סבא ודנה מציירים

“סַבָּא, צַיֵּר לִי כִּבְשָׂה,” דָּנָה מְבַקֶּשֶׁת.

“בְּשִׂמְחָה,” מֵשִׁיב סַבָּא,

וּמְצַיֵּר לְדָנָה כִּבְשָׂה לְבָנָה וּמְחַיֶּכֶת.

לְאָן הִיא הוֹלֶכֶת?” דָּנָה שׁוֹאֶלֶת,

“יֵשׁ לָהּ בַּיִת? וִילָדִים?

וְאֹכֶל טָעִים שֶׁמְּחַכֶּה עַל הַשֻּׁלְחָן?”

“בְּוַדַּאי,” מֵשִׁיב סַבָּא וּמוֹשִׁיט לְדָנָה דַּף לָבָן.

וְדָנָה מְצַיֶּרֶת לַכִּבְשָׂה עוֹלָם שָׁלֵם וְיָפֶה.

וּמוֹסִיפָה בַּצִּיּוּר גַּם כּוֹס תֵּה לְעַצְמָהּ

וּלְסַבָּא – כּוֹס קָפֶה…