לקחת בעלות – על סיפור החיים

.

ספר זה שכתבת המשורר ..

הוליד את הספר האוטוביוגראפי,

שכתב ההיסטוריון הצבעי הראשון

אביך – שאול

https://www.ourboox.com/books/%D7%A1%D7%

99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%

A9%D7%9C-%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%9C-%D7%99%D7%92%D7%95%D7%93%D7%92%D7%

99%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99/

גירסת הבמאי: דודה ריבה מתבלבלת באנגלית ואבא מתקן בעברית

Photo possible taken in 1936.

Bottom right guy:

Gershon (Getz) cousin, went to states in 1945, survived the war.

עפ”י אבא זהו: אח

Top left guy:

brother of my father, wife on right. Died in war. killed by neighbour.

Top middle guy:

unknown cousin, maybe half brother, left for argentine before war (1937).

עפ”י אבא: לא רואה דמיון בינו לתמונה. טוען שהיא קולאג’, מכחיש שהכיר אותה.

Bottom left guy: unknown,

wife on right: Possible died in war.

“בשדלץ זה היה – צייד – ממצוד

חיים יצא מהמספרה לראות מה קורה ברחוב

ונתפס”. סיפר אבא

והוא אומר לבן דודו חיים, “כשהגרמנים יעברו נרוץ ליער בזיגזגים ונתחבא”.

ואז הוא מתחיל לרוץ ושומע שמימינו ומשמאלו רצים אנשים ונורים

והוא מגיע ליער ורואה שהדוד חיים קפא מרוב פחד ולא רץ.

היה לו קר בלבוש של חולצה לגופו, אז הוא קפץ לתוך ערימה של קש והתחמם כך עד הבוקר. בבוקר היה רעב ראה שהוא בחווה אז נכנס לרפת ושתה חלב ונרדם. כשהתעורר הרגיש לוע של אקדח נעוץ בתוך עינו והפולני אומר לו “אני שונא אותך, ומת להרוג אותך אבל הגרמנים גנבו לי את הפרות ולכן כנקמה אתן ליהודי לחיות”.

כשסבתי הגיעה הביתה ראתה שכל הגברים נעלמו. ראתה מטוס בשמיים, זה לא היה המטוס המלזי הנעדר, אלא מטוס גרמני שהפיל פצצה. עקבה במבטה אחר הפצצה וראתה שהפצצה נופלת על ביתה, שהתרסק לחלוטין.

ביקשתי מסבי שייתן לי דוגמאות לעינויים:

למשל: הכניסו לחולצתו עכבר וחתול שיתפוס אותו, אך ייתכן והוא ביצע במישהו תעלול זה.

תלו אותו מהשער. מזל שאני קרח. לא נורא “שיער טיפש לא צומח על ראש חכם”.

הכניסו צינור השקיה לפיו ומילאו את בטנו במים.

כשעבד על סולם מכבי אש הסולם “נחצה לשניים”. סבי קפץ ופתח את הראש. מאחר ולא היה חובש, אחות בית ספר או פולידין הוא סתם את הפצע עם שפכטל.

כל האנשים ששרדו היו בעלי מקצוע נידרש: הפרופסורים, החכמים, המלומדים המשכילים לא שרדו.

נשארו רק: מסגרים, חשמלאים, בנאים, חייטים, סנדלרים. כל מי שיכל לתרום למאמץ המלחמתי.

משימה שסבי קיבל הייתה לצבוע את אולם הקצינים, כולל התקרה הגבוהה וכאשר הוא סיים. הקצינים עשו שם מטווח. שחררו יונים וירו בהן והדם והנוצות נדבקו לצבע הטרי ואז קבעו לו “מסדר נוסף”. 

האמת המזוודות והנעליים לא שונות במציאות מהמוקרן בטלוויזיה.

לעומת זאת הבטתי בערימת האפר המקורה בגובה בניין

ושאלתי את עצמי:

“כמה יהודים אני רואה: 1,000? אולי 10,000?”

 נוסח ה”אגדה” שגדלתי עליה. האמת לעקירת השיניים נעוצה קרוב לוודאיי במחלת הצפדינה, שנגרמה ממחסור חמור בוויטמין C

בהיותו בסיביר נודע לסבי בדרך לא דרך שאשתו/סבתי ילדה בן (בהיעדרו?!).

הוא בא למפקד המחנה ואמר לו:

“אני עובד טוב ועושה מכסות כפולות, תן לי לנסוע לראות אותם”.

מפקד המחנה אמר לו שאין שום בעיה הוא יקבל חודשיים וחצי. חודש לנסיעה לשם, חודש לנסיעה חזרה ושבועיים לשהות עם משפחתו, אבל עם לא יחזור יהרגו את בן דודו, עמו התאחד בכלא.

סבי הסכים לעסקה. בדרך לדלת אמר לו מפקד הכלא:

“יש עוד תנאי אחד. אם תחזור עם שן אחת בפה תמות”.

למה? כי הוא יכל….

האם הייתם/ן מסכימים לעסקה?

סבי הסכים. נסע חודש בדרכים לביתו. היה שבועיים עם אשתו והילדים. וכשהגיע הזמן לחזור לכלא, קשרו אותו לכיסא. נתנו לו לשתות בקבוק וודקה ומסגר עקר לו את כל השיניים.

סבי לא בא לפגישה עד היום.

במקום זה עלה לישראל עם אשתו חנה

שהייתה בתנועת נוער לפני המלחמה והקים משפחה.

אז הסיפור הזה, יחסית ל 6,000,000,000 סיפורים,

הוא סיפור שמח.

כמו שאמרתי בזמנו לאיינשטיין, הכל יחסי.

(והוא רץ עם זה לכל העיתונים).

.

וכשאני שואל את סבי:

“למה הגרמנים שנאו את היהודים”?

הוא תוקע בי מבט רנטגנולוגי,

משולב ב: סי-טי ואם. אר. איי.

כשהגענו עם משלחת ביה”ס לבית הקהילה היהודית ישב שם יהודי שעון על ידו. חשבתי שהוא מבכה את מר גורלו וקהילתו שנספתה. כשהתקרבתי ראיתי שהוא רכון מעל קערת מרק אטריות מהביל.

שוב הדמיון שלי האכיל אותי לוקשים. 

באנדרטה של רפופורט פגשנו חסיד אומות עולם אותנטי מהניילונים. המדריך הנערץ שנסע בקדמת האוטובוס עם פנס כורי פחם לראשו אמר שאם נאסוף כסף החסיד יבוא לארץ בחגים. כעסתי על תלמידים שהתקמצנו על 50-100$ בשטרות לא מסומנים.

משלא בא החסיד לארצנו, ונשאר באומות העולם. עלתה סברה שהוכחה כנכונה. המדריך גזר עלינו קופון ושילשל לכיסו העמוק את הכסף.

לאחר המלחמה חזר והתאחד עם אשתו ונסעו לשלזיה, שהייתה בשליטת גרמניה ושוחררה.

היטלר דרש וקיבל את הסודטים, שם היתה אוכלוסיה גרמנית מזמן רומא ששמחה לקבל הכרה מהשלטון.

הוא כמובן לא הסתפק ולקח את כל צ’כיה ואת פולין פשוט הפקירו. גם ההנהגה הימנית שלה שברחה לבריטניה ופקדה על חייל האוויר לבוא ולהגן על שמיי לונדון במלחמה. אותה ממשלה ימנית אנטישמית שולטת היום בפולין והעבירה את החוק הפולני כדי להשתיק את כל אלה שמספרים על אזרחיה היהודים שחזרו לבתיהם לאחר המלחמה ונרצחו ע”י שכניהם הפולנים. לכן בפולין היום אין מיעוטים כלל.

.

שלזיה שוחררה ע”י הצבא האדום, שחזר מברלין. לכן במקום לא נורה בה כדור אחד. התושבים הגרמנים הועלו לרכבות לגרמניה עם מזוודה אחת והבתים נשארו עם כל הרכוש והיוו מטרה למחפשי שלל מכל פולין. שם התגוררו בבית של משפחה גרמנית ושם נולד אבי. משם הביאו לארץ את הקרניים ואת הקריסטלים שפגשו מלגזה בנמל

ההכנה לעלייה ארצה ואופן העלייה ארצה

הגורמים שסייעו להצילו הם התושייה שלו, חוסר אמונתו באלוהים שגרמה לו לברוח מפולין ולא לסמוך על הצלה מידי שמיים. העובדה שהיה חסר רכוש הקלה עליו לעזוב ולברוח משדלץ לעומת אחיו שחזרו להציל את רכושם ונרצחו בידי שכניהם ובידי הנאצים.

הם עלו ארצה באוניה לחיפה, בה ראה אבי לראשונה יהודים דתיים והתפלא שלאחר השואה נותרו עדיין דתיים בעולם.

סבי כלל לא רצה לעלות לישראל. הוא העדיף את ארצות הברית, אך סבתי שהייתה ציונית וחברת תנועת נוער בנעוריה – עמדה על כך שיעלו ארצה.

ההגעה והקליטה בארץ ישראל

סבי ומשפחתו הגיעו לשכונת מצקין בכפר סבא,

שם גרו 5 נפשות בדירת שיכון.

סבי עבד כצבע ואבי נטש את בית ספר אוסישקין בגיל 12

כשהצברים לעגו לו (“סבונים”) ויצא לעבוד עם סבי בבניין.

יום אחד אבי נרדם והותיר את הדלת נעולה וסבי השתוי הפליא בו מכותיו

“כמו שרק מי שאינו אב יכול לעשות”.

מעיד אבי: התגייסתי 1.64 וגבהתי בצבא,

לעומת איך שעבדתי לפני זה, הצבא היה בשבילי מנוחה”.

לכן אני אומר, דברו עם הזקנים.

כמו שדיברתי עם צאנין העורך של “לעייטסטע נאייעס” (ידיעות אחרונות) עליו סבי היה מנויי.

כשלמדתי באוניברסיטה ובאתי לצאנין, כדי לקנות מילון יידיש. בזמנו צחקו עלי …

על כך. זה נראה להם משעשע, להקדיש זמן לתרבות שנרצחה.

בשיחתנו אמר לי צאנין “ספרים הם חברים שלעולם לא יבגדו בך”.

וזיכרו האדם מתחנן ואלוהים צוחק,

באידיש זה נשמע יותר טוב, אך הנאצים עשו עבודה יסודית והשמידו את קהלה.

הוא שאמרנו “ה’ ניקרע מצחוק”

I think riva got it wrong the man up left is getzl,

and down right abrouther.

אמנון

.

No, that was all the info she remembered. She said she’s not shure.

Shaul likely to know better perhaps.

yes and do you remember names from 5 years ago let alone from 1945

I have enough trouble remembering names of girls I used to know from far far less then that

yep and these days its called electronic diaries, that keep all that otherwise not very important information laughs warmly. thank you most kindly Amnon, and I will pass my regards to her, when I see her a little later today Keep well

מוטי

בועז: מצוין התמונה עם השמות.. תודה
מוטי: ריבה היתה בחתונת “סבנו” גצל’ בארה”ב ב 45

על כך אמר אבא: “בחלום הלילה” אם היתה בחתונה, זה היה לפני שנסע,

אז איש לא נסע לחתונה לארה”ב

אך מה שם משפחתו?

כתובת..משהו

קדחת
בועז: וואללה
יוגד: אשכרה.

אם תצליח להוציא מאבא את שם משפחתו לפני פסח, דיינו.

קראתי את הספר שדלץ / עדנה כהן הלאיונס
התרשמתי עמוקות ממשפחתך המפוארת
הסבים הסבתות הדודים
עברה נדודים ברחו
חיו במקומות שונים
ידעו להנצל ממצבים
אכזריים
עבדו בעבודות שונות
בכדי לשרוד
ידעו לשמור על קשר
ולבסוף להגיע לארץ
סיפור מרתק אמיתי
כתוב מעניין ומשקף
משפחה עם כוחות שידעה לשרוד.

אמנון אותך אני שם בזיכרון כהמורה לספרות שלי
בכצנלסון בכיתה י”ב
ספרות וגם חיבור
Tal Porat

.

ניסיתי לקרוא את כל הטקסט,

אבל לא הצלחתי
לא בגלל השפה – זאת דורשת ריכוז וזמן,

אבל זה בסדר – אלא בגלל העצב שעולה בי בקריאה
בעצם לא רק עצב אלא זעזוע, יגון עמוק, כאב …
זה כמעט בלתי נסבל כי זה לא פשוט סיפור, זה מציאות
עצרתי בעמוד 32 ואנסה בעוד כמה ימים להמשיך
סליחה

סימונה תלמידת עברית,

אוסטריה

אמנון היי

מדהים.

אני מבקשת שתעביר לאורלי שטטינר את החומר הזה לאתר ארגון שדלץ בפייסבוק.

או לחילופין אם אתה יודע לעשות זאת בעצמך

אנא העבר את החוברת המכובדת הזאת לאתר של ארגון יוצאי שדלץ.

אתמול נסעתי עם אבא שלך אל מישהי שיש לה משרד לצילומים.

אבא שלך הביא את כל התמונות שיש ברשותו והגברת הגדילה את התמונות.

את התמונות אני אפרסם באזכרה של ארגון שדלץ.

בשעה שיש קבלת פנים. בבית ווהלין. כולי תקווה שגם אתה תגיע לאזכרה של הארגון.

תרשום לפניך!!!

בלה פרוזנסקי

יו”רית קהילת שדלץ

מירלה: מרגש אני עד היום מספרת,
שמצאתם את קבר סבך במסע לפולין.
של תיכון כצלנסון

זאת השנה שנסעת עם הבן שלי

יוגד: זוכר איך שמר עליי במיכרה המלח…

מירלה: איתרנו באושוויץ שמות של בני משפחת בעלי

כולל סבתו שנספתה בשטוטהף

יוגד: מצאתם מימיה?

מירלה: מסתפקת בזה שלא איבדתי
Mirela Abelson

תיקונים של אבא שאול…

המשורר, אל תתן לעובדות לבלבל אותך…

השם יגודז’ינסקי, פירושו: בניי הכפר “יגודין”, שנמחק לשם הקמת שדה תעופה של ברית נאטו.

עד המלחמה סבא עבד כצבעי במחנה צבאי בשדלץ -פוג שדלצקי, הגדוד השדלצי

שנתיים צבע חדר מדרגות עם צייר אומן, שצייר את כל הקרבות וסבא הכניס צבעים.

והאומן היה מתקן אותו: יותר בהיר, או יותר כהה.

.

ב 1939, עם חתימת הסכם ריבנטוב מולוטוב בין סטאלין להיטלר.

בני המשפחה יחד עם אלפי אנשים שברחו מזרחה בלי מטרה.

הרוסים התקדמו לנחל בוג, שהינו הגבול בין פולין לרוסיה עד היום

.

פצצה גרמנית נפלה על ביתם כי גרו מעל מאפיה והגרמנים

חשבו כנראה שהארובה היא של מפעל.

היהודים והגויים, שהגיעו מהצד הפולני, נחשדו מיד כשהגיעו לצד הרוסי.

ובוודאי סבא, שעבד כצבע בצבא הפולני.

הרוסים ידעו הכל על כולם, כי דובבו כל מי שהגיע אליהם.

.

את הקצינים הפולנים רצחו בקטין, הם היו האצולה,

המשכילים והאינטיליגנציה הפולנית

וסבא ומשפחתו נשלחו לסיביר, הרחק מהגבול כאוכלוסיה זרה.

.

גם אחיו של סבא הגיעו לצד הרוסי, אך חזרו לצד הפולני בחזרה:

היה בכך היגיון מבחינתם: אביהם נהרג ע”י קוזאקים במלחמת העולם ה1,

לכן האחים פחדו יותר מהרוסים, מאשר מהגרמנים.

סבא סיפר שפגש אותם: לאחיו הקטן שמוליק הייתה כבר חברה.

האח הגדול החזיק מצעים והדודה החזיקה תינוקת

והילד הקטן בן 3 חצה נחל לבד ולא היה מי שייתן לו יד.

מ 39 היו במחנות עבודה בסיביר, עד 42: עם חתימת “הסכם יאלטה” בין סטאלין לצ’רצ’יל שוחררו מיליוני הפליטים הפולנים , מהעבדות.

הפולנים שובצו בשתי ארמיות (כל ארמיה מנתה 3-4 אוגדות)

הארמיה של אנדרס, שלחמה עם הבריטים

הם חנו ביער אושיסקין בכפ”ס (שם ערק בגין) רובם נהרגו במונטה קסינו באיטליה.

 והארמיה השניה, שהוקמה הפכה אחר כך לצבא הפולני של היום.

את סבא לא יכלו לגייסו לארמיות בגלל הפלאטפוס

לכן נשלח לגדוד עבודה בארכיי ארחנגלסק בקצה סיביר, ליד האוקיאנוס.

עיר נמל אליה הגיעו אניות אנגליות, שהביאו הספקה אמריקאית למלחמה בגרמנים.

הוא עבד טוב. עמד במיכסות וקיבל פרסי הצטיינות, שהחליף בסיגריות.

שיניו נרקבו בשל הקור ופחד שהרוסים יגלו לכן ביקש מהאחות לעקרם.

לדעת אבא: סבא לא ידע שנולד לו בן (אבי) כי מי יכל לספר לו?!

המשפחה יצאו מסיביר בזכות סבתא:

אימי שיחדה את אשתו של הקפטן בחולצות רקומות שאהובות על הרוסים.

בזכות הריקמה היא שרדה.

בספטמבר בסיביר כבר השלג מגיע לגובה של עמוד חשמל,

לכן יכולנו לצאת משם רק בהפשרה באביב ב 44

ואת החורף היינו צריכים לעבור בסיביר..

היה לה קשר בהתכתבות עם גוצ’ה וכל הפליטים משדלץ.

.

סבא חזר לשדלץ לחפש קרובים

אספו עצמות והקימו קבר אחים.

באמצע הלילה ירו עליהם השכנים הפולניים.

 שהשתלטו על הרכוש היהודי בהעדרם.

.

סבא בגלל היותו יתום, היה צף כמו פקק שעם.

איפה שנוח אמר שהוא קומוניסט ובמקום אחר אמר שלא

וזה עזר לו לשרוד…עובדה

אחיה של סבתא חנה:

גוצ’ה אחותה, היתה היפה ביותר בעיר והחכמה והרצינית, שימשה כאם ליתומים.  חיים לא נישא לה, היה חברו של ארון והם חיו יחד.

המשפחות התגוררו יחד בסיביר בוויזינגה ובצריף אחד במצקין.

.

שמעון ואסתר אישתו גם היו איתם בסיביר

כשהגיעו לפולין, ברחו להם בלילה לצרפת, כי לא רצה את אחיותיו על הגב.

.

רחל רוחצ’ה עזבה לצרפת לפני המלחמה שם היתה במחנה ריכוז.

שם פגשה את משה בעלה שלקח אותה לבלגיה אחרי המלחמה,

היתה לו שם חנות בגדי נשים. הגויה שמרה על החנות ונתנה לו את המפתח

הבית היה שלם, החנות שלמה ולמחרת בבוקר פתחו את החנות.

אח”כ עברו לגרנובל בצרפת: שם נולדה רוזט אימם של מקסי ואחיה.

גצל’: מצולם עם רטייה תמיד ליד שמעון

היה קצין בצבא הפולני. גם הוא היה בין המגויסים ברוסייה.

הקצין הרוסי אמר לו לחצות את הוויסלה והוסיף:

“אם אתה חוזר אני יורה בך”

גצל’ ניפצע והמשיך בלי עיין עד לברלין.

והיה בין משחררי ווארשה.

גם הוא חזר לשדלץ ומצא עצמות.

נסע לארה”ב או לקנדה.

פולין קיבלה עצמאות ב 45, אבל נשארה תחת שלטון הרוסים עוד 46 שנה בברית ווארשה מאחורי מסך הברזל, עד נפילת ברית המועצות בזמן גורבאצ’וב.

עד המלחמה פולין היתה ארץ של מיעוטים רבים, ביניהם 3 מיליון ו 300 אלף יהודים שהיוו 10% מהאוכלוסייה והריבוי הטבעי איים על הפולנים וגרם לאנטישמיות. הם רצו פולין נקייה מזרים בדומה לגרמניה, למרות שהיהודים בפולין היו בעלי מקצוע: סנדלרים חייטים וכ”ו ולא אנשי צווארון לבן ואקדמיה כבגרמניה.

גם אחרי השואה כשכבר כמעט לא נשארו יהודים בפולין, המשיך להתקיים האיום היהודי בראשם של הפולנים.