פרויקט “תורה, נביאים …וכותבים”- עשרה תלמידים משכבת ט’ לקחו חלק בפרויקט ארצי זה וכתבו יצירות העוסקות בסיפורי המקרא. כתיבה יוצרת זו הינה

חוויה של למידה משמעותית, בה התלמידים הביעו פרשנותם האישית כלפי הטקסט המקראי. שלוש יצירות ראשונות ייצגו את החטיבה בתחרות הארצית

יצירתו של צור הנדל זכתה במקום הראשון בתחרות הארצית. 

המורות למקרא, גלית ברוידא ואיילה רוזנברג הנחו את התלמידים בכל שלבי היצירה והובילו אותם לקראת השתתפותם בתחרות הארצית.

התלמידי החטיבה שלקחו חלק בפרוייקט : 

1. מקיש המכיש – צור הנדל / ט6

2. פילגש בגבעה או סיפור הבריאה – ניצן בן פורת / ט2

3. סיפור המבול – אורי בוסידון / ט4

4.בכל דור ודור – רואי מנדל / ט4

5. דבורה הנביאה – רומי צור / ט5

6. ילד שלי – טל דעבול  /  ט6

7. קנאת אחים הופכת למסוכנת – נועם ברוך / ט3

מקיש המכיש

צור הנדל – ט’ 6

מאין חושבים אתם שצצתי?
אולי מעלים אתם בראשכם כי מתחתית  גיהנום באתי בקרב עולם?
אולי מקישים אתם ששטן רשע משך אותי מעלה?
או שמא מסיקים אתם כי טעות של הבורא אני, וטעם מר בפיו עולה כשמזכירים לו את מעשה ידיו.
ובכן,

זוחל אני על גחוני ותר אחר חיה אחת ערומה ממני,

תר אחר פרי חדש שבכוחו לטהר לב מר ורקוב.

תר אחר אמון שלא נותנים בי עוד.

תר אחר כפרה, אחר שמחה,

אחר שאיפת אוויר שאין בה היכולת להשאירני בחיים בעוד שנפשי מהלכת בין נשמות המתים.

תר אחר קמצוץ של נחת!
אך אין ביכולתו של עולם להעניק לחיה ערומה, נטולת רגליים ומצפון כמותי נחת.

לא ולא דבר זה יהיה מעבר לכוחות הבורא.

נידונתי לזחילה ולשפל, לביזיון ולחרפה, לרוע ולבוז.

נידונתי לקַטנות נפש ולחוסר חשיבות.
מה הפלא שמכיש אני, מקיש אתה מדוע מכיש אני?
אולי מפני שחושש אני מהבריות? אולי מפני שירא אני מהצל של עצמי?

ובכן כמה צל כבר ניתן להפיק כשרגליים אין לי?

כל דמעה שמזילים השמיים ביום גשום חש אני על בטני,

וקור הגשם מקפיא את ליבי הקפוא והחלול כגזע עץ הבא בימים.
ואתה קורא נכבד,
האם מבין אתה ערכה של טעות?
האם תזכור שכשחטא מציץ מבעד לדלת, וחטא זה שלך, תִּנעֵל הדלת ואתה בתוך חדר חשוך שלא תפתח דלתו עוד לעולם?
האם תזכור שאות קלון נושא אתה עימך ואין למחקה?

האם תזכור שלחוטאים אין רגליים?

האם תדע שאין רחמים בעולם בו צדיקים וטהורים כולם ממך?
האם תדע להעריך זוג רגליך?!

ועתה, קח נא תפוח, התרווח על ספה נוחה, והחל מעלה בקודקודך קושיות.
קושיות על אהבה
קושיות על שמחה
קושיות על משמעות רוח החיים שהפיך בך האל.

רק זכור חבר יקר,
מי הוא האחד שבזכותו מקיש אתה באופן כה מופלא?
המקיש אתה בזכות מי מקיש אתה?
המשך ליהנות מהפרי השפל והרע
בעודי זוחל על גחוני ערום מכל חיית השדה
כשלבי קפוא וחלול כגזע עץ הבא בימים.

פילגש בגבעה או

סיפור הבריאה ?

ניצן בן פורת – ט2

“וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה…”

   (שפטים, י”ט, פס’ כ”ח)

 “וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת

   וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ,

   לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים;”

   (שפטים, י”ט, פס’ כ”ט)

כשלושה חודשים חלפו מאז שהתבקשתי לכתוב טקסט, המבוסס על סיפור מקראי. המטלה נראתה לי פשוטה, שהרי בעזרת ה”מוזה” שעוטפת אותי לעיתים, הכתיבה קלה עליי, כך כולם נוהגים לומר.

“זה לא כל-כך פשוט” אמרה יעל. “נכון” הסכמתי. “את צריכה לחשוב על הרעיון” התחילה והסבירה, “תבחרי נושא” היא ביקשה – היססתי.

‘פילגש בגבעה או סיפור הבריאה?’ חשבתי לעצמי. “אבל אם…” נפלטו המילים מפי בין הרהור להרהור.

“אבל מה?” התעניינה יעל, “לא משנה” עניתי. המשכתי להרהר ביני לבין עצמי, “פילגש” אמרתי לבסוף. “זהו הנושא הסופי שאת בוחרת?” היא שאלה, “כן- הסופי” סיכמתי בקול, למרות שבתוכי עדיין התחבטתי.

התיישבתי ליד השולחן, מנסה להתנתק מהעולם- רק אני, העט והמחברת… התחלתי לכתוב:

‘ברחתי מהבית, ברחתי מ…’ נעצרתי.

“איך קוראים לו?” “למי?” שאלה יעל, “לאיש של הפילגש, מה שמו?” חזרתי ושאלתי. “אני לא יודעת” היא השיבה. “טוב, אם כך אמציא לו שם”.

המשכתי בכתיבה:

‘ברחתי מהבית, ברחתי מדניאל, הוא…’ שוב נעצרתי.

“למה היא ברחה?” “גם את התשובה לכך אני לא יודעת..” אמרה יעל, “תמשיכי לכתוב, קדימה אין זמן” היא האיצה בי. את כתיבת הטקסט שלי דחיתי שוב ושוב, ועכשיו, כבר אין לי די זמן.

“בסדר, בסדר”, מיהרתי להמשיך בכתיבה. תלשתי את הדף מתוך המחברת, והתחלתי מחדש, מאפס. הסתכלתי על הדף, בלבן של העיניים והוא הסתכל עליי, שנינו אבודים בתוך המחשבות. על הדף התאספו בשורה המילים אחת אחרי השנייה, עכשיו הן כבר משפטים ושורות ו…זהו. “סיימתי” נאנחתי לרווחה. “מצוין” אמרה יעל “עכשיו נותר לקרוא ולתקן” הוסיפה. “אין צורך, סיימתי וזה מושלם כך” אמרתי בטון גאה ומעט שחצני. “בסדר, אז תקריאי לי את הטקסט” היא אמרה. התחלתי מקריאה:

“ברחתי מהאיש שלי, ברחתי מדניאל. הוא פגע בי, זלזל בי, הרגשתי כל כך נחותה. ברחתי אל בית הוריי, אני נמצאת כאן כבר ארבעה חודשים, כמה טוב

להיות במקום הכי בטוח שיש לי בעולם. כמובן שדניאל לא מצא אף אחת אחרת שתמלא את מקומי- הרי מי תרצה אדם נוראי כמוהו. הוא רדף אחריי, הוא הגיע עד לבית הוריי ו…”

“מקסים” אמרה יעל במהירות. “רגע, זו רק ההתחלה, חכי קצת…” אמרתי מאטה אותה בדבריי.

“איפה הייתי? אה כן-

הוא הגיע עד בית הוריי, הוא ישן כאן ארבעה ימים. אבא ניסה למשוך את הזמן, כאילו שהרגיש שאם אלך יקרה משהו נורא. כבר יומיים שדניאל מנסה לקחת אותי למקום אחר, אך אבי מתרץ בתירוצים שונים מדוע כדאי שנישאר. ביום החמישי לאחר שקיעת החמה דניאל החליט שנצא לדרך. אבי הזהיר אותנו שזה מסוכן, אבל הוא התעלם. עברנו דרך ארוכה רגליי כאבו, חלפנו על פני ערים רבות, בכל אחת מהן דניאל התנגד ללון. באחת, התלונן על המקום, באחרת על עדת האנשים- גזען. הגענו אל הגבעה, עברנו דלת, דלת וכולם סרבו להכניס אותנו לביתם. ישבנו ברחוב שעות ארוכות עד שלבסוף הגיע אדם זקן, את שמו איני זוכרת במדויק.

הוא לקח אותנו לביתו וכיבד אותנו במאכלים ובמשקאות. לפתע נשמעו נקישות חזקות על הדלת, מאותו הרגע המצב הלך והסתבך. האנשים שעמדו בפתח דיברו עם בעל הבית, לא שמעתי את השיחה, רק כמה מלמולים פה ושם. לעולם לא אשכח את המבט בעיניהם, מבט מאיים, מפחיד, מרתיע. כהרף עין, מצאתי עצמי נלקחת בכוח אל אותם אנשים. התנגדתי! אני נשבעת שהתנגדתי, הם הכאיבו לי, הכו אותי ותלשו את שיערותיי. עצמתי את עיניי וניסיתי להתרכז בכל דבר אחר שעלה בראשי חוץ מאותה חבורת בני בנימין ארורה.  השחר עלה, גררתי את עצמי בכוחותיי האחרונים אל מפתן הדלת, נקשתי בעדינות עליה ואיש לא פתח.

ראשי נמלא במחשבות ‘מה היה קורה אם…’, אם הייתי נשארת בבית הוריי, אם דניאל היה קצת יותר אכפתי כלפיי, אם היו קשובים לחוקים בארץ הנוראית הזו. חיכיתי שם, בפתח הדלת, בספק אם מהצד אני עדיין נראית כאישה מרדנית וחזקה, כמו שכולם נהגו לומר. הדם ניגר מראשי, מידיי ומרגליי. זהו, זה הסוף. דניאל בחר לחתוך את גופתי לשניים עשר חלקים, זלזלו בי אפילו במותי. ואני? “סומנתי” כאותה פילגש מסכנה, זו שעלייה כולם מרחמים, אותה אחת

שאפילו לא זכתה להיקרא בשמה. אולי אני כבר לא אותה אחת, אולי רק הייתי…”

“זהו?” שאלה יעל כשעיניה בוהקות, ספק מאושר וספק מהדמעות שזלגו מהן. “זה לא טוב מספיק??” שאלתי מבוהלת. “לא, אני מצטערת. הטקסט שלך הוא לא זה שהוריד את הדמעות מעיניי, את זוכרת את רם נכון?” שאלה יעל, “כן כמובן, החבר שלך” עניתי. “אומנם הוא לא מבתר את גופי, אך הוא מבתר את נפשי בכל יום מחדש…” לפני שיעל הספיקה לסיים את המשפט, הדף שעליו היה כתוב הטקסט נתלש והושלך אל הפח.

“מה את עושה?!” היא צעקה בבהלה.

“אני לא אוהבת סיפורים קשים עם סוף עצוב.” אמרתי, “נדמה לך שיש לי עוד קצת זמן?, אני חושבת שאכתוב את הטקסט על סיפור הבריאה במקום”.

סיפור המבול

אורי בוסידן – ט 4

״וירא יְהוָה, כִּי רבָּה רעת האָדם בָּאָרץ,

וכל יצר מחשבות לבּוֹ, רק רע כָּלַ היּוֹם”.

(בראשית ו׳ פסוק ה׳)

נח, המבחין אתה בעולם שבחוץ?

הרואה אתה כיצד נפלאות הבריאה נשחקות מיופיין?

את כיפת השמים הכחולה, המתאבלת על שחיתות ומרמה?

את אותם כוכבים המשחירים בענן הערפל הקודר שרק מחכה שיגמר?

את החיות האווילות הבוחנות בעיניים נפולות את מעשי ׳ברי הדעת׳?

וזאת כי?

האם אלו הם ילדיי?

האם אב יכול לבחור בין בניו, ולהעדיף פניו של אחד?

האם אוכל לסלוח?

ואולי כי זה הוא רק ניסוי?

ניסוי הבודק את חוזקי?

ניסוי הנובע מחוסר אמון בכוחי?

האם בני האדם אינם מסתפקים בעולם שיצרתי?

מדוע משחיתים את תמימות אדמתם?

האם מעשיהם נובעים מחוכמתם המבקרת פשטותו של עולם?

או שנובעים הם מטיפשות מרירה של זלזול?

ואני בכוחי, בראתי את האדם עם שיקול דעת

הענקתי לו את הכוח להבחין בין הטוב לרע.

אדם מתפתח ומשתנה לפי סביבתו,

אדם בונה אישיותו לפי הערכים שבוחר לשמר לעצמו

אך אם לאדם שיקול דעת, מדוע בוחר בערכים השגויים?

והאם השמדת המין האנושי תעזור?

האם האנושות תפסיק מחטאיה,

או כי ייבחרו בני האדם ללמוד שוב מהשחיטות והרע?

—————— אז אמרתי לנוח לבנות תיבה ——————

ואומר: אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה.

תקופת בניית התיבה הייתה הזדמנות האנושות לחדול מחטאיה.

בני האדם מכחישים קיומי,

אינם מאמינים בפרוץ המבול על פני האדמה.

ואתה נח, הצדיק באנשים, עומד פה לצד אדונך

מהרהר במחשבותיך

עומד אתה להתחיל מחדש את האנושות.

האנושות שהטילה תוהו ובוהו על העולם שיצרתי.

דבורה הנביאה

רומי צור – ט5

שבועיים לאחר שחרור בני ישראל ממלך כנען:

יומני,

אני כרגע יושבת מתחת לעץ התמר וחושבת איך אוכל להסביר את האירועים האחרונים שאירעו בחיי, איך אישה בתקופתי עולה לגדולה? איך אישה בתקופתי ממלאה תפקיד של גבר?

כפי שאתה יודע מפעמים אחרות שרשמתי לך , בני ישראל חטאו בשנית ואהוד מת.

לפני שבועיים ה’ התגלה אליי ושלח אותי להושיע את בני ישראל מידיו של יבין מלך כנען.

ידעתי שהמשימה הזו לא תהיה קלה ואני אצטרך להוכיח את עצמי יותר מכל גבר כדי להראות למה אני מסוגלת.

קיבלתי על עצמי את האתגר ופניתי אל ברק בן אבינועם בבקשה לעזרה .

תחילה , הוא לא רצה לעזור לי , הוא לא האמין בי כאישה אך לאחר שסיפרתי לו שנבחרתי על ידי ה’ בעצמו הוא שינה את דעתו.

סיפרתי לו את התוכנית:

הוא יקח צבא של עשרת אלפים חיילים מבית נפתלי וזבולון להר תבור ואני אלך מערבה ואמשוך את סיסרא לנחל קישון.

הוא לא חשב שאוכל לבצע פעולת הסחה שכזו בעצמי ולכן הציב לי תנאי .

” אלך איתך רק אם תבואי איתי , מקומה של אישה הוא אינו בשדה הקרב ולא תסתדרי שם לבדך”

חששתי שיגיב כך , הוא לא היה שונה מכל שאר מהגברים שהפחיתו בערכי אבל הפעם ידעתי שאני אצליח במשימה שלי .

ולכן , למרות שהסכמתי ללוות את ברק אמרתי לו שהוא עוד יראה שביד אישה ה’ ימכור את סיסרא .

ההכנות החלו ידעתי שמרגל סיפר לסיסרא על כך שברק רוצה להילחם איתו וידעתי שהוא כבר בדרכו לנחל קישון.

אספתי את הלוחמים להר תבור , ידעתי שסיסרא יבוא עם כל מרכבותיו וידעתי שהוא לא יצליח לעלות על ההר עם המרכבות 

ולכן לא יהיה מפגש בין חיילינו לבין חייליו של סיסרא עד שאחליט לשלוח את ברק לנחל קישון.

כשהגיע הזמן לתקוף שלחתי את ברק עם ברכת הצלחה ולא עבר זמן מה עד שה’ התערב ושלח סופה שהקשתה על הפעלת מרכבותיו של סיסרא .

בעקבות זאת ובעקבות רוח הגבורה של חיילינו שהכניעה את צבא סיסרא,  סיסרא יצא מהמרכבה ונס על נפשו שאחריו רודף ברק.

ברגע זה הבנתי שניצחתי , סיסרא נפל ובאותו רגע זה לא היה משנה אם הוא בחיים הוא לא , הוא נכנע.

אני , דבורה , הוכחתי לכולם למה אישה בתקופתי מסוגלת, הוכחתי שגם נשים מסוגלות לכבוש ולהנהיג , הוכחתי שגם לנשים יש השפעה ומסוגלות להטות את כפי המאזניים.

זה היה הרגע שבו לא רק למדתי להעריך את עצמי יותר אלא גם עם ישראל למד להעריך אותי.

עשיתי את מה שנשים בתקופתי לא הרבו לעשות והפכתי לאישה שממנה גברים יוכלו לבקש עזרה .

בכל דור ודור

רואי מנדל – ט 4

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו – האם אסור לנו לעמוד על נפשינו?

“וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ ….  אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד

  וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז“(אסתר ח’10-11)

“נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם“ (אסתר ט’ 2)

” ּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם” (אסתר ט’ 10, 15,16)

מגילת אסתר תופסת במשפחתי מקום שהוא מעבר לשמור לה ביהדות

וכל אחד מבני המשפחה שמע לפחות פעם אחת את ההסבר לכך בילדות.

כשפתח תקווה עוד הייתה מושבה, כמה ימים לפני חג הפורים,

סבא של סבתא שלי זכה בהתערבות שערך עם כמה חברים.

הוא אמר להם שיוכל בלי להתכונן מראש ובלי להחסיר מילה,

לומר בעל פה, בדייקנות רבה באותו רגע ממש את כל המגילה.

כשהתבקשתי לכתוב עבודה יצירתית בתנ”ך חשבתי : “מה אני עושה”?

לפתע הבריק לו הרעיון שמתוך מגילת אסתר האהובה אבחר לי נושא.

כדי למצוא את הרעיון הרציני הנכון ולקבל כיוון במשהו לחדוות היצירה,

חפרתי וחפרתי ולאחר מכן פניתי, איך לא, כמובן לדוקטור גוגל לעזרה.

רפרפתי בתוצאות החיפוש, ושם בין כל הכותרות הרבות שעולות,

ניתן למצוא מאמר שנראה לי מאוד מעניין הנקרא: בין שתי מגילות.

כשקראתי את המאמר הבנתי שמתוך מגילת אסתר יש לי נושא לכתיבה

ומה שעשיתי בעקבות דיון במגילה הוא נסיון בחריזה לתת לו תשובה.

במאמר עיתונאי רהוט שנכתב בעיתון הארץ לפני  כאחת עשרה שנים,

חבר כנסת, שכבר היה אז בדימוס, ושעל חוכמתו ופועלו אין עוררין,

יצא בשצף קצף בדברי ביקורת על  אזרחיה של מדינת ישראל הנאורים

אותו חבר כנסת, שהיום הוא ז”ל, לפי אותה כתבה כך החליט,

שעד לאותו יום טיפלו כבר בכל חולייה של החברה הישראלית.

לדעתו הגיע הזמן באותה העת לפעול נחרצות וממש לא לוותר

ולטפל לאלתר בעוול נורא ואיום העולה דווקא ממגילת אסתר.

לדעת אותו איש מכובד ורב פעלים, כל מה שעומד בבסיס חג הפורים

הוא עוול נוראי והוא “לא הגזים” וטען שמדובר ממש בדברים אסורים.

הרי על מה ולמה, כך כתב, בעצם אנו חוגגים את החג הזה השמח ,

על כי לפני יותר מאלפיים שנה בתושבי פרס אבותינו ערכו טבח.

זו בושה וחרפה שעם שסבל כה רבות, ובמשך דורות היה בעצמו קורבן,

מרשה לעצמו לשמוח לאחר ששלחו יד  בחמש מאות איש רק בשושן.

זאת בלי להביא בחשבון הניספים גם את זרש וכל עשרת בני המן.

ועוד מזכיר הכותב כי היו אומללים  שנטבחו גם במקומות נוספים.

אותו חבר כנסת, שהיה גם שר החינוך, מזכיר  כשבעים אלפים.

אז חשבתי לעצמי לאן בעצם חבר הכנסת הזה  בעצם חותר?

האם בגללו עכשיו נצטרך כולנו על שמחת הפורים לוותר?

כדי למנוע את הכחדת החג  הנפלא נכנסתי לעובי הקורה,

ובדקתי בעיון רב בעיניים של  בלש מה אומר על כך המקרא.

שם התגלה לי סיפור קצת שונה וזאת אם להיות מאוד זהירים.

נראה שמישהו איבד כאן פרופורציה  אם דברים שכאלה נאמרים.

אני מתכוון לספר לכם את כל האמת  הכתובה בספר הספרים.

במי בעצם טבחו היהודים? שאלתי את עצמי ברוב עניין.

האם ההרג בממלכת פרס היה פעולה של עם כזה נקמן?

בואו ונבין באופן ברור מי היו אותם “צדיקים” מסכנים שנפגעו.

היו אלה אותם אנשים שלהזהרת האיגרות לא התייחסו ולא שעו.

כדי להבין למה טעות כל זה קרה  נחזור קצת אחורה ונעיין במגילה,

ונבדוק את כל האירועים  והעובדות שקדמו  לאותה הפעולה.

לאחר  שמרדכי ואסתר נלחמו בחוכמה ברוע גזירת המן וזכו להצלחה,

היה צריך למצוא פיתרון מה לעשות עם הצו שהמן הפיץ ברחבי הממלכה.

להזכירכם, לתושבי ממלכת פרס ומדי נשלחו בשם המלך איגרות חדשות

כדי שיבינו טוב טוב  במה דברים אמורים וילמדו על ההשלכות הקשות.

האגרות הישנות המצוות לחסל יהודים, היו חתומות בחותם אחשוורוש,

וכדי להלחם בגזירה היה צריך לחשוב על אפשרות אחרת  ולאמץ את הראש,

שהרי לא ניתן לבטל את מה שהוחתם  בחותם המלך הפרסי שנחשב כמעט לאל,

ומה עושים אם לפי האגרות הראשונות  עתידים ביום אחד להשמיד את ישראל.

לכן כדי שלא לבטל את דבריו של המלך הרם יצאו האיגרות  שונות, חדשות,

והן מאפשרות לעקוף את הוראת המן ומפרטות מה יוכלו היהודים לעשות.

בהן, לפי לשון המגילה, התיר המלך ליהודים בפירוש לעמוד על נפשם ולהתגונן

אם למרות כל זאת יחליט מישהו משונאיהם לשלוח בהם את ידו באופן בלתי הוגן.

איש לא ציווה על היהודים כך סתם להתנפל באלימות ולתקוף את שכניהם בלהט.

מי שמספר לכם פרטים שונים  אחרים הוא ללא כל ספק מעליל עלילה מרושעת.

ועוד אומרת המגילה באופן מפורש וברור בהחלט וצריך לומר מאוד מאוד הוגן

שהמלך נתן בידי אסתר ומורדכי את החופש להתנהלות באותה מלחמת המגן.

שניהם לא דאגו לאינטרסים אישיים שלהם על אף שהייתה בידיהם היכולת,

ופעלו ללא לאות  במטרה להציל את עמם שעמד על סף חורבן והשמדה כוללת.

ובמגילה ניתן למצוא הוכחה כי הייתה כאן התגוננות בלבד ואין מדובר בפעולת נקם

כי על אף שהיהודים יכלו להרוויח, נכתב (שלוש פעמים) במפורש: “ובביזה לא שלחו ידם”.

ואותו פוליטיקאי ואיש חינוך משום מה לא זכר את כל הערכים החשובים

עליהם ציוו אסתר ומרדכי ועד היום עליהם אנו ולא רק בחג הפורים מצווים:

מדובר לא רק בהילולה פרטית וסעודה אלא בעיקר לדאגה לחלשים בחברה.

יש לשלוח משלוח מנות איש לרעהו  ומתנות לאביונים כך מצווה המקרא.

אז כדאי ומומלץ להפסיק דברים מהקשרם להוציא

במיוחד כאשר העובדות ברורות, אז למה להמציא?

ילד שלי

טל דעבול – ט 6

” אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי;

          וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, 

                  אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. “

                                           (שמואל א’ א’ 27)

ילד שלי, בני שמואל,

הנני כאן כותבת לך מכתב פרידה.

בעקבות הנדר שנדרתי אצטרך להיפרד ממך ולמסור אותך לעלי כדי שתעבוד את ה׳ במשך כל ימי חייך.

אני סומכת עלייך שתהיה דמות נערצת ואהובה על כולם.

מהיום שנולדת ראיתי בעינייך ברק, ניצוץ שמעיד עלייך כי ביום מן הימים תהפוך לאיש בעל יכולות  מדהימות, כדמות לחיקוי והערצה.

אני רוצה שתדע שלכל דבר, ייעוץ, עזרה, מקום מפלט אני פה בשבילך,

אני אמא שלך.

אתה האושר של חיי, מתנת האל האמיתית, אני אוהבת אותך המון ובטוחה שתצליח בכל דרך שתלך ושתנהיג כמו משה הגדול באנשים .

אולי אני נשמעת לך חזקה אבל הלב שלי נשבר , אני מפורקת מבפנים..

אני לא יודעת מה לעשות , איך מתמודדים עם דבר כזה ריבונו של עולם??

שנים שחיכיתי , שהתפללתי , שכאבתי בליבי והנה הגיע היום שבו צריך להיפרד, היום בו אני משאילה אותך חזרה לאבא שבשמיים שנתן לי אותך.

בכל פעם שתתגעגע תזכור שאני פה, יושבת במטבח על הכיסא החורק ליד החלון כמו תמיד עם כוס התה ביד… ומחכה . מחכה לך שתבוא ותגיד לי שהכול בסדר, שתבוא ותספר לי כמה מצליח ונערץ אתה, שתבוא ותמלא את ליבי באושר ובגאווה.

בני אהובי, תזכור תמיד שאתה אמנם רחוק אבל תמיד קרוב.

כשתקרא את המכתב תהיה יותר גדול ובוגר .

כשתבוא לבקר אותי אתה יודע מה אני אזכור?

את הברק בעיניים ואיך לא ..את כתם הלידה שמזכיר צורת לב, ליד העין הכחולה והיפה שלך מצד ימין …

אני מקווה שלא תשכח ללבוש את המעיל שתפרתי לך, ואני מבטיחה לך בני, שאעלה כל שנה ושנה לשילה לא רק כדי לראות אותך, אלא  גם כדי להביא לך מעיל חדש, מעיל גדול יותר, ואני מבטיחה שאני אתגעגע בכל רגע שלא אראה אותך ואחכה לך…

אחכה לראות אותך גדל.

אוהבת אותך הכי בעולם

ומחכה לשמוע ממך בכל רגע נתון…

אמא חנה

קנאת אחים הופכת למסוכנת

נועם ברוך – ט 3

“עץ חיים למחזיקים בה”

      (משלי ג18’)