סיפור מן הגימנסיה מאת: עצמון ד. יניב

הידיעה על פטירתו של אליעזר קררי מייסדה של הגימנסיה הקרויה על שמו , ומנהלה משך 30 שנה משנת 1939 ועד 1969, השנה שבה סיימתי את לימודי בגימנסיה, קיבלתי בהיותי סטודנט השנה הראשונה בפקולטה למשפטים על הר הצופים בירושלים. היה זה בעיצומן של הבחינות (10.7.74), ואף על פי כן כבוגר המוסד, וכמי ששימש כיו”ר מועצת התלמידים, ראיתי לעצמי חובה להשתתף בהלוויה. מסע ההלוויה החל למרגלות בית הכנסת הגדול, ל פי מיטב המסורת הראשונית, למיטב ידיעתי לא הוצב הארון כמקובל ברחבת הגימנסיה , לה מסר את מיטב שנותיו, כפי שהיה מצופה, למען יוכלו תלמידיו ומוקירי זכרו לעבור על פני הארון. סביב הארון נקבצו ברחבת בית הכנסת הגדול , כמה עשרות מורים ותלמידים, בעיקר תלמידים ממחזורים ותיקים משלי. היה זה מכמיר לב לראות כי אדם שהעמיד דורות רבים של תלמידים, אלפים רבים, זוכה להיות מלווה על ידי קומץ זעום של אנשים.

עמדתי עם הרוקח המנוח ניסים מלל ליד הכיכר הקטנה שהיתה אז למרגלות מדרגות בית הכנסת, וניסים מלל ז”ל שהיה יהודי חריף וחכם, ושהיתה בינינו הכרות אישית בהיותו אביו של חברי דוד מבית הספר היסודי הפטיר: “אפשר לחשוב שמת איזה עולה חדש… כעת אתה מבין למה קררי התעקש שיקראו את הגימנסיה על שמו בחייו וסירב לפרוש עד שימולא רצונו זה.” אמר ולא יסף. משם יצא מסע ההלוויה לבית הקברות.. כאשר סיימו לכסות את הקבר, וערמת עפר תחוח כיסתה את הבור אמרה המורה לתנ”ך רות אביגדורי (גולדה) : “איזה אדם.. ראש מלא-ראש מלא באדמה” Sic transit gloria mundi… כך חולפת תהילת עולם.

פעמים רבות בחיי חשבתי על המעמד הזה ועל משמעותו העגומה והיחס למורה ולמחנך.. אגב זכור לי שתלמידי המחזור שחגיגת הסיום שלהם בוטלה או צומצמה באותה שנה מחמת האבל כעסו מאוד ולא היו מוכנים לקבל את הדבר..

ובכן מעשה שהיה כך היה: המחנך של הכיתה שלנו ב-ט’ היה ברוך לוי שהיה המורה הבכיר לגדנ”ע יחד עם עקיבא אברמוביץ ובערבים למד משפטים, לימים נעשה עו”ד וזנח את ההוראה ואח”כ התמנה אפילו למנכ”ל משרד התחבורה. ביום חמישי אחד נשארנו אחרי הלימודים חברי לכתה יצחק קולברג, בנה של הגננת נחמה ברניצקי ובעלה ד”ר אליעזר קולברג ע”ה ואני. כטוב ליבנו כתבנו שיר היתולי על מחנך הכיתה ברוך לוי , השיר נכתב בכתב ידי. מבלי שידעתי על כך בטרם עזבנו את הכיתה, השחיל יצחק את השיר לתוך יומן הכיתה ביודעו שהשיעור הראשון למחרת בבוקר, יום שישי, הנו שעת מחנך עם ברוך לוי. ואכן ברוך פתח את היומן לבדיקת הנוכחות השגרתית ומצא מן הסתם את השיר אך לא אמר דבר. בשעה שלאחר מכן זומנתי בדחיפות למזכירות ושם נאמר לי ע”י המזכיר יצחק שמש כי הידיעה בקשה מהעיריה לשלוח נציג של הגימנסיה לכנס תלמידים בחו”ל וכי עלי לשבת ולכתוב את קורות חיי.

הוקצה לי חדר ואני ישבתי וכתבתי. להפתעתי לאחר כמה דקות נכנס מר שמש נטל את הדף, חרף מחאותי כי לא סיימתי לכתוב, והורה לי להמתין. מסתבר כי הדף הכתוב עם קורות חיי נכתב לבקשתו של קררי המנהל אשר ביקש באופן זה להשוות בין כתב ידו של כותב השיר על ברוך לוי, לבין שלי, שכן באופן טבעי נפל עלי החשד מלכתחילה.הוכנסתי לאחר כמה כבוד לחדרו של קררי, שזיהה על נקלה כי מדובר באותו כתב יד ממש, וקררי התנפל עלי ואמר שאלמלא זכות אבות שלי, דהיינו הכרותי החברית עם הסבא שלי ששימש כיו”ר ועד ההורים בזמן שבת דודתי אורה למדה בגימנסיה, ושמשכן את כרם הזיתים שלו כדי לערוב להלוואה ששימשה לבניית הבנין החדש של הגימנסיה, כי אז הייתי עף אחר כבוד מן הגימנסיה, והוא קררי לא היה מהסס לעשות כן. אני חשבתי שכל הענין הוצא מכלל פרופורציה גם על ידי קררי וגם על ידי ברוך לוי שהתנהג בצורה מגוחכת לדעתי ולא מתאימה למחנך כיתה, ואת תחושותי הבעתי בשיר שכתבתי אז קצת לפני שמלאו לי 16.

אגב עם סיום השנה חולקו התעודות ולמרבה הפליאה קיבלתי ציון ראוי לשבח בהתנהגות ואילו בן דודי שלמד באותו מחזור אך בכיתה אחרת, אמנון יניב (פוחצ’בסקי) קיבל הערה בתעודה כי התנהגותו דורשת שיפור. הוא לא ידע להסביר את הענין ואמו הגננת רינה פוחצ’בסקי שנזעקה לגימנסיה, הצליחה לגלות את הטעות וכך שונו הכיתובים בשתי התעודות על דרך של מחיקה ותיקון. כך היה כפסע ביני לבין הדחה בקלון מן הגימנסיה.. והרי השיר המלא לפניכם.

מְחַנֵּךְ הַדּוֹר

עַל הַקָּתֶדְרָה הַשְּׁחוּקָה כִּימֵי חַיֶּיהָ

יָשַׁב לוֹ מְחַנֵּךְ הַדּוֹר

כִּסֵּא יָשַׁן

רָהִיט מִיְּמֵי וִיקְטוֹרְיָה

מִסְעַד שִׁמֵּשׁ לָרַעַד שִׁבְרוֹנוֹ

וְהוּא הֵישִׁיר עֵינָיו אֶל הַתַּלְמִיד

(זֶה שֶׁכַּאֲסִיר עוֹמֵד שָׁעָה שֶׁהוּא יוֹשֵׁב)

מִבַּעַד לִזְגוּגִיּוֹת הַמִּשְׁקָפַיִם

הַנְּתוּנוֹתבְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת מִזָּהָב

שֶׁל שְׁנַיִם עֶשֶׂר קָרָט

וְהָעֵינַיִם מַבִּיעוֹת שְׂרָרָה

וְרוּם שִׁפּוּט עֶלְיוֹן

הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הַמּוֹסָד הַמְּכֻבָּד

בְּנִיד עַפְעַף,

יִזְרֹק אוֹתָךְ מֵבִין כְּתָלָיו.

הוֹ מַה חֲבָל שֶׁמְּחַנֵּךְ הַדּוֹר

הָדוּר מְאוֹד בְּגִנּוּנִים מִזְּמַן הִיסְטוֹרִי

שֶׁל פְרָאנְּץ יוֹזַף הַקֵּיסָר

וּלְהָבִין אֵינוֹ יָכוֹל

הַשּׁוֹבָבוֹת וַהֲלָצָה שֶׁל מִין תַּלְמִיד

אֲשֶׁר עָבְרָה עָלָיו הִמְלִיצָה

וְשִׁיר כָּזֶה כָּתַבאֲשֶׁר יְזַעְזֵעַ הַקִּירוֹת

שֶׁל הַמּוֹסָד הַחִנּוּכִי

?אֲשֶׁר עוֹמֵד עַל הָרָמָה הַלִּמּוּדִית הַנְּאוֹתָה

כֵּיצַד יוּכַל זֶה הַפִּשְׁפֵּשׁ

אֶת הַפְּרֶסְטִיזָ’ה לְנַסּוֹת וּלְשַׁבֵּשׁ

לֹא יִתָּכֵן בְּשׁוּם פָּנִים וְאֹפֶן

וְאֵין עַל כָּךְ וְלוּ עוֹרֵר אֶחָד

וְלוּ מוֹרֶה אֲשֶׁר בָּרֶגַע הַנִּדְרָשׁ

יִתְיַצֵּב לַהֲגָנָה מִפְּנֵי חֲמַת הַאַף

וּבְכֵן הַדִּין נֶחְרַץ

וְהוּא בָּרוּר אַךְ לֹא מוּבָן

כְּשֵׁם שֶׁהַחַמָּה לוֹהֶטֶת

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה

“כַּכֶּלֶב הַנִּדָּח אֶזְרֹק אוֹתָךְ

לֹא יַעַזְרוּ בִּמְאוּם זְכֻיּוֹת אֲבוֹתֶיךָ”

וּשְׁאֵלַת סִכּוּם קְטַנָּה מֻפְנֵית

מַה בֵּין אָבוֹת לְבֵין בָּנִים כָּעֵת

וּמִי חוֹשֵׁב בִּכְלָל עַל זְכוּת

אִם לֹא פְּרוֹטֶקְצְיוֹנֶר נָחוּת?”

שיר זה נכתב ביום 25.4.1967

לפני יום הולדתי ה-16

(C) כל הזכויות שמורות