סיפור מן הגימנסיה מאת: עצמון ד. יניב

הידיעה על פטירתו של אליעזר קררי מייסדה של הגימנסיה הקרויה על שמו , ומנהלה משך 30 שנה משנת 1939 ועד 1969, השנה שבה סיימתי את לימודי בגימנסיה, קיבלתי בהיותי סטודנט השנה הראשונה בפקולטה למשפטים על הר הצופים בירושלים. היה זה בעיצומן של הבחינות (10.7.74), ואף על פי כן כבוגר המוסד, וכמי ששימש כיו”ר מועצת התלמידים, ראיתי לעצמי חובה להשתתף בהלוויה. מסע ההלוויה החל למרגלות בית הכנסת הגדול, ל פי מיטב המסורת הראשונית, למיטב ידיעתי לא הוצב הארון כמקובל ברחבת הגימנסיה , לה מסר את מיטב שנותיו, כפי שהיה מצופה, למען יוכלו תלמידיו ומוקירי זכרו לעבור על פני הארון. סביב הארון נקבצו ברחבת בית הכנסת הגדול , כמה עשרות מורים ותלמידים, בעיקר תלמידים ממחזורים ותיקים משלי. היה זה מכמיר לב לראות כי אדם שהעמיד דורות רבים של תלמידים, אלפים רבים, זוכה להיות מלווה על ידי קומץ זעום של אנשים.

פעמים רבות בחיי חשבתי על המעמד הזה ועל משמעותו העגומה והיחס למורה ולמחנך.. אגב זכור לי שתלמידי המחזור שחגיגת הסיום שלהם בוטלה או צומצמה באותה שנה מחמת האבל כעסו מאוד ולא היו מוכנים לקבל את הדבר..

הוקצה לי חדר ואני ישבתי וכתבתי. להפתעתי לאחר כמה דקות נכנס מר שמש נטל את הדף, חרף מחאותי כי לא סיימתי לכתוב, והורה לי להמתין. מסתבר כי הדף הכתוב עם קורות חיי נכתב לבקשתו של קררי המנהל אשר ביקש באופן זה להשוות בין כתב ידו של כותב השיר על ברוך לוי, לבין שלי, שכן באופן טבעי נפל עלי החשד מלכתחילה.הוכנסתי לאחר כמה כבוד לחדרו של קררי, שזיהה על נקלה כי מדובר באותו כתב יד ממש, וקררי התנפל עלי ואמר שאלמלא זכות אבות שלי, דהיינו הכרותי החברית עם הסבא שלי ששימש כיו”ר ועד ההורים בזמן שבת דודתי אורה למדה בגימנסיה, ושמשכן את כרם הזיתים שלו כדי לערוב להלוואה ששימשה לבניית הבנין החדש של הגימנסיה, כי אז הייתי עף אחר כבוד מן הגימנסיה, והוא קררי לא היה מהסס לעשות כן. אני חשבתי שכל הענין הוצא מכלל פרופורציה גם על ידי קררי וגם על ידי ברוך לוי שהתנהג בצורה מגוחכת לדעתי ולא מתאימה למחנך כיתה, ואת תחושותי הבעתי בשיר שכתבתי אז קצת לפני שמלאו לי 16.

מְחַנֵּךְ הַדּוֹר

עַל הַקָּתֶדְרָה הַשְּׁחוּקָה כִּימֵי חַיֶּיהָ

יָשַׁב לוֹ מְחַנֵּךְ הַדּוֹר

כִּסֵּא יָשַׁן

רָהִיט מִיְּמֵי וִיקְטוֹרְיָה

מִסְעַד שִׁמֵּשׁ לָרַעַד שִׁבְרוֹנוֹ

וְהוּא הֵישִׁיר עֵינָיו אֶל הַתַּלְמִיד

(זֶה שֶׁכַּאֲסִיר עוֹמֵד שָׁעָה שֶׁהוּא יוֹשֵׁב)

מִבַּעַד לִזְגוּגִיּוֹת הַמִּשְׁקָפַיִם

הַנְּתוּנוֹתבְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת מִזָּהָב

שֶׁל שְׁנַיִם עֶשֶׂר קָרָט

וְהָעֵינַיִם מַבִּיעוֹת שְׂרָרָה

וְרוּם שִׁפּוּט עֶלְיוֹן

הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הַמּוֹסָד הַמְּכֻבָּד

בְּנִיד עַפְעַף,

יִזְרֹק אוֹתָךְ מֵבִין כְּתָלָיו.

לֹא יִתָּכֵן בְּשׁוּם פָּנִים וְאֹפֶן

וְאֵין עַל כָּךְ וְלוּ עוֹרֵר אֶחָד

וְלוּ מוֹרֶה אֲשֶׁר בָּרֶגַע הַנִּדְרָשׁ

יִתְיַצֵּב לַהֲגָנָה מִפְּנֵי חֲמַת הַאַף

וּבְכֵן הַדִּין נֶחְרַץ

וְהוּא בָּרוּר אַךְ לֹא מוּבָן

כְּשֵׁם שֶׁהַחַמָּה לוֹהֶטֶת

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה

“כַּכֶּלֶב הַנִּדָּח אֶזְרֹק אוֹתָךְ

לֹא יַעַזְרוּ בִּמְאוּם זְכֻיּוֹת אֲבוֹתֶיךָ”