו יגיש לי את הבית על מגש כסף? ועבודה? במה אעבוד? מנקה? פועלת? אני מהנדסת בכירה, את מבינה? מהנדסת!!! מה, למדתי 15 שנה כדי לעבוד בניקיון? מה אעשה שם? מה יקרה לי?

מה יקרה כאן, את שואלת? מה יש לי לחפש כאן, את שואלת?

באמת, מה מחכה לי? בדידות? געגועים לאמא, לאבא, לאחים שלי? שום קריירה לא תחליף לי את המשפחה… ושם?… נו, יולקה, תגידי לי איך אני אסתדר שם?…

ה’ יעזור את אומרת? גם אמא שלי כל הזמן אומרת: “ה’ יעזור, בעזרת ה’…”

את יודעת, לפני כמה שנים בוריס חזר בתשובה ושכנע גם את ההורים ואת האח הקטן שלנו, רק אני לא… האמת היא שרק בגללי הם לא עלו עד היום. אולי… באמת… הגיע הזמן שגם אני? אם ללכת אז עד הסוף, נכון? כן, עד הסוף ומה שיקרה, ה’ יעזור!!! (מסתכלת כלפי מעלה ורואה את השעון)

מה? כבר 4? אז אצלנו בעיר כבר 7, כבר בוקר!! (מחייגת)

“אמא, בוקר טוב… כן, זאת אני… למה אני מתקשרת כל כך מוקדם?

…אמא, החלטתי לעלות ארצה!!!

…לא אמא, אל תבכי… כן, אני אספר לך הכול כאשר נפגש…

ותמסרי בבקשה תודה ממני לבוריס…

… לא, אל תבטלו את הטיסה. אל תחכו לי. הרי את יודעת איפה אני עובדת, יכולים לסרב לכולנו בגללי ולבטל גם את האישור שלכם. אני מבטיחה לך, אמא, עוד כמה חודשים גם אני אעלה… אולי כבר לפסח אצליח לצאת מכאן?… אני אעשה כל ההשתדלות… כן, ה’ יעזור … ואמא, סליחה… את סולחת לי?”

          כל כך רציתי להיות אהובה

          כל כך רציתי להיות לא נבגדת

          כל כך רציתי להיות חלשה

          כל כך רציתי להיות נתמכת

          כל כך רציתי רק מאושר לבכות

          כל כך רציתי בשמחה להיות

          אבל החליטו בשבילי אחרת

          הדרך אל האמת הייתה כואבת

          בגדו בי , פגעו בי,

          צחקו, לעגו לי

               הייתי בוכה בכלל לא מאושר

               הייתי צריכה להיות חזקה

               הייתי צריכה לחפש לי תמיכה

               על מי אפשר לסמוך ביושר

              הדרך אל האושר הייתה כואבת

              אבל גם זה היה לטובה…

              אני כל כך לך מודה…

              אני כל כך בך בטוחה…

              כל כך רוצה להיות אהובה…

              בלה יפרה©

קטע מהצגה “דרך אל האמת”

קטע על אנטישמיות מהצגה “דרך אל האמת”

בס”ד