לתייר חצי האי ערב

תוכן עניינים

הזהרות!

תיאור כללי על המקום

חיי השבטים

מנהגים

הזהרות

לאחרונה מסתובב בחצי האי ערב איש המנסה להפיץ דת הוא מדבר עם אנשים ומנסה לשכנע אותם להאמין באל אחד הוא רוצה שהאנשים יצורפו לדת האסלאם כמובן אם אתם רואים אותו תזהירו את האנשים האחרים ותלכו למקום אחר ואל תקשיבו לדברי ההסתה שהוא אומר.

זו התמונה של האיש —>

ידע כללי על המקום

חצי האי ערב הוא חצי אי בדרום-מערב אסיה, בצומת שבין אפריקה לאסיה, מזרחית לאתיופיה וצפונית לסומליה, מדרום לישראל ולירדן, ודרום-מערבית לאיראן. חופי חצי האי ערב הם הים האדום מדרום-מערב ומפרץ אילת (הידוע גם בשם מפרץ עקבה בשפות שונות), הים הערבי מדרום-מזרח; ומפרץ עומאן והמפרץ הפרסי מצפון-מזרח.

חיי השבטים

בתקופה זו חיים שבטים. השבטים מאמינים בדתות ובאמונות שונות מרבית השבטים בחצי האי ערב הם עובדי אלילים, אך יש בהם גם שבטים של יהודים ושבטים של נוצרים. בני השבטים עובדי האלילים נהגו לערוך טקסים מיוחדים לכבוד האלילים המקודשים להם; וכמו שבטים במקומות אחרים הם המאמינים בקדושתם של עצים ומעיינות ובקיומם של רוחות ושדים. כמה מהם המאמינים גם באללה – אל עליון – ובאלילים הכפופים לו. שבטי הבדווים נודדים במדבר השבטים הנודדים בחצי האי ערב נקראו שבטי הבדווים – שבטי המדבר. כל בני השבט, על אוהליהם ועדרי הגמלים והצאן שלהם, נודדים בחיפושים אחר מקורות המים ושטחי המרעה. לעתים קרובות פרצות מריבות קשות בין שבטים, ולא אחת הן מסתיימות במעשי הרג. לכל שבט יש ראש שבט, שנבחר בידי נכבדי השבט ומתייעץ עמם בכל תחומי החיים. לדוגמה, בקביעת החוקים של השבט ובהשכנת שלום בין שבטים יריבים. בן שבט שסירב לציית להחלטותיהם של ראש השבט והנכבדים היה צפוי לגירוש. בחיי היום-יום נעזרים הבדווים בגמלים: על הגמלים רוכבים, ועליהם המעמיסים את חפציהם בנדידתם ממקום למקום; עורותיהם משמשים להכנת אוהלים ובגדים, מבשרם אוכלים, את חלבם שותים, וגלליהם משמשים להבערת אש. הקשר בין הבדווי לגמל בא לביטוי בשפה הערבית : כאלף מילים וביטויים בערבית קשורים בגמל. האישה הבדווית ממלאת תפקידים רבים וחשובים: היא יוצאת עם עדרי הצאן למרעה, חולבת את הכבשים, מכינה חמאה, אופה לחם, תופרת אוהלים ובגדים, ומגדלת את הילדים.

מנהגים

לתושבים המתגוררים בחצי האי ערב יש המון מנהגים כגון אם אחד האנשים נרצח אז קרובי הנרצח חייבים לנקום את מותו על ידי פגיעה ברוצח או בבני משפחתו. מנהג זה נקרא גאולת דם. חששם של בני השבטים מפני גאולת הדם הרתיע מביצוע מעשי הרג, ובזכות המנהג אפשר לשים קץ לנקמה ולסכסוך בלי אלימות, באמצעות טקסי פיוס. הודות להתמודדות עם סכנות רבות מעריכים בני השבטים את אומץ הלב והנאמנות. עוד מנהג הוא שבני השבטים נהגו לארח בנדיבות את עוברי האורח הזרים ודאגו לשלומם ולביטחונם בזמן ששהו במחיצתם.