ראיון עם סבתא רותי

ת.ז:

שם פרטי: רותי/רימה

שם משפחה לפני הנישואים: דדיאשוילי

שם משפחה אחרי הנישואים: מירילשוילי

תאריך לידה:05.08.61

ארץ לידה: גיאורגיה

העיר בה נולדה: סוחומי

תאריך נישואים: 22.06.77

תיאור חיצוני: נמוכת קומה וקטנת גוף. מתנשאת לגובה 1.58 בלבד, צבע עיניים ושיער חום כהה.

מתחביביה הבולטים היום: צפייה בטלנובלות, קריאת רומנים, טיולים בחו”ל.

סבתי נולדה בסוחומי, עיר בדרום גיאורגיה, השוכנת לחוף הים השחור.

כאשר היא נזכרת בעיר היא תמיד מתארת אותה בחיבה, בנוסטלגיה ובגעגועים כעיר תיירות מודרנית שהיו בה גם נופים מרהיבים וגם הייתה נחשבה לאופנתית ומושכת תיירים מכל העולם.

היא קרויה בשם רותי על שם אמה של אביה, אך בבית הספר ובמסמכים הרשמיים נקראה רימה כי רצו שהשם יצלצל וישמע יותר רוסי.

כמו כן, בגלל שהייתה ילדה מאוד פעלתנית, פזיזה ושובבה, אהבה לרוץ, לקפוץ, להשתולל ולטפס על דברים בעלה של דודה שלה כינה אותה בשם “צ’יטה” (כמו החיה) ועם השנים הכינוי דבק ועד היום היא קרויה כך בפי רבים ממכריה כולל סבי ואחיה.

היא הבת השנייה, אחות לאחיה הבכור יעקב שגדול ממנה בשנה, לאחותה שרה הקטנה ממנה ב-3 שנים, אח נוסף בשם דוד הקטן ממנה ב-9 שנים ואחיה בן הזקונים בני הקטן ממנה ב- 13 שנה, היחיד מבין האחים שנולד בארץ.

את יחסיה עם הוריה היא מתארת כ”שונים מאוד ממה שיש היום”. באותה התקופה לדבריה, לא היה נהוג לדבר בפתיחות עם ההורים. הילדים השפילו מבט בדבריהם אל ההורים ומיעטו להסתכל להם בעיניים. אמה הייתה אישה מופנמת, שקטה וצנועה שמיעטה לדבר שגם כאשר היו מארחים, לאחר שהייתה מגישה ודואגת לכולם הייתה יושבת בפינה ומחייכת ומעולם לא הביעה את דעתה בקול רם.

הפעם היחידה שבה לכאורה “מרדה” הייתה כשהתעקשה מול הוריה לסיים את לימודיה וכך קרה שנישאה בגיל 22 שנחשב כמאוחר ביותר באותם השנים בחברה זו.

אביה לעומתה, היה אדם חברמן וכריזמטי שהצליח להסתדר עם כל אדם ולהתאים את עצמו לאיש שיחתו. עם המבוגרים היה נוהג כמבוגר ועם הילדים היה נוהג כילד.

.

בגיאורגיה היו מתגוררים בבית קרקע שהייתה לו חצר משותפת עם משפחות אחרות, גם כאלו שאינן יהודיות ובה היו גדלים עצי תאנים, משמש, תותי בר וכו’. היו מסתובבים תרנגולי הודו בחופשיות והייתה תחושה של כפר בתוך עיר.

היא זוכרת במיוחד את ביקוריה של נכדתה של השכנה קלרה, שהייתה מגיעה להתארח אצלה בחופשות מהלימודים. הן הפכו לחברות טובות והיו מרבות לשחק יחד ולשהות האחת אצל השנייה. את שנות חייה הראשונות בילתה עם אמה, שהייתה עקרת בית, ולא הייתה בגן. בית הספר בו למדה בסוחומי היה בית ספר עירוני מעורב וממנו זוכרת רק שלמדה רוסית ואנגלית ומעט מחבריה.

בביתה שמרו באדיקות על המסורת היהודית, על הכשרות ומנהגי החג, אפילו יותר מבארץ לטענתה. לזכרונה, לא חגגו בביתה ימי הולדת אבל זוכרת במיוחד שבכל שנה ביום האישה הבינלאומי, שחל בשמונה במרץ, היה מביא אביה לאמה, לה ולאחותה שוקולד, פרחים ובושם ארוזים בתוך תיבת אוצר מוזהבת שזוכרת בדקדוק.

בגיאורגיה היו מתגוררים בבית קרקע שהייתה לו חצר משותפת עם משפחות אחרות, גם כאלו שאינן יהודיות ובה היו גדלים עצי תאנים, משמש, תותי בר וכו’. היו מסתובבים תרנגולי הודו בחופשיות והייתה תחושה של כפר בתוך עיר.

היא זוכרת במיוחד את ביקוריה של נכדתה של השכנה קלרה, שהייתה מגיעה להתארח אצלה בחופשות מהלימודים. הן הפכו לחברות טובות והיו מרבות לשחק יחד ולשהות האחת אצל השנייה. את שנות חייה הראשונות בילתה עם אמה, שהייתה עקרת בית, ולא הייתה בגן. בית הספר בו למדה בסוחומי היה בית ספר עירוני מעורב וממנו זוכרת רק שלמדה רוסית ואנגלית ומעט מחבריה.

בביתה שמרו באדיקות על המסורת היהודית, על הכשרות ומנהגי החג, אפילו יותר מבארץ לטענתה. לזכרונה, לא חגגו בביתה ימי הולדת אבל זוכרת במיוחד שבכל שנה ביום האישה הבינלאומי, שחל בשמונה במרץ, היה מביא אביה לאמה, לה ולאחותה שוקולד, פרחים ובושם ארוזים בתוך תיבת אוצר מוזהבת שזוכרת בדקדוק.

סבתא עלתה לארץ בשנת 1973, יחד עם הוריה ושלוש מאחיה שנולדו שם. כדי לעלות ארצה (בגלל שלא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבריה”מ והיה קשה מאוד ליהודים לקבל אישורי הגירה) הם טסו תחילה לאוקראינה, שם נאלצו לשהות כחודשיים בבית שכור בעיר ברסט כי משהו בהליך ההגירה לא היה תקין והכל התעכב עד שישיגו את המסמכים הרצויים. משם טסו לאוסטריה ושם זוכרת בעיקר סבתי שטעמה לראשונה בחייה בננות. ולאחר כיומיים בהם שהו בוינה טסו ארצה ושם קיבלו את פניהם בני משפחה שעלו קודם לכן. הם עלו כשבעה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים בעיקר בגלל שהיו ציונים בגל העלייה הגדול והמשמעותי ביותר של העדה הגיאורגית שעלתה כולה בימים אלו בגלל הגעגועים לארץ ישראל והרצון לקיים בה את חייהם. הייתה להם משפחה שכבר עלתה לפניהם לארץ והתמקמה באשקלון ולמרות שקיבלו מהמדינה דירה בלוד לא מימשו אותה והעדיפו להתיישב באשקלון ובסמוך למשפחה.

בחודשיים הראשונים היא ואחיה הבכור התגוררו בנהריה אצל אחותה של אמה עד שההורים יסתדרו ויתמקמו בארץ כדי שיוכלו לחזור ולהתגורר עמם

הקשיים העיקריים שאיתם נאלצו להתמודד היו קשיי שפה ופרנסה.

אבא שלה עבד בגיאורגיה כסוחר ובארץ כבר לא יכל לעסוק בתחום זה באותה הקלות בגלל העדר השפה ולכן היה לו קשה למצוא עבודה בתחומו. משחלה, הוא קיבל מהמדינה סיוע וכדי להשלים פרנסה מצא לבסוף עבודה כשומר בבית ספר, אותו בית ספר שבו למדו גם אמי ואחים שלה.

אמה למדה את עיקר השפה מהטלויזיה. יש במשפחה קליטה מאוד טובה לשפות וכך היא כשראתה סדרות שאהבה למדה את עיקר השפה מבלי שביקרה אפילו פעם אחת באולפן. הילדים הקטנים לעומת זאת, סבתי שהייתה כבת 13, אחיה כבן 14, ואחותה כ-8 התאקלמו ביתר קלות בבתי הספר ואף על פי שגם הם לא למדו באולפן, קלטו במהירות את השפה, רכשו חברים חדשים והשתלבו יחסית במהרה בחברה הישראלית.

בישראל למדה רק כ- 3 שנים נוספות. שנתיים בבית הספר “אור החיים” ממנו זוכרת בעיקר את תפילות הבוקר ושלמדה את מקצועות התפירה, מלאכה כלכלת בית ושנה נוספת בבית הספר “רוגוזין”.

לסבתי יש 4 אחים: אחיה הבכור שנולד שנה לפניה, אחותה שנולדה כשלוש שנים אחריה, אח נוסף שנולד כ-11 שנים לאחריה ועמו עלו ארצה כשהיה רק כבן שנה ובן הזקונים שנולד בארץ כשנה לאחר שעלו וכשהייתה בת 13.

אמה נפטרה בגיל צעיר מאוד (45) ואביה כעשר שנים לאחר מכן וכך יצא שהיא ואחותה לקחו עליהם את נטל הטיפול באחים הקטנים ושימשו להם כמעיין אמהות קטנות.

היא קרובה בעיקר לאחותה הצעירה ממנה. כעשור לאחר שעלו ארצה, בעודה בהריון עם דודי איציק, כיומיים לפני חתונתה של אחותה שרה נפטרה אמה משבץ מוחי כשהם בתוך ההכנות לחתונה וכך קרה שגם האחים וגם אבא שלה נאלצו להעדר מחתונתם של אחותם.

עוד מקרה שהיה הוא שלפני נישואיה לסבי, כשהייתה רק כבת 15 (הוריה רצו שתינשא לבן העדה ופחדו מערבוב) הייתה מאורסת לאדם אחר שהתגלה כאלים ואחותה הייתה זו שחילצה את אמי וסייעה לה לברוח מפניו ולהתקבל חזרה בהבנה בבית הוריה.

מקרים אלו ומאורעות נוספים יצרו ביניהם קשר של קרבה והבנה ללא מילים וגם במובן מסוים של אסירות תודה נצחית.

את סבי סבתי הכירה כשעבר עם משפחתו מגבעת המורה לאשקלון בחיפוש אחר פרנסה טובה יותר לבניין מקביל לבניין שבו הייתה גרה עם הוריה.

היא הייתה כבת 16 והוא היה חייל כבן 20. סבתא מצאה חן בעיניו מייד, אך הדבר לא היה הדדי והוא חיזר אחריה ממושכות, שר לה סרנדות, ניסה להתחבב עליה דרך אחיה כשהיה משחק איתם ומכבד אותם בממתקים ושוקולדים עד שנעתרה לחזוריו.

באחד הימים, כפי שהיה נהוג באותה העת, הגיע יחד עם ההורים שלו לבקש את ידה מאביה  והוא הסכים.  כשנישאו התגוררו אצל הוריו במשך כ-5 שנים שבמהלכם נולדו ילדיהם הראשונים מוטי ומירי, אמי.

לאחר מכן, משחסכו מספיק, עברו להתגורר בבית משלהם שהיה ממוקם בבניין סמוך לזה שבו התגוררו הוריו ושם נולדו האחים הקטנים איציק וליאת.

סבתא ילדה את דודי, בנה הבכור כשהייתה בת 17 בלבד וקראה לו בשם משה (מוטי) על שם סבא של אבא שלו (מצד האמא).

מלידתו היא זוכרת שההריון נמשך 42 שבועות מלאים וארוכים וכשילדה לבסוף בערב יום הכיפורים הגיע אביה עם שמפניה ושוקולדים לבית החולים לחגוג את הלידה המיוחלת של הנכד הראשון.

כשלוש שנים לאחר מכן ילדה את אמי וקראה לה מרים (מירי) ע”ש סבתא של סבי (מצד אביו). היא ילדה אותה לבדה והלכה לבדה מהחדר שבו הייתה מאושפזת בגלל לחץ דם גבוה לחדר הלידה כשהרגישה צירים והזעיקה את הרופאים, כשהיא כבר כורעת ללדת.

שוב 3 שנים לאחר מכן נולד בנה האמצעי יצחק (איציק) לו קראה על שם אח של אביה שנפטר באותה התקופה ואליו הייתה קרובה.

5 שנים מאוחר יותר נולדה דודתי ליאת שקרויה ע”ש אמה.

כשסיימתי את הראיון עם סבתא הרגשתי שאני מבינה מאוד כיצד הפכה להיות האדם שהיא היום. הבנתי את החיבה המשותפת שלה ושל אמא לטלנובלות ואופרות סבון שחלקם מספקים להם היכרות עם עולמות אחרים, עשירים בהרבה מאלו שבהם גדלו או דומים לסיפור חייהם, וחלקם מתארים בדיוק את אותם סיפורי החיים הקשים כמו במקומות שמהם הגיעו.

עוד למדתי שבניגוד לאמה, סבתי כן דואגת להשמיע את דעתה ובקול ולכך כנראה תרמה ההיחשפות לחברות אחרות ומקבלות יותר, חברות מכבדות ושיוויוניות יותר כלפי נשים שבהם יש לה זכות ואף חובה להשמיע את דעתה.

למדתי מסיפוריה על השמרנות של אותם הימים ועל מזלי הרב להיוולד בתקופה שבה אני יכולה לדבר ולשתף את הורי בגילוי לב במחשבותיי ורגשותיי מבלי לחשוש שאני עושה דבר אסור.

למדתי שהיא אישה חזקה שכשהייתה מבוגרת ממני, בגילי הנוכחי, רק בשנים ספורות כבר טיפלה בילדים קטנים ומאוחר יותר גם באחיה כשהרבה פעמים, בניגוד להיום, רוב הנטל נפל עליה בגלל שסבי עבד קשה כדי לקיים את המשפחה.

אני מרגישה שהראיון איתה תרם לקרבה בינינו. עכשיו משאני יודעת הרבה יותר דברים אודותיה יש לי יכולת להבין את התנהגותה טוב יותר ויותר מכל להעריך אותה בגלל סיפור חייה שהיה לא פשוט ואת כך שלמרות הכל הפכה להיות סבתא חמה, מפנקת, מחבקת ומנשקת, מלאת גאווה בי ובשמונת נכדיה הנוספים, שונה כ”כ ממה שהביעו כלפיה כל חייה.