יומן מסע – המסע המפרך

8.5.1096 – לפני המסע

.שמי רוברט בן 35, אב לשני ילדים- איזבלה בת ה7 וקרלוס בן ה5, אלמן. אשתי נפטרה לפני כ5 שנים בדיוק אחרי שהביאה לעולם את קרלוס הקטן

לפני כ3 ימים האפיפיור קרא להמוני הנוצרים לצאת למסע שמטרתו הייתה כיבוש ארץ ישראל וגאולת כנסיית הקבר, אני מאחד הנענים לו.

 זהו היום לפני המסע המפרך מנשוא. חלק מאיתנו נעזוב משפחות – נשים, ילדים ובתים, זה היה החלק הקשה ביותר עד כה..

האפיפיור הבטיח ליוצאי המסע אדמות וכסף רב ומי שמת יקבל מלכות שמיים, לכן בלי חשיבה מיותרת אני וחבריי הסכמנו מיד לקבל על עצמנו את הנטל, רק חשבנו עד כמה שמחים יהיו המשפחות שלנו כשנחזור

רק חששנו

שלא נחזור..

בשל האילוץ השארתי את ילדיי התמימים אצל אחותי הבכורה קט’רין, הם לא כל כך התעודדו לשמוע כי אני יוצא למסע.. אני עדיין מודה לטוב ליבה, צר לי שלא נשארתי לארוחה החמה שהכינה לפני שיצאתי למסע. קט’רין תמיד אהבה ילדים, יש לה ילד ביישן בשם אדוארד, עיניי ספיר נוצצות, שער כתמתם פרוע ונמשים על פניו החיוורות, אני מקווה שהילדים

יסתדרו לכל אורך התקופה שלא אהיה פה.

ונעבור לנושא קצת פחות משמח – ההכנות למסע

ההכנות למסע היו לא פחות קשות, נאמר לנו שנשוטט לאורך זמן רב ברחבי אירופה ולכן נצטרך להעמיס עמנו המון חפצים ועזרים.

 ההכנות משכו יומיים, עבדתי כמו חמור במשך הימים שנותרו לי עד למסע כדי להרוויח סוס ואת הכסף הדרוש לצאת אליו.

אחרי סידורים רבים והחלטות מרובות,

יצאנו למסע.

15.5.1096

היום הראשון לא היה כל כך פשוט, לבושים בשריונות לכל אורך הגוף, עם קסדה חרב וסוס. אמנם מזג האוויר היה נפלא אך מזגם של השודדים לא כך היה.. התחלנו לשוטט באירופה הגדולה בשלווה זמנית עד אשר שודדים נגלו בפנינו, תקפו אותנו ובזזו חלק מרכוש הצלבנים, לאחד מחבריי נשדדו המים הנקיים לכן חלקתי איתו את שלי, לא יכולתי לנטוש חבר כבר על ההתחלה, ההרגשה הייתה נפלאה לעזור לאחר, אני שמח שכך עשיתי.

השודדים נמלטו מידנו וברחו להם מאותו מקום שממנו באו. בזעם ואכזבה רבה המשכנו את דרכנו הלא ידועה- אל הלא נודע.

ההפסקות שעשינו מדי כמה שעות היו המפרכות ביותר, חלק נחו ואכלו בעוד חלק חלקו משמרות שמירה, באחת ההפסקות התגלתה באופק המטושטש חבורה קטנה של נודדים קרועיי בגדים חסרי כל חפץ, למרות שחששנו שהם יערימו עלינו נתנו להם קצת אוכל ומים שיוכלו לשרוד עמו ל3 הימים הבאים, הודו הם לנו עד אין קץ וחזרנו למסלולינו.

12.12.1097

עד כה יכלנו להשיג אוכל ומים בקשיים אך עדיין הייתה האפשרות, רוב הסוסים שלנו מתו מרעב, ממחלות או מתשישות יתר.

וכך גם האנשים, המחלות תקפו גם אותם, החורף החמיר את המצב, הגשמים והקור העז האיט אותנו מהליכה והקפיא את גבינו

הערום. למרות הכל לא וויתרנו והמשכנו, ותראה אותנו עכשיו יומן, אנחנו על אונייה שלקחנו מאיטליה, אנחנו בדרכנו אל ארץ ישראל.

למרבה ה”הפתעה” נתגלתה לפנינו מערבולת מסחררת וענקית באמצע הים המאיים, שחור משחור ומפחיד יותר מעונשי האל, המערבולת סחפה את הספינה שלנו יותר ויותר קרוב אליה, הצלחנו להימלט אך אחרי מבט מהיר וחוזר אל האחור הבחנו במחזה מזוויע, צרחות אנשים, אוניות מפורקות ודם מעורבב במי הים הצלולים. התפללנו למענם לחיים טובים יותר מעבר לעננים, הסטנו מבטים מהמחזה הכואב והמשכנו מזניחים מאחור את החברים שלנו.

1.7.1098

אנחנו עדיין שטים מעבר לים האפלולי ההוא. כעת הוא בהיר ועליז יותר מהפעם ההיא אך עדיין מעורר נשכחות.

 לחלק מאיתנו יש מחלת ים ולכן אנחנו מקיאים לרוב, אך זה לא דבר שמעורר עצב או דאגה. בלילות אנחנו מספרים אחד לשני סיפורי אימה שהמצאנו על המקום, מספרים בדיחות ומנסים לשכוח מהקשיים. קצת קשה אך עם המון רצון אין זו אגדה!

אני מאוד שמח הערב מסיבה אחת פשוטה, בעוד כ3 חודשים, נגיע למקום שבו נתחיל מסלול חדש עד שנגיע למדבר ומשם לירושלים!

אנו לא יודעים את השמות של המקומות, ובקושי איך הם נראים. נסתדר איכשהו.

אני מתגעגע לילדים, למרות שלא כתבתי את זה ביומן, אני חושב עליהם כל יום,

כל שעה

ואפילו עכשיו..

הדף האחרון – 20.3.1099

אחרי מסלול קשה, אניות, דם מנותז לכל עבר ומוות מופתי, הגענו לארץ ישראל, בדרכנו אליה פגשנו כמובן בעוד שודדים, במוסלמים, במקומיים בארץ ישראל ובחבורות פשוטות אחרות. הזדקקנו להביס כמה מהמוסלמים בדרכים, הבסנו אותם, מהשודדים אנחנו שדדנו ובמקומיים לא פגענו.

 רק על העובדה שהגענו לארץ ישראל, רק על זה חשבתי. לא היה לי יותר אכפת מכל עניין אחר כי אם עברתי את מה שעברתי, אעבור גם את זה.

כאשר הגענו לירושלים, צבא צלאח א-דין, מנהיג המוסלמים ערב לנו מכל הכיוונים, האויב היה חזק יותר וגבר על כוחנו, הפסדנו בקרב מולם.