הצהרת כורש

בשנת 539 (לפני ספירת הנוצרים), כורש מלך פרס כבש את ממלכת בבל. כורש היה מלך סובלני כלפי כל העמים עליהם הוא שלט. גם חלק גדול מהעם היהודי חי תחת שלטונו ובשנת 538, החליט המלך בנדיבות ליבו  לשמח את היהודים ופרסם הצהרה ובה הרשה לכל יהודי בבל לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש שחרב. הצהרה זו נקראת “הצהרת כורש”.

כורש לא הכריח את היהודים לעלות אבל הוא דרש ממי שנשאר, להביא לעולים בהמות וכסף בכדי לעזור להם במסע לארץ ישראל ואיפשר להם לתת נדבה לצורך בניית המקדש.

למרות שכורש לא ציין דבר על חזרתה של מלכות בית דוד ובניין ירושלים, התעוררה תקווה בליבם של היהודים אשר האמינו כי הוא שליח ה’ שתפקידו להחזיר את העם לארצו. ישעיהו מתאר אמונה זו באחת מנבואותיו: “כה אמר ה’ למשיחו לכורש…” (ישעיהו מ”ה, א’)

כורש צירף להצהרתו מסמך בשם “הצו של כורש”  ובו פירט עניינים מעשיים וכספיים הקשורים לבניית המקדש, הוא ציווה להחזיר לירושלים את כלי המקדש שהגלה המלך הקודם – נבוכדנצאר.  כורש אף נתן רשות ליהודים להקריב בעלי חיים במקדש , דבר אשר נאסר במקדשים של עמים אחרים בממלכה הפרסית. כורש עצמו התחייב לתרום מכספי הממלכה לבניית המקדש. (עזרא ו’ ג’ – י”ב)