היופי בעיני המתבונן

היום השלישי

ביקור בשתי עיירות  ציוריות אריצ’ה-טראפני. באוטובוס שמענו את ג’יליולה צינקווטי, “צעירה לנצח” מפסטיבל סן רמו.

עיירת המרציפן היא אריצ’ה,היא שוכנת על הר ומוקפת חומה. נצפה ב”דואומו”, פירוש המילה באיטלקית, “בית האלוהים” ויש באריצ’ה 42 כנסיות יפהפיות האוצרות בתוכן ציורי אמנות מסגנונות שונים וממאות שונות, שהשתמרו בכל שלטון כובש. בעיירה יש סמטאות קטנות שמצדדיהן יש חנויות למזכרות. שם נתבקשנו לקנות את היין הלאומי שלהם “יין המרסלה”, אותו יין משובח שהסיצ’ליאנים אוהבים לשתות וגאים בו כל כך.

 תצפית מהעליה לאריצ’ה. אריצ’ה שוכנת על צוק.

יוצרי המרציפנים. בכל חנות קטנה יש מפעל קטן לעשיית מרציפנים. כאן צילמתי את חדר העבודה

סמטה אחת מתוך עשרות באריצ’ה, שימו לב לאסטתיקה של הסתתים. סמטה מאבני בזלת.

במקום הזה סיצ’ליאנית חמודה שמעה שאנחנו מישראל,והציעה להרוות צימאוננו במיץ תפוזים סחוט טרי, או במיץ “ספרס”(“סברס”, אלה גדלים שם בטבעיות רבה על גבעות, מורדות ההרים, נקיקים ובחצרות בתים). כשהגענו לאריצ’ה היה ט”ו באב חג האהבה בארץ, יש שתי חנויות שמוכרות מרציפנים. באחת מהן המדריכה שלנו מריה שטרן מחברת הנסיעות “אשת טורס”,קבעה לנו פגישה עם מריה אישה מקומית, בעלת המפעל של המרציפנים, לראות איך עושים אותם, אלא שביום שהגענו, עשו עוגיות ולא מרציפנים ובחנות הסמוכה קיבלו את פנינו במאור פנים, צילמתי מקרוב את הסבא ריקרדו של המשפחה העושה בבצק מה שהוא רוצה. את כל השלבים של יצירת פֵרות והכנסתם לשבלונות, עד לרגע צביעתם בצבעי מאכל. בסוף הכין לי פרח שושנה וצבע אותו באדום. סיפור המרציפנים הוא סיפור שנולד במנזר סיציליאני, הארכיבישוף של רומא חשקה נפשו בפרות שלא בעונתם. נזירה מתלמדת הציעה את כישוריה להכין לארכיבישוף פירות מסוכרים. כנזירה האמונה על עשבי המנזר ורקיחתם לתרופות, הכינה הנזירה את המרציפנים. אם המנזר טעמה ולא האמינה שטעמם מזכיר פירות שלא בעונתם. הארכיבישוף אנין הטעם התאהב בהם לגמרי. מאז סוד הכנתם  הוכן רק במנזרים של סיצ’יליה.

האמן ריקרדו מהחנות השניה מפסל פרות מסוכרים

פיסול פירות מסוכרים. זה טעים. חבל”ז.

מהסיור והקניה במקום ביקשה מאיתנו המדריכה שלנו “שנלך לאיבוד” בסמטאותיה של העיירה. היא אף חדה לנו חידה, מהו דגלה של סיצ’ליה? יש בעיירה גם מבצר שממנו נשקף נוף קסום על האיזור. אכלנו שם ארוחת צהריים ברחבת המבצר, יש גם גנים בוטניים.  בחנויות המזכרות חיפשנו את הדגל, אך לא מצאנו. מצאנו כן את מה שמצוייר במרכזו, את המדוזה בעלת שלוש הרגליים שמראשה במקום שערות יש נחשים.  כל המתבונן בה הפך לאבן. פירוש שמה ביוונית הוא “שומרת”, “מגינה.”על פי סיפורי המיתולוגיה  הייתה אחת משלוש הגרוגונות. שתי אחיותיה היו בנות אלמוות והיא היחידה הייתה בת תמותה. שלושתן היו מפלצות אכזריות. הגרסא הנודעת של המיתוס מספרת שמדוזה הייתה נערה יפהפיה בעלת תלתלי זהב שפיתתה את פוסידון אל הים ונאנסה על ידו. בין פוסידון אל הים ואתנה אלת החוכמה והמלחמה שררו יחסי איבה והייתה יריבות רבת שנים. האתונאים העדיפו את אתנה כפטרוניותם. כשגילתה אתנה שאחד ממקדשיה חולל על ידי פוסידון ומדוזה, היא קיללה אותה והפכה אותה מנערה יפת מראה למפלצת מכוערת ודוחה.כל הרואה אותה הופך לאבן ואת מחלפות ראשה החליפה לנחשים ארסיים. מדוזה גורשה אל מעבר לאדמות ההיפורבואניות שבהן שרר אור שמש נצחי. גורלה של מדוזה נחרץ כשהמלך פולידקטס הטיל על פריסאוס להביא לו את ראשה.לעזרתו של פרסיאוס נחלצו אתנה אלת החוכמה והרמס שליח האלים. הם  ציידו אותו בסנדלים מכונפים,מגל עם מגן ומראה בצדו הפנימי. על ידי הסתכלות בהשתקפות של מדוזה במגן שלו יכול היה פרסאוס להתקרב אליה בבטחה ולערוף את ראשה. מצווארה הכרות  הגיחו החוצה צאצאיו של פוסידון, הסוס  המכונף פגסוס והענק כריסאור.

צילום לוויין באדיבות האינטרנט

פרסאוס השתמש בראשה של מדוזה כדי להציל את אנדרומדה מהמפלצת שאיימה עליה. אנדרומדה הייתה נסיכה, בתם של קסיופאה וקפאוס מלכי אתיופיה, אפריקה של היום. 

על פי המסופר, יום אחד התפארה המלכה קסיופיאה שהיא יפה יותר מבנותיו של פוסידון אל הים. פוסידון כעס על כך, ובזעמו הציף את חופי ממלכת האתיופים  ובנוסף שלח מפלצת איומה להעניש את בני האדם. לקסיופאה ולקפאוס נודע שהדרך היחידה שבה יוכלו להיפטר מהמפלצת, היא מתן בתם אנדרומדה כטרף לאותה מפלצת. לכן כבל אותה לסלע גדול בים. פרסיאוס שהיה בנו של זאוס, עבר במקום ראה אותה כפותה לסלע והוא מציל אותה ומתחתן עמה. למדריכה שלנו אמרנו שהדגל מורכב משני צבעים אדום וצהוב. שני משולשים תואמים כשבאמצע מופיעה תמונתה של מדוזה.

פרסאוס מציל את אנדרומדה.

בסיצ’ליה יש גידול עיקרי של עצי לימון. עושים מהם משקה נהדר המגרש את החום ואת הצימאון. קוראים לו “גרניטה” והוא למעשה משקה שכל אחד יכול לעשות. מיץ לימון+סוכר +קרח מרוסק (ברד) הוא הלימונדה המרעננת שאנו מכירים. בדרך לטראפני היו שרפות. כל הזמן היטמר עשן וכל הזמן ראינו מסוקי כיבוי צהובים מטעינים את עצמם במי הים וטסים לכבות את השרפות. אלה נגרמות מיד אדם ומיד הטבע. והטבע הזה שפגשתי בסיצ’ליה הוא אדריכל נהדר. מראות ונופי פרא הלהיטו את דמיוני. טראפני נוסדה כמושבה של בני קרתגו ולאחר מכן כעיר רומית. לפי המסורת הרומית המשוחזרת שהתרחשה במאה התשיעית לפנה”ס,יצאה הנסיכה דידו מערבה לחפש מקלט מרדיפותיו של אחיה לאורך חופי הים התיכון. הנסיכה דידו הייתה פיניקית ועמה השתייך ליורדי הים שעסקו במסחר ימי. 

הצילום באדיבות האינטרנט

על שפת מפרץ תוניס מצאה מקום שמצא חן בעיניה , דידו ביקשה להינשא למנהיג המקומי שימכור לה חלק מאדמת

המקום, בקשתה נראתה צנועה מאוד: ” שטח שניתן להקיף בעורו של שור.”העסקה הושלמה ואז חתכה דידו את עור השור לרצועות צרות, קשרה אותן זו אל זו והקיפה שטח גדול שעליו הקימה מבצר ובסביבתו את העיר קרתאגו. העיר שימשה כמרכז מסחר שהביא לפריחתה תחת השלטון הערבי ותחת השלטון הנורמני. במקום יש כנסיות מרשימות וכיכרות בסגנון הבארוק. בדרך למלון עברנו ליד מכרות המלח שליד טראפני.

לימונצ’לו

לימונצ’לו הוא ליקר לימונים טיפוסי לדרום איטליה. הוא מתוק, מעט חמצמץ ומוגש קר מן המקפיא, אחרי הארוחה. במשך שנים רבות הוא היה המשקה הטיפוסי של דרום איטליה וסיציליה, ובשנים האחרונות הוא תופס אט אט את מקומה של הגראפה העממית. כיום הוא מוגש אפילו על שולחנותיהן של מסעדות במילאנו שבצפון. במסעדות רבות נוהגים להגיש לימונצ’לו בגמר הארוחה, על חשבון הבית.

הכנת לימונצ’לו היא קלה יחסית. הקושי הוא בהשגת הלימונים הדרושים לצורך כך. הלימונים המתאימים ביותר ללימונצ’לו גדלים בארץ בחודשים מרץ ואפריל. אלה לימונים גדולים שקליפתם עבה ובשרנית וצבעם צהוב מלא. לימונים אחרים לא יצלחו לכך. רצוי להכין כמה בקבוקי לימונצ’לו בעונה ולשמור ולהשתמש בהם עד עונת הלימונים הבאה.

כדי להכין לימונצ’לו יש צורך בעשרה לימונים, ליטר אחד אלכוהול נקי 95%, שלוש כוסות סוכר וארבע כוסות מים.

מקלפים את הקליפה העליונה בלבד של הלימונים, הקליפה הצהובה בלבד, ללא החלקים הלבנים. מניחים את הקליפות בצנצנת זכוכית גדולה ושופכים עליהם את האלכוהול. מניחים לזה לעמוד בטמפרטורת החדר במשך כשבוע. בתום השבוע מערבבים בסיר את המים והסוכר ומביאים לרתיחה עד שהסוכר נמס כולו. כעת, מורידים מהאש ומוסיפים לתערובת את סירופ הלימונים. מעבירים לבקבוקים, אוטמים את הבקבוקים היטב ומניחים בטמפרטורת החדר במשך שבועיים נוספים. עתה, מסננים את הלימונצ’לו דרך חיתול עדין או ממחטה ושומרים במקפיא.

גרניטה לימון

גרניטה היא מעדן קייצי איטלקי טיפוסי. בטרטוריות רבות באיטליה היא מהווה אחת מן המנות האחרונות המתאימות במיוחד לסיומה של ארוחה כבדה. את

הגרניטה מכינים כך: מכניסים למחבת רבע כוס סוכר לבן ומוסיפים לו חצי כוס מיץ לימון טרי שנסחט זה עתה וכוס וחצי מים. מחממים על אש קטנה ובוחשים עד אשר הסוכר נמס. כעת, מסירים את המיץ מהאש ומניחים בצד עד שהוא מתקרר לחלוטין. מעבירים את הנוזל לתבנית לקוביות קרח (ללא המתקן המפריד לקוביות) ומכניסים למקפיא ל-15 דקות. כעת, מוצאים מהמקפיא ובעזרת מזלג שוברים את גושי הקרח שנוצרו לאורך שולי התבנית. מחזירים את התבנית למקפיא ל-15 דקות נוספות וכך ממשיכים כל 15 דקות עד שהגרניטה כמעט קפואה. מעבירים לכוסות גבוהות שקוררו תחילה, מקשטים בעלי נענע ומגישים מייד.

.