מוכר האשליות

היי, קוראים לי מיכל, בעבר קראו לי מייקי. מידי יום, כהרגלי, אני משוטטת בטיילת בת”א, שעות על גבי שעות, הלוך חזור, שוב ושוב. אני אוהבת להתבונן בים, תנועת הגלים מרגיעה אותי ומנתקת אותי מהמחשבות הטורדניות. העומס בעבודה גוזל ממני את חיי. מאז ומתמיד הייתי וורקוהליק, הקדשתי את מיטב שנותיי בניהול מוסד עוצמתי “נשר קומפני בע”מ” כי השמיים הם הגבול – חברת הביטוח הגדולה והעוצמתית בארץ. את תפקיד המנכ”ל קיבלתי “בזכות” אריק בעלי,למרות שהענקתי את רוב שנותיי ומרצי להוכיח שאני ראויה לתפקיד,למדתי באוניברסיטה מינהל עסקים, נרשמתי לתואר שני ולבסוף ללימודי דוקטורט,עבדתי לילות כימים, סגרתי עסקאות גדולות,יצרתי קשרים הדוקים עם חברות מובילות בעולם, אני קשוחה ולא מתפשרת והעובדים שלי רוחשים לי כבוד אבל תמיד יש את אלה שידאגו להזכיר לי שבעלי הוא הבעלים של החברה, נשמות טהורות.    

הגעתי לתל אביב מעיירה קטנה, בחורה צעירה עם חלומות נשגבים על העיר שבה הכל אפשרי. התמזל מזלי והתקבלתי לעבוד ב”נשר קומפני בע”מ” כמזכירת המנכ”ל (מזכירתו התחתנה והתפטרה מהעבודה). אריק שמבוגר ממני בעשרים ושתיים שנים, התנהג אלי תחילה בחביבות, דובי גדול ורך שתמיד חייך אלי ודיבר איתי בנעימות וברצינות. מעולם לא לקחו אותי ברצינות.

עוד מילדותי שמעתי שאני צריכה להיות יפה ולשתוק, לא להוציא  את “פניני” החוכמה מפי ואריק לימד אותי להאמין בעצמי, הוא רצה שאלמד ואתפתח, הוא אמר שיופי בא והולך אבל המוניטין תמיד יישאר.  הימים והלילות הארוכים שעבדנו יחד, קרובים זו לזה יותר מתמיד, קירבו בינינו והקשר הפך לאינטימי. לא רציתי שכך זה יקרה, תשעה חודשים לפני כן הכרתי את אודי, אודי שלי, ברגע שראיתי אותו הבנתי שפגשתי את אהבת חיי. היו לאודי עיניים כחולות כצבע הים, יפות ועמוקות ושיער ארוך שחור ומתולתל, תלתלים שלעיתים מרדו ונפלו בעדינות על מצחו הרחב בעל קמטי הצחוק העדינים. אודי היה נשמה צחורה, ילד טבע, שדאג ליערות, זיהום האוויר, בעלי החיים, החור באוזון .. החלום שלו היה למצוא את הדרך לתקן את העולם או להיות שומר ביערות הגשם. אהבתי אותו כפי שלא אהבתי מעולם והוא העניק לי אהבה מיוחדת, מרגשת, נקיה מכל חטא.. והסקס .. לפעמים בלילות שאני שוכבת לבד במיטה, אני מפנטזת עליו, מדמיינת את הידיים החמות והגבריות מלטפות אותי בתשוקה.לאריק אני נשואה עשרים שנה ואני חיה בתוך סיוט מתמשך. החיים שלי, למי שצופה מהצד, נראים זוהרים, Shine like diamonds. יש לי בעל עשיר ומפנק, אני גרה בפנטהאוז יוקרתי באחד המגדלים בת”א, ארון הבגדים שלי שופע ב”הוט קוטור” אסקדה, כריסטיאן לקרואה, ורסאצ’ה, גוצ’י…כספת גדולה עמוסה בתכשיטים פדני, קרטייה, ארמני, שאנל, יגר לה קולטר, בולגרי.. .

אני נוהגת בבייבי האדומה שלי מרצדס M-Class, הייתי במקומות הכי אקזוטיים בעולם, אני מוזמנת למסיבות הכי נוצצות, לקוקטיילים הכי יוקרתיים. החברים שלי הם אנשיי עסקים מצליחים בארץ ובעולם, פוליטיקאים, שחקנים, זמרים, אני מעורבת היטב בברנז’ה הישראלית והתמונה שלי התנוססה במדורי הרכילות כמה וכמה פעמים. האמת היא שהכל בולשיט אחד גדול. עשר שנים שאריק לא מתקרב אלי, מאז התקף הלב שעבר כשהיינו באמצע הסקס. אין לי חברים, כולם שקרנים ולא אמינים. במסיבות ואירועים אני נתקלת שוב ושוב בצביעות ורכילות זולה שנמאסה עלי. ואת רוב לילותיי במדינות זרות, אני מבלה לבד, בסוויטה רומנטית מפוארת ושוממת. תמיד יש את האופציה להתגרש אבל חתמתי על הסכם נישואין ושנייה לאחר מכן אפוטר מהעבודה. אני לא רוצה לאבד את כל מה שעמלתי לו שנים ארוכות. אני יכולה לקחת מאהב קבוע שימלא את החסר אבל אני חוששת שאתפס – סעיף אדום ומודגש בהסכם הנישואין. הבעיה שלי שאני תאוותנית ולעולם לא מסופקת, אני תאווה לתענוגות החיים, לתשוקות האסורות. לפעמים כשהגוף שלי רעב למגע אני נוסעת למסעדה אקראית, זולה ומרוחקת, מנפנפת ביהלומים שלי למלצר צעיר וחתיך שלוכד את עיני ומבלה כמה שעות של סקס פרוע במלון זול עם זר שלא מבין איך התמזל מזלו להתענג עם זרה, יפיפייה ועשירה שמשאירה טיפ של כמה שטרות אדומים. ואני מגיעה לסיפוק, כך אני מצליחה להשקיט לכמה חודשים את סופת האש שבוערת בי.

אותן להבות האש ששורפות אותי ומכלות אותי מבפנים. אני ציפור שבעוונותיה נלכדה ומרצה את עונשה בכלוב של זהב.

יש לי סוד, סוד כמוס שטמון בתוכי, נעול בכספת. עשרים ושתיים שנה אני סוחבת את הסוד הזה כטאבו על כתפיי… פגשתי את מוכר האשליות, כן זה הסוד.. מצחיק, הזוי אבל נכון! ומאז הוא רודף אותי בחלומותיי. לילה אחד חלמתי עליו, על האיש המוזר. חלמתי על עיניו השחורות והמפחידות שננעצו בעיניי והפנטו אותי. על אותו חיוך שהתפשט על פניו הגרומות, על הקמטים העמוקים שנפערו בפניו כשחייך את אותו חיוך אכזרי, שכישף אותי. התעוררתי נוטפת זיעה קרה, עשרים שנה אני חולמת עליו אך הפעם החלום היה חזק וממשי מתמיד. ליבי הלם בחוזקה, לא יכולתי לחשוב, פעימותיו החרישו את אוזניי. במשך השנים ניסיתי למחוק את מוכר האשליות מתודעתי, לברוח מקיומו, אך הוא תמיד הופיע בחלומות, השתלט עליהם ולא הניח לי. את האיש המוזר פגשתי ביום הראשון שהגעתי לתל אביב, הסתובבתי בטיילת אבודה, נעצתי עיניי בים השחור והסוער, הגלים הגבוהים והכהים התנפצו בעוצמה על החול שנראה עזוב וערירי כזועק לחוש טביעות כפות רגלים על גרגיריו. השמיים הקודרים השחירו וערפל אפור וסמיך כיסה סביב. טיפות גשם כבדות החלו לחבוט בראשי עד כאב, הייתי בודדה ומפוחדת.

הטיילת הארוכה היתה ריקה מאדם ולא הכרתי איש. תל אביב – עיר החלומות נראתה לי פחות זוהרת ויותר גדולה ומאיימת. לפתע הוא נעמד מולי, הבטתי בו מופתעת, מהיכן הוא צץ , נעצתי מבטי בפניו הקשות, המפחידות, כובע שחור כיסה את ראשו ומעיל ארוך ואפור הסתיר את גופו הארוך והכחוש. הוא פתח במהירות את מעילו ולחישה חורקנית נפלטה משפתיו הסדוקות “אשליות“

“אני רוצה לקנות” אמרתי במהירות מבלי לחשוב על שנאמר מפי. המוכר שלף בקבוק ירוק וקטן והניח אותו על המדרכה. ידיי רעדו כשפשפשתי בתיק למצוא את הארנק שהסתתר וכשהרמתי את ראשי האיש המוזר התנדף ונעלם. את הבקבוק החבאתי בארון הבגדים, פחדתי ללגום ממנו, צחקתי על השטות הרגעית “מי קונה אשליות?” גערתי בעצמי והבקבוק נדחק בזיכרוני. חודשים רבים חלפו באיטיות וחיי לא התקדמו, הרגשתי שאני צועדת במקום, עבדתי קשה, מאוד קשה, ולא הייתי מסופקת. אודי התנדנד בין עבודות ואת רוב זמנו העביר בבטלה בבית. מה כבר יכול לקרות חשבתי לעצמי ברגע של ייאוש והוצאתי את הבקבוק מהארון . לגמתי את תוכנו במהירות, טעם שומני ומר שרף את גרוני אך המשכתי ללגום, בטירוף, רציתי שכל החלומות שלי יתגשמו, אותן אשליות של ילדה קטנה ואומללה מעיירה שכוחת אל, כלומנקית שחלמה להתחתן עם בעל עשיר, להצליח בחיים, להיות נערצת, נסיכה… ומאז ועד עצם היום הזה אני חיה בעושר ללא אושר, חיים עשירים ריקנים ובודדים.

אין מי שיחבק אותי בלילה, ייגע בי בערגה וילחש לי באוזן “מייקי אהובה שלי”. פעם, בעברי הרחוק זכיתי לזה, לאהבה גדולה שעטפה אותי והגנה עלי ואני, מבלי להניד עפעף השלכתי אותה מחיי. אני מתגעגעת לאודי, מעולם לא הפסקתי לאהוב אותו. שמעתי שהוא רופא מצליח, מבכירי האונקולוגים בארץ, אודי יפה הנפש תמיד חלם להציל חיים. סיפרו לי שהוא נשוי באושר, יש לו שלושה ילדים והוא גר באחד המושבים מחוץ לת”א. לעתים אני מדמיינת את הדמות שלו, את החיים שלו. אני מדמה אותו חי בבית פרטי, לא גדול ומטופח. בית כפרי עם וילונות לבנים וגינה צבעונית ובין עצי ההדר, ששתל בידיו החסונות, תלוי הערסל הגדול והישן שסחב כשטייל בברזיל. ואשתו חייכנית ורעננה עם רגלי איילה, אצלה בטח הכל טבעי. לא כמוני, אחת שמיודדת עם מזרקי הסיליקון.  הילדים שלו, עדינים ומנומסים, ילדים מקסימים. לי אין ילדים, אריק עקר ולמרות כל המאמצים והמשאבים שהשקענו לא הצלחנו להביא ילדים לעולם, כל כך רציתי ילד… החלום האחרון על מוכר האשליות העיר אותי, צלצל במוחי כשעון מעורר, אני צריכה לחפש אותו החלטתי, למצוא את אותו איש מוזר שהפך את עולמי…

שלוש שנים אני מסתובבת כסהרורית בטיילת, במקום שפגשתי אותו לראשונה. הוא נעלם כלא היה אבל אני לא מתייאשת, אני אמשיך לחפש אותו עד יום מותי, לא ארים ידיים עד שאתקל בו שוב ואתחנן על חיי. אני רוצה לחזור אחורה, להמשיך באותה נקודה שעצרתי את חיי.

אני רוצה את אודי שלי חזרה. לחיות את החיים שהיו לי, אותם חיים שנועדו לי. אני אמורה להינשא לאודי, לגדל אתו שלושה ילדים ולחיות בבית קטן עם גינה. אני זאת שעודדתי אותו לקחת יוזמה, ללמוד ולעבוד במקצוע שהוא אוהב. בזכותי הוא רופא ולא בזכות האיילה בעלת הרגליים הדקיקות.
אלוהים תעזור לי. כמה פעמים פניתי אליו, אין ספור תחינות, מלמולים ריקים שמתפוגגים באוויר. אולי אני משלה את עצמי אבל אני מאמינה שיום אחד אצליח למחוק את מוכר האשליות מחיי, להשמיד את אותו רגע, שבריר השנייה שתאוות הבצע סימאה את עיניי ואפשרתי למוכר האשליות לגזול ממני את גורלי.