משל החסידה והשועל

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חָיוּ שׁוּעָל וַחֲסִידה
הָיוּ הַשְּׁנַים חֲבֵרִים טוֹבִים
יוֹם אֶחָד הִזְמִין הַשּׁוּעָל אֶת הַחֲסִידָה לַאֲרוּחַת הָעֶרב
בָּאָה הַחֲסִידָה לְבַיִת הַשּׁוּעָל, וְהִנֵּה עַל השולחן צַלַּחַת שְׁטוּחָה, וּבְתוֹכָהּ מָרָק.

הַשּׁוּעָל לִקֵּק אֶת הַמָּרָק בִּלְשׁוֹנוֹ,
וְאִלּוּ הַחֲסִידָה לֹא יָכְלָה לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ,
אֶלָּא לְהַטְבִּיל בּוֹ בְּקֹשִׁי אֶת קְצֶה הַמָּקוֹר,

כִּי שְׁטוּחָה הייתה הַצְלָחַת.
צַר לִי מְאֹד, כִּי הַמָּרָק שֶׁלִּי אֵינֶנּוּ לַטַּעֲמְךָ”, אָמַר הַשּׁוּעָל”

“רוֹאֶה אֲנִי כִּי לֹא לָגַמְתָּ מִמֶּנּוּ, אַף לֹא מְעַט”
הַמָּרָק הוּא טוֹב וְגַם טָעִים”, אָמְרָה הַחֲסִידָה,
“אַךְ אֲנִי אֵינֶנִּי רְעֵבָה, כִּי אָכַלְתִּי בְּבֵיתִי לִפְנֵי שֶׁבָּאתִי לְכָאן

וְאוּלַי תָּבוֹא אַתָּה אֵלִי, יְדִידֵי הַטּוֹב,

לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלִי מָחָר, לַאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם?

בשִּׂמְחָה רַבָּה”, עָנָה הַשּׁוּעָל”

לְמָחֳרָת, בָּא הַשּׁוּעָל לְבַיִת הַחֲסִידָה,
וְהִנֵּה עַל השולחן כַּד צַר וְגָבוֹהַּ וּבְתוֹכוֹ נִתְחֵי בָּשָׂר.
מְהֵרָה הַחֲסִידָה וְהִכְנִיסָה אֶת הַמָּקוֹר אֶל תּוֹךְ הַכַּד,
עַד לְתַחְתִיתוֹ, וְאָכְלָה בְּתֵאָבוֹן.

וְאִלּוּ הַשּׁוּעָל הָרָעֵב, לֹא יָכֹל הָיָה אֶלָּא לְלַקֵּק אֶת הַכַּד מִבַּחוץ.

גָּמְרָה הַחֲסִידָה אֶת האָרוחָה,
“וְאָמְרָה לְשׁוּעָל: “צַר לִי מְאֹד, כִּי הַמַּאֲכָלִים שֶׁהֵכַנְתִּי אֵינָם לְטַעֲמְךָ וְלֹא אָכַלְתָּ דָּבָר
עָנָה הַשּׁוּעָל וְאָמַר: “אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ בַּטּוֹב
“וְהָרוֹפֵא אָסַר עָלַי לְאֹכֶל הַיּוֹם”.

וּמֵאָז אֵין הַחֲסִידָה מְבַקֶּרֶת אֵצֶל הַשּׁוּעָל,
וְהַשּׁוּעָל אֵינוֹ מְבַקֵּר בְּבֵיתָהּ שֶׁל הַחֲסִידָה,
“וְשׁוּב לֹא הָיוּ חֲבֵרִים”.