סודות קבורים מאת: עצמון ד. יניב

את עוזי שהיה מדריך בפלוגת ההדרכה עליה פיקדתי לא ראיתי שנים רבות. התקשרתי אליו כדי להזכיר לו שביום ראשון הקרוב עולה כל סגל הפלוגה לסיור באתרי הקרבות ברמת הגולן. עוזי ענה לטלפון.

‘זה יואב’ אמרתי

‘איזה יואב’ שאל עוזי

‘יואב משועלי שלשום’ עניתי כשחיוך מתפשט על פני. בשלב הזה זיהה עוזי את קולי.

‘לא שמעתי ממך מליון שנה’ הוא אמר, ‘אני זוכר אותך באירוע אחד שנחרת בזכרוני’ אמר כממתיק סוד, ‘אני לא יודע אם אתה זוכר את המקרה, יום אחד בא אליך חייל אחד, אינני זוכר את שמו ואמר לך שהחברה שלו בשער, ושהיא אמרה לו שהיא בהריון, והוא מבקש לצאת איתה ליומיים שלושה כדי לארגן הפלה, אני זוכר שאמרת לו ‘רגע, כשהכנסת אותה להריון גם קראת לי?’

כשנה אחרי המלחמה זיהו את שרידי גופתו בצד הטנק שלנו שחטף פגיעה ישירה והתפוצץ. יותר נכון מצאו שרידי לבוש שלו . ביום גשם אחד בנובמבר, אחרי שהוריו המבוגרים יחסית ואחותו כמעט נואשו מן האפשרות שיובא לקבר ישראל, הביאו אותו לקבורה. רוני קראו לו, הוא היה התותחן בטנק שלי  ילד טוב ירושלים, צייר מחונן אהוב על כל חבריו.

היא עמדה לידי, מביטה בעיניים חסרות הבעה אל כיתת היורים, צעירים חובשי כומתות שחורות,נבוכים מהתפקיד שהוטל עליהם, עדנה קראו לה, היה קר בהר הרצל, והגשם הטורדני ירד ללא הפוגה , נוזל כדמעות על לחיה החשופות.

לאט לאט עשה ארון העץ הבהיר את דרכו הקצרה אל תוך הבור, הנה הסירו את הדגל שכיסה על הארון וקולות רגבי העפר על מכסה העץ נשמעו כקולות ירי. מראה הקרב ההוא חלף לנגד עיני. תוך כדי ההסתערות ביקשתי מדני הטען-קשר לתת לי ארגז פעולה למקלע המפקד, הכדורים בסרט הבד הלכו ונבלעו  בקרביו של המקלע הרעב היורה בצרורות, נענה במסירות ללחיצת אצבעי על ההדק. בעודי עסוק בטעינת המקלע פגע טיל  מצרי בטנק . ההתפוצצות העיפה אותי מן הצריח ונחתתי על חולות המדבר. הטנק בער.

‘אתה זוכר אותי?’ שאלה עדנה בהיסוס בשעה שערימת העפר הלכה ונתגבהה מעל הארון.

‘בודאי שאני זוכר אותך’ עניתי ‘איך אוכל לשכוח? חשבתי עליך המון מאז המלחמה, רוני סיפר לי שתכננתם לעבור לגור ביחד כמה ימים לפניה.

‘אתה חוזר לתל אביב ‘ שאלה, ‘אוכל לקחת איתך טרמפ?’

כמעט כל הדרך שתקה עדנה, גם אני שתקתי, מבוכה גדולה עמדה באויר, רוני כבר איננו ונותרנו עדנה ואני, התרכזתי בנהיגה, מחשבות הציפו אותי, נזכרתי ביום ההוא כשבא אלי מבויש ונבוך ומפוחד . עדנה חיכתה אז בשער. הלכתי איתו , קצין צעיר, בסך הכל שנה מבוגר משניהם, היא בכתה אז, היתה מבוהלת וחסרת אונים. הרגעתי אותה ככל שיכולתי ואמרתי לו שיחזור רק כשהכל מסתדר.

כשחזר אחרי כמה ימים התעטף בשתיקה. לא הצקתי לו הוא לא רצה לדבר יותר על הנושא ואני לא שאלתי רק ביקשתי לדעת שהכל התסתדר.

©כל הזכויות שמורות לעצמון ד. יניב