הכל על הגירה

                                                                                              על עצמי
אני דנה מכיתה ה’4 בבית הספר הריאלי העברי בחיפה.
במסגרת פרויקט בגאוגרפיה היינו צריכים לחקור על מדינה, לכתוב עליה פסקה, לקחת מידע גם מפסקאות של אחרים ואז לכתוב מאיזו מדינה אנחנו רוצים להגר ולאיזו מדינה אנחנו רוצים להגר.

מבוא

הים התיכון הוא ים כמעט סגור אך יש בו פתחים המובילים מים מהימים והאוקיינוסים אליו ולהפך.

את הים התיכון מקיפות 20 מדינות חלקן מתפתחות וחלקן מפותחות.

רמת הפיתוח שלהן נקבעת על ידי מדדים רבים- בריאות, כלכלה, תעסוקה ועוד.

ספר זה יעסוק בהגירה מאחת ארצות הים התיכון, אל מדינה אחרת מארצות הים התיכון בהתבסס על חקר של ארצות הים התיכון על ידי ילדי הכיתה.

                                                                            המסקנה שלי מטבלאות ההשוואה בין המדינות
מדינות הדרום מתפתחות ויש בהם תנאי חיים לא טובים.
למשל במצרים בין 3%-6% סובלים מתת תזונה.
רוב מדינות הצפון הן מפותחות למשל, יש בהן משאבים רבים והן מנצלות אותם.
במדינות הצפון יש מדינות שהן מפותחות, למרות שחלק מהמדדים שלהן אינם טובים.
למשל, ביוון יש אבטלה כללית של 27% הגבוהה באירופה.

 פסקה מידעית על יוון

סיפור הגירה

משפחת זוהר היא משפחה רגילה בת 4 נפשות: ההורים ענבל ויאיר ושני הילדים איימי ודן.
הם גרו במצרים והיו להם חיים טובים, אבל אז, לאחר “ההפיכה” במצרים, המצב נעשה קשה והוריהם הפכו למובטלים. בעקבות זאת, הם התחילו לתכנן הגירה.
כעבור שבוע, אחרי דין ודברים המשפחה החליטה להגר לאיטליה בגלל שהיא מדינה מפותחת, יש בה רמת חיים גבוהה, תעסוקה טובה יותר ממצרים, מזון משובח והרבה רופאים במדינה.

הם היגרו ממצרים כי החיים הרבה פחות טובים, הרבה פחות רופאים, להרבה אנשים אין אוכל, אין הרבה אנשים שיודעים לקרוא ולכתוב.

ראיינתי את איימי ושאלתי אותה על “המסע ממצריים לאיטליה”

איימי: יצאנו ביום שלישי אחרי הצהריים ונסענו במכונית לכיוון הגבול עם ישראל. לאחר מכן בדקנו עם עמדת האבטחה אם אפשר לעבור. הם ביקשו מאיתנו להראות את הדרכונים שלנו. הם אמרו שאפשר אבל למחרת בבוקר כי השמש כבר התחילה לשקוע. באותו הלילה היה קשה מאוד להירדם. הייתה אספקה מעטה של אוכל, מים וכסף. למחרת בבוקר עמדת האבטחה נתנה לנו לעבור ונסענו במשך כל היום, עד הערב צפונה וכשהגענו לתל אביב, חיפשנו מקום ללון בו. כל המלונות בתל אביב היו בתפוסה מלאה או יקרים מאוד. בערב עדיין לא מצאנו מלון אך אישה ששמה ליאור ברוך נתנה לנו הכנסת אורחים חמה. היא נתנה לנו ארוחת ערב, נתנה לנו מזרונים לישון עליהם, ביום הבא ארוחת בוקר וצידה לדרך לשדה התעופה.

לאחר שהיא נפרדה מאיתנו יצאנו במכונית לשדה התעופה וחיכינו לטיסה שהייתה בארבע אחרי הצהריים. נכנסנו למטוס, הטיסה נמשכה שלוש שעות. לאחר שנחתנו הלכנו למשרד הפנים והייתה בעיה כי התמונות של הדרכונים שלנו היו ישנות מאוד ולא תאמו אלינו. חידשנו אותם. אחר כך אמא ואבא יצרו חשבון בנק כדי לקחת הלוואה לאוכל ולמלון זמני. הגענו למלון שלנו שנמצא בעיר בשם מילאנו שנמצאת בצפון איטליה רק בערב כי שדה התעופה נמצא בדרום איטליה. הלכנו לישון בחדר במלון שהיה די גדול. סוף כל סוף אחרי הרבה זמן  היה לי קל להירדם והרגשתי הקלה. למחרת התחלנו לחפש דירה, בינתיים להשכרה. כעבור חודש מצאנו דירה השכרנו אותה ועברנו לדירה הזו היא הייתה קטנה יותר מהדירה שהיתה לנו במצריים אבל הסתדרנו. חצי שנה לאחר מכן אבא ואמא מצאו עבודה וכעבור כמה חודשים הם רכשו דירה שאליה עברנו חמישה חודשים לאחר מכן. היו בה גינה גדולה ושתי קומות.  הלכנו לבית הספר אחרי שעברנו לבית עם הגינה כי עברנו בתחילת הלימודים ולא רצינו להצטרף באמצע השנה. היה לנו קושי רב עם השפה, לכן במקום ללכת לבית ספר אמא ואבא שכרו מורה שתלמד אותנו איטלקית בבית. בשנת הלימודים הראשונה רכשתי הרבה חברים מכיתתי וגם דן. כיום, אנחנו חיים באיטליה  יש לנו חיים טובים, כבר אין לנו מחסור בכסף, באוכל ובמים, אנחנו חיים חיים טובים כמו שהיה לפני ההפיכה במצרים. אבל אני עדיין מתגעגעת לחברי ממצרים ועם חלקם אני עושה שיחות וידאו במחשב שלי. אני בת 14 ודן בן 11 כיום וכבר השתלבנו בחברה.”

תודה איימי.