ניסים ונפלאות

[ בלה – עולה מרוסיה, בת 42, חוזרת בתשובה, תמימה מאוד. רינת – צברית, בת 25, חילונית, קצת חצופה אבל מתוקה מאוד. הן עובדות באותה חברה, ולמרות הבדלים בגיל, מוצא והשקפת העולם, הן חברות טובות ואוהבות אחת לשנייה. רינת מספרת לבלה הרבה על עצמה, בלה מתפללת עליה כל הזמן ועוזרת לה עם העצות מניסיון העשיר של החיים שלה ]

(בלה ורינת נפגשות בפרוזדור שבין חדרי עבודה שלהן)

בלה: :רינת, תשמעי, יש לי משהו לספר לך!”

רינת: “נו, מה? תספרי, תספרי בלבלה אחת. אני אוהבת סיפורי מעשיות שלך. תספרי, בסדר, תספרי.”

בלה: “טוב. את יודעת שיש לי בעיות כספיות עכשיו?”

רינת: “יודעת, בטח שיודעת, כמה את כבר יכולה לספר לי על זה? יש לך משכנתאות, יש הלוואות מעבודה, חובות על הדירה לקרובים שלך, את משלמת שכר לימוד לבן הגדול, למטפלת עבור הקטן. כמו כולנו, מה יש? כולנו כך…”

בלה: “כן, כולנו כך… טוב, את רוצה לשמוע?”

רינת: “נו, כבר! נו מה יכול להיות חדש אצלך? אולי סוף-סוף נתנו לך דרגה חדשה? כמה זמן הם יכולים למשוך לך, כמעט שנה, וגם לא מבטיחים בכלל!”

בלה: “עוד לא… אז תשמעי, אתמול האח הגדול שלי שאל אותי “מה נשמע?” אז עניתי לא: “גרוע, אין כסף, מגלגלים מגמ”ח לגמ”ח, כמו תמיד…”

רינת: “נו, אולי תארגני גם לי איזה גמ”ח. אנחנו גם קונים דירה.”
בלה: “את יודעת מה הוא אמר לי? תשמעי טוב ותפנימי גם את!”
רינת: “נו, מה? מה הוא אמר?”
בלה: “הוא אמר, שכאשר שואלים אדם “מה שלומך?” והוא עונה שלא טוב, אז ה’ אומר: “אתה, חביבי, עוד לא יודע מה זה לא טוב, אתה עוד תראה מה זה לא טוב.”
רינת: “נו, ומה חידשת לי, כל הזמן לא טוב, לכולנו, המדינה הזאת על הפנים…”
בלה: “לא, לא, רגע, תשמעי מה האח שלי אמר: “אבל כאשר שואלים את האדם שקשה לו ולמרות זה הוא אומר, שהכול טוב, בסדר אצלו, ברוך ה’, אז ה’ אומר: “חביבי, אתה עוד לא יודעה מה זה טוב, אני אראה לך מה זה טוב!” הבנת?”
רינת: “נו, ומה? למה את מספרת לי את זה?”
בלה: “סבלנות… כל הצַבָּרִים  בלי סבלנות? רק העולים החדשים צריכים את הסבלנות?”
רינת: “נו, תמשיכי…”
בלה: “אחרי העבודה נסעתי להתפלל לקבר רחל, וכאשר אני נוסעת, אני מזמינה גם את השכנות שלי, משכונה שערי חסד.”
רינת: “תגידי, אין ל מה לעשות? את כבר לא גרה שם!”

בלה: “כן, אבל אנחנו נשארנו חברות.  קודם הייתי “נוהגת שכונה” – כך הן קרו לי, ואני ממשיכה לצרף אותן לנסיעות לקברי הצדיקים, לכותל,לחברון. כי אני אוהבת אותן. זאת לא שכונה “שערי חסד”, זאת שכונה אנשי חסד.”
רינת: “כולם את אוהבת,  אז אולי תתני גם לי טרמפ?”
בלה: “אוי, רינת, כמה התפללתי שתיסעי איתי להתפלל סוף-סוף…”
רינת: “לא, תודה, התפילות אני משאירה לך, זה לא העסק שלי… התפללת כבר טוב עלי: השלמתי עם בעלי, ילדתי… תמשיכי את להתפלל עלי.”
בלה: “אני כל הזמן מתפללת עליך.”
רינת: “אני אוהבת אותך בלבלה שלי. אבל מה עם הסיפור שלך, זהו?”
בלה: “לא, תשמעי, נסענו אני ושרה כהן משערי חסד. היא אישה די מבוגרת ומי שיש לה סיפורי מעשיות – זאת דווקא היא. תשמעי מה היא סיפרה לי…”
רינת: “תשמעי, תשמעי, תספרי כבר, אני ממהרת, יש לי המון עבודה.”
בלה: “טוב. חסיד אחד שמע את דברי רבו “מי שלומד תורה ה’ מפרנס אותו”. אז הוא אמר לאשתו שהוא ישב וילמד ולא ילך לעבוד וה’ יפרנס אותו. עבר יום, עברו יומיים, עבר שבוע…נגמר הכסף…”
רינת: “כן, כן, כך זה אצלכם, אתם כולכם דתיים כך, גם בעלך יושב ולא עובד.”
בלה: “רינת, יש לך קצת סבלנות? תשמעי מה קרה אחרי זה.”

רינת: “תשמעי, תשמעי, טוב, שומעת.”
בלה: “אז אשתו שואלת, מה יהיה עכשיו? וחסיד עונה לה, עכשיו אני מוכר את הסוס שלי עם העגלה. מכר לגוי, ממשיך ללמד. הגוי עבד על הסוס בשדה ופתאום ראה מנהרה. נכנס פנימה וראה שקים – שקים של כסף. הוציא אותם ושם בעגלה, נכנס לבדוק האם יש עוד, המנהרה התמוטטה עליו והוא נהרג. נו, מה את חושבת עשה הסוס? חזר ליהודי עם כל הכסף!!!”
רינת: “כן? סיפור יפה. ואני שואלת אותך, אז למה לא נותנים לך דרגה חדשה כל כך הרבה זמן? הרי בעלך יושב ולומד?”
בלה: “תראי, תראי, עכשיו אני אכנס לחדר שלי ועל השולחן יהי מונח מכתב…”
רינת: “כן, מכתב על הפיטורים.”
בלה: “את עוד תראי…”
רינת (צוחקת): “נו, נו, אז אל תשכחי להתקשר אלי ולספר.”
בלה: “בעזרת ה’.”
(בלה נכנסת לחדר ורואה על השולחן מכתב)
בלה: “מה זה?” (לוקחת את המכתב בידיים): “מכוח אדם?” (היא פותחת את המכתב): “כן, קיבלתי, ברוך ה’ “
בלה (מתקשרת לרינת): “רינת, את יושבת? אז תשבי. רינת, קיבלתי, ברוך ה’ !”
רינת: “מה קיבלת? חום? מכל ההרפתקאות שלך?”
בלה: “איזה חום? לא זוכרת? בקשת להתקשר. קיבלתי דרגה…”