סיפורים מבית סבתא

אשכול 12 קבוצה 1 – “אין חכם כבעל נסיון”

חברי הקבוצה: דינקו  זיו, אוחנה אלעד, וולקוביצקי תומר, אנגל אלון, זרין עוז, שדה עילי, מגן אלעד, אלחג עומר, עכר בשאר

ביום שלישי ביקרנו בתחנת המשטרה בחדרה במרכז ההדרכה של זהירות בדרכים.

המדריך שליווה אותנו רועי, הסביר לנו על החוקים בכביש ועל המדרכה. הוא לימד אותנו על תמרורים שונים.

אני וחברי לכיתה לא היינו קשובים לרועי בזמן שהוא העביר והסביר. רועי אף העיר לנו מספר פעמים על כך והסביר שבקרוב נצא למסלול ההתנסות ושם נצטרך ליישם את מה שהוא מלמד. אם לא נקשיב אז לא נדע את הכללים ומי שלא יודע את הכללים צובר פסילות ודוחות מהאחראים על מסלול ומורידים אותו מן המסלול.

רועי חילק אותנו לקבוצות. אני וחברי היינו בקבוצת רוכבי האופניים. כל אחד לקח אופניים והיה צריך לרכב על כביש קטן בהתאם לחוקי התנועה. הייתה קבוצה של שוטרי תנועה שתפקידם היה לשמור על החוקים. הם חילקו “דוחות” שקראו להפ “פסילות”.

בגלל שאני וחברי לא הקשבנו, צברנו את הכי הרבה פסילות. הרגשתי שאני לא ממש מבין מה לעשות, והרגשתי עצוב וחסר אונים. 

תוך כדי כך שאני הייתי עסוק במחשבות המעציבות, אחד משוטרי התנועה סימן לי עצור ולא הבנתי מה אני צריך לעשות, בגלל שהסתכלתי הצידה לא הייתה לי יציבות והתנגשתי ברועי המדריך . המדריך נפל ונפצע, וגם אני נפלתי מהאופניים ונחבלתי בידי.

רועי הסתכל עלי במבט כעוס. הוא אמר לי ולחבריי לבוא אליו ולקח לנו את האופניים. כעבור מספר דקות, מצאנו את עצמנו במשרד של רועי. רועי שאל אותנו למה התנהגנו ככה בשיעור, כולנו שתקנו. הוא הוסיף ואמר: “כאן זה לא הכביש האמיתי”. המילים האלה עוררו בי פחד. במסלול קיבלתי “פסילות “אבל מה היה קורה בכביש האמיתי?

הוא ניגש אליי, ואמר “אני סולח לך”. הוא אמר לנו “אם אתם רוצים, אתם יכולים להישאר, ואני אלמד אתכם, את מה שלא הקשבתם. היינו נבוכים, אבל נשארנו.

בסוף היה שיעור מעניין מאוד וכולנו נהנו!

הבנו מהניסיון שכדאי להקשיב למדריך כי אם לא מקשיבים אז מפספסים דברים חשובים. ”אין חכם כבעל ניסיון”.

אשכול 12 קבוצה 2 – “איזהו העשיר? השמח בחלקו”

חברי הקבוצה: אוראל אדגואיצאו, שלו חדיף, אושר דובה, נועם אלטר, יאיר רצבי, רום פרטוש, דניאל ואן דר לאן, באסל עכר, גסאן שחאדי.

בממלכה רחוקה, חי איש  ושמו היה בדום טסט. בדום טסט היה האדם העשיר ביותר בכול בעולם. היה לו כוח ומעמד  סוציו- אקונומי גבוה.  

בדום טסט לא היה שמח בחלקו- תמיד הוא רצה יותר – כל מה שהוא רצה הוא קיבל. הדרך שבה הוא השיג לא הייתה הוגנת.

בדום טסט היה משיג את כספו בלנצל אנשים עניים שיעבדו בשבילו ואת הכסף שהיו משיגים היה לוקח לעצמו. בדום טסט היא איש רשע ואנוכי, שאהב כסף ולהעביד אנשים. לא היו לו ילדים והוא לא היה נשוי.

יום אחד הלך בדום בחצר הממלכה וראה את חברו הטוב שהיה איש עשיר מאוד לבוש בבגדים של אדם פשוט .

הלך בדום אחריו, עצר אותו ושאל:”מה קרה לך?”

צחקק האיש ואמר: “בוודאי אתה  מתפלא, הרי אתה רגיל לראות אותי לבוש בבגדי פאר, אבל עכשיו שאתה רואה אותי כך אתה חושב שמשהו קרה”.

“בוודאי שאני חושב שמשהו קרה תראה איך אתה לבוש! איפה כל כספך? איפה שעון היד הזהוב שלך? איפה הכול?”

“תרמתי, תרמתי …לא את כל כספי. כמובן שהשארתי לי משהו, אבל הבנתי שיש אנשים עניים שאין להם כסף ולי? לי היה הכול. אז תרמתי להם ועכשיו יש לי אישה, יש לי ילדים, יש לי משפחה! וזה יותר חשוב מהכול”.

“טוב אם ככה אתה חושב מי אני שיעצור בעדך? שמחתי להיפגש איתך.  להתראות”

“להתראות גם לך”

חזר בדום לביתו הסתכל על כל מה שיש לו וחשב: “יש לי הכול: זהב, כסף, יהלומים אבל משפחה זה מה שחסר לי ואני לא מרגיש מאושר. אולי גם אני אלך לתרום כסף ואלמד מחברי הטוב?… אמר וכך עשה.

כעבור כמה שנים הקים גם בדום משפחה משל עצמו.

יום אחד אמר בדום לאשתו:”את יודעת פעם שהכסף היה בשבילי הכל היה לי רק עושר ולא אושר אמיתי ועכשיו יש לי אושר שזה הרבה יותר טוב מעושר. היום אני מרגיש יותר עשיר בגלל שאני שמח בחלקי. אני לא צריך יותר כסף וזהב אני נהנה  מהמשפחה שלי”.  שמחה אשתו וחבקה אותו. מאז חי בדום עם משפחתו באושר.

קבוצה 3 – “טובים השניים מן האחד”

חברי הקבוצה – ליאל אלמקייס, עודד גברי, הראל טולדנו, סיניידר קסס, תומר  דורצקי, הראל אדרי, שגיא ציטרונבלט, איתי עינבר, אייד שחאדי, פריד חטיב.

היו היה פעם ילד ששמו אילן.

לאילן היו הרבה חברים. הוא אף פעם לא היה לבד, כי  היה לו חבר טוב שאיתו היה משחק.

לאילן יש אחות  ואמא. אביו מת במלחמה. הוא לא הכיר את אבא שלו, אבל ידע איך הוא נראה. הוא היה מסתכל על התמונות בהם נראו אבא ואמא שלו. 

לקראת יום הזיכרון היה לאילן קשה מאוד. הוא חשב הרבה על אבא שלו והתחיל לרחם על עצמו: “לכולם יש אבא ורק לי אין”, חשב אילן ונעשה עצוב מאד.

אחד החברים שלו בא אליו וניסה לנחם אותו, אך כלום לא עזר, אילן לא התנחם וביקש להשאר לבד ושלא ידברו אתו.

אך החבר הטוב שלו לא ויתר עליו. הוא נשאר בכל זאת וניסה לעודד אותו. החבר אמר לאילן שיש לו עדיין את אמא שלו ועוד הרבה חברים…

לאחר כמה דקות אילן חשב לעצמו והוא גילה שהחבר שלו צודק והוא הרגיש הרבה יותר טוב כאשר הוא דבר עם חבר ולא נשאר לבד.

הלכו אילן וחברו לשחק בגן השעשועים ואילן אמר לחברו ” תודה, באמת טובים השניים מן האחד”.

אשכול 12 – קבוצה 4- “עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ”

חברי הקבוצה:אור טסמה, תמיר סיבהט, ניק ניקיטין, עמרי חולתי, אלמוג מכתובי, יותם פרטוש, יהונתן איוון, נאגי עלי, חאלד הואש.

היו הייתה בארץ רחוקה  צפור קטנה שגרה בקליפורוניה, בארצות הברית. היה לה עץ ירוק טרי המניב תפוחים טריים ובשלים.

בכל שנה בעונה היו גדלים על העץ תפוחים נפלאים.

הציפור הייתה אוכל לשובע וגם אוגרת את התפוחים על מנת שלא יחסר לה מזון בחורף הבא.

כך היתה עושה יום אחר יום …

יום אחד באה ציפור אחרת ואמרה לציפור הקטנה : ” כדאי לך לבוא אתי. בעץ שליד  האגם יש תפוחים טובים יותר”. שמעה הציפור הקטנה בקולה והלכה איתה לשם .

הגיעו שתי הציפורים לעץ שליד האגם , אך לא יכלו להגיע לתפוחים. ציפורים רבות היו על אותו העץ והן כלל לא יכלו לקטוף תפוחים, כי כל הציפורים אכלו את התפוחים שעל העץ וכמעט ולא נשארו תפוחים על העץ …

החליטה הציפור הקטנה לחזור מהר לעץ הירוק שלה. היא חשבה לעצמה ” מזל ששמרתי לי תפוחים” . אך אבוי , כשהגיעה לביתה היא לא מצאה כלל תפוחים. מה שנשאר היה רק שאריות מעטות.

מרחוק ראתה ציפור גדולה שהתרחקה מהמקום עם שלל התפוחים שאספה.

התעצבה הציפור מאוד והבינה  את הלקח: עדיף לשמור על מה שיש לך ואם לפעמים מתפתים ורוצים הרבה יותר-  עלולים להשאר  בלי כלום.

בדיוק כמו שאומר הפתגם “עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ”

קבוצה 5 – “החיים והמוות ביד הלשון “

חברי הקבוצה: שירז תשובה, אנאל איפרגאן, אמינה (אמליה) סאיפוטדינוב, יעל שני, ליהיא כהן, אלה רז, נעם שרבני, מריאן אבו רומחן, אמאליה גלאדיה, שובל אוזני.

אתמול כשהלכתי לבית הספר נשבה רוח סערה, ירד גשם חזק, נראו הברקים ונשמעו הרעמים.

קמתי, התלבשתי, צחצחתי את שיניי, סירקתי את שערי החום והחלק והתקדמתי לכיוון תחנת האוטובוס בזריזות מכיוון שירד גשם.

כשהגעתי לכיתה, היא נראתה נורא, הלוח היה מקושקש, הרצפה הייתה מלוכלכת וכל הילדים התחילו לצחוק, חשבתי שילד סיפר בדיחה או שמישהו שלח סרטון מצחיק בקבוצת הכיתה בוואטצאפ.

התיישבתי במקומי הקבוע, ליד דנה- מלכת הכיתה. אמרתי “היי”,  היא לא ענתה וסובבה אליי את גבה, “קרה משהו?” שאלתי, היא נעצה בי את עיניה הירוקות ואמרה: “חוץ מזה שאת מלכלכת עליי ברשת?!  כלום לא קרה! … כבר שכחת מה אני מסוגלת לעשות?”

“מה?! אני לא כתבתי כלום, לא אמרתי כלום מה את רוצה ממני?” השבתי בכעס.

“לא! עכשיו את גם משקרת!! חצופה אחת”  היא צעקה,  “זהו, עכשיו זה הסוף שלך” הוסיפה בלחש.

המורה נכנסה, רציתי להשיב לה אבל החזקתי את עצמי.

אין לי מושג איך הם הגיעו לזה שאני עשיתי את זה?

אולי מישהו אחר עשה את זה בשמי??חשבתי.

מי זה כבר יכול להיות?

אולי זה רון אמרתי, הוא היחיד שלא צחק.

בסוף היום ניגשתי לרון אבל הוא התעלם ממני.

אחרי כמה רגעים נשברתי וצעקתי בקול רם: “אני לא מבינה מה כבר עשיתי?!”

כולם הסתכלו עליי בפרצוף של “מה את עושה?” “איך את לא מבינה מה עשית?”

אז החברה הכי טובה שלי (מאיה) סיפרה לי שמישהו שינה את השם שלו לשם שלי בפייסבוק וכתב על דנה דברים לא נעימים.

“את יודעת מי זה?” שאלתי, “כן זה היה רון!” היא ענתה.

למחרת ניגשתי לרון (שוב) ושאלתי אותו עם הוא יודע מי כתב על דנה ברשת? והוא אמר:”לא! למה שאני אדע?! זה ממש לא מעניין אותי!!” גילגלתי עיניים…

טוב אני ממש לא קרובה לשכנע אותו שיגיד לי שהוא עשה את זה, אמרתי….

בסוף התעצבנתי מאוד וצעקתי עליו:”אני יודעת שזה אתה!! למה אתה לא מודה?!”

“זה ממש לא נכון” הוא השיב “מי אמר לך את השטויות האלה?”, “מאיה” אמרתי.

קבענו פגישה, בפארק , אחרי בית הספר, שלושתנו- אני, דנה ורון.

רציתי להגיד להם שלא אני כתבתי או שכתבתי אבל התכוונתי למילה אחרת וזה נכתב בטעות

אחרי שנפגשנו הגענו להבנה: אני התכוונתי לכתוב “מהממת” אבל יצא לי “מתלהבת”.

לבסוף, הבנתי שצריך לבדוק מה כתבנו לפני שמפרסמים ברשתות חברתיות…

ואולי גם כדאי שלא לכתוב אפילו דבר טוב על מישהו כי זה עלול להתפרש בצורה שונה ולא טובה.

לכן עלינו לזכור תמיד כי חיינו נתונים בדברינו וכך גם יתייחסו אלינו בחזרה- “חיים ומוות ביד הלשון”.

קבוצה 6 – חברך בעת  צרה תכיר

             “الصديق وقت الضيق”

חברי הקבוצה :ליהיא מור, שירה ואקנין, אדווה שמעון פור, ורד רובינקו, רוני מזרחי, אחינועם אחיאל, יובל דיין, עלמה גלילה, נרמין חמולי, דונא זכור

שני חברים יוסף ו אחמד הלכו ביער .פתאום בא זאב לקראתם , מיהר האחד  וטפס על עץ גבוה , השני שכב על הארץ ועשה עצמו כמת .

התקרב אליו הזאב  הריח אותו מכל צד, אך לא עשה לו דבר כי חשב אותו למת.

ירד חברו מעל העץ ושאל אותו :

“אחמד למה לא עלית איתי על העץ?”  ענה לו אחמד: “לא הספקתי … ראיתי שהזאב מתקרב אז עשיתי עצמי  כמת…פשוט שכבתי על הארץ וחיכיתי שהזאב ילך” . ענה לו חברו יוסף:”טוב לא נורא הכי חשוב שאתה בסדר גמור ואתה חי”.

פתאום יצא מן השיחים שוב הזאב,  יוסף וחברו אחמד נבהלו מאוד ולא הספיקו לעלות על העץ. יוסף ראה שאחמד חברו  בסכנה נוראית , הוא אזר אומץ וחשב לעצמו שהוא חייב לעזור לחברו הטוב – אחמד .

יוסף הלך לעברו של אחמד וגירש את הזאב המפחיד בעזרת ענף עץ שמצא במקום והניף אותו לעברו של הזאב. הזאב נבהל וברח  מהמקום במהרה , אחמד כול כך שמח בזה שחברו יוסף בא להציל אותו ולא חשב רק על עצמו ואחמד שמח גם בגלל שהזאב הלך  והוא כול כך היה חייב ליוסף חברו תודה,אז אמר אחמד ליוסף:”ואי יוסף ממש תודה שהצלת אותי והגנת עלי מפני הזאב ממש תודה”. ענה לו יוסף:” בכיף, בשביל זה יש חבר ואני יודע, שאם זה היה קורה לי היית גם מציל אותי”

מוסר השכל: חבר אמיתי מכירים בעת צרה.

קבוצה 7 – ” אל  תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו “

              “لا تنظر في وعاء ولكن على ما جاء فيه”

חברי הקבוצה: ליהיא בוארון, הילה ויזמן, הדר רייכמן, קורלינה (קורל) חיזיגילוב, מאיה מנג’ם, מיה בן זאב, אלה גליק דלאל, ארבל דרוק, אופיר שחל, זינא עזיזה, זינה מיעארי.

זה  היה  היום הראשון ללימודים בכיתה ה’ ,ביקשתי מאמא שתעיר אותי מוקדם מכיוון שהייתי  ממש בלחץ ובהתרגשות.

לבשתי את הבגדים חדשים שהכנתי כבר אתמול, סידרתי את השיער  ואת התיק ועליתי לאוטו בהתרגשות ובצפייה לפגוש את כל החברים מהכיתה.

בדרך לבית ספר נזכרתי ששמעתי מחברתי הטובה ,עדי, שצריך להגיע היום תלמיד חדש לכיתתנו. חשבתי לעצמי “איך הוא נראה ?, האם הוא חכם?”

פתאום שמעתי דפיקות על חלון המכונית, נבהלתי לרגע ומיד  נרגעתי כאשר  ראיתי את חברתי הטובה, עדי, בעלת העניים הכחולות  והגומות המתוקות .שמחתי כל כך לראותה אחרי כל כך  הרבה זמן שלא נפגשנו ויצאתי בזריזות מהרכב לחבק אותה .לאחר ההתרגשות  רצנו יחד מהר לכיתה כדי לפגוש את החברים ובמיוחד לפגוש את הילד החדש.

הגענו לכיתה והמורה כבר היה שם ,התיישבנו מהר בשורה האחרונה שהייתה פנויה, בדיוק כשהמורה הציג את הילד החדש:” בוקר אור ילדים, היום הגיע לכיתתנו  תלמיד חדש שעלה השנה מצרפת ושמו אנרי מז’ור”. התלמיד החדש נכנס לכיתה ונעמד ליד המורה ,מיד החלו צחקוקים ולחשושים בין הילדים- ואז חברתי עדי אמרה לי ” איזה בגדים מוזרים יש  לילד הזה, ראית את ווסט הפרווה שלו? הוא נראה ממש חנון!”.

המורה לרגע שתקה ולא הבינה האם אלה התלמידים שלה?

וענתה לו: “זה התלמידים שלי שעשו את זה?

ואנרי ענה לה בבכי:”כן,אלה התלמידים המעצבנים האלה..אני שונא אותם.

המורה רצתה לענות לו אבל אנרי ישר הלך לבכות בשירותים ופרץ בבכי.

למחרת התקיימה תחרות בבית הספר “אליפות הכדורסל” בין בית הספר שלנו לבית ספר מעיר אחרת .

מכל כיתה יש נציג שישחק במשחק,כיתה ה’ היו מאוד בלחץ בגלל שהנציג שלהם עדיין לא הגיע והתחרות מתקיימת בעוד חצי שעה …עברה רבע שעה מאז- והתלמיד עדיין לא הגיע.

התלמידים אמרו למורה שלהם:”המורה! , אמיר(הנציג שלהם לקראת המשחק) עדיין לא הגיע, אנחנו לא יודעים מה לעשות,אנחנו כל כך בלחץ” המורה ענתה להם:”תלמידים יקרים שלי,אין לכם מה להיות בלחץ,אני עכשיו אתקשר לאמו לברר מה קרה” התלמידים התפללו שלא קרה לו משהו

…

המורה מצלצלת לאמו של אמיר, הטלפון ענה ואמו של אמיר אומרת למורה: “שלום בוקר טוב, מה שלומך? המורה אומרת:”בסדר,למה אמיר לא בא לבית ספר? , הרי הוא הנציג של הכיתה באליפות הכדורסל”

האמא ענתה לה:”לצערי אמיר חולה יש לו 40 מעלות חום” המורה ענתה לה:”אויי,התלמידים מאוד יתבאסו

קודם כל הכי חשוב בריאות, אני אודיע לתלמידים, תשלחי לאמיר רפואה שלמה מכל ילדי הכיתה,להתראות”.

המורה הודיעה לכיתה:”לצערי,אמיר חולה ולא יגיע לבית הספר,האם יש ילד שיודע לשחק טוב כדורסל?”

היה שקט בכיתה ופתאום מסוף הכיתה הצביע אנרי התלמיד החדש, הילדים התחילו לצחקק ואמרו בפליאה ובזלול:”אתה?!” . המורה ניצלה את ההזדמנות הזו ואמרה בהחלטיות:” אנרי,אנחנו נשמח שתייצג את כיתתנו”.

המשחק התחיל וכולם התרגשו מאוד , המשחק היה מאוד צמוד ולפעמים אנחנו הובלנו ולפעמים הקבוצה השנייה. הגיעה הדקה האחרונה למשחק והתוצאה הייתה תיקו .

כל האנשים באולם היו בלחץ ובציפייה לראות מה יקרה ואז בחצי הדקה האחרונה הנציג שלנו אנרי

ששיחק ממש טוב, זרק את הכדור מחצי המגרש וקלע סל של שלוש נקודות!!!.

כל התלמידים של בית הספר קמו והריעו וצהלו משמחה… בדיוק נשמעה שריקת הסיום למשחק

כשהתוצאה 53-50 לטובתנו . כל השחקנים של בית ספרנו התחבקו על המגרש והרימו את אנרי

שהוכרז השחקן המצטיין שהביא את הניצחון.

המורה קראה לכל ילדי כיתתה (כיתה ה’) לעלות לכיתה, ואמרה לכיתה:”אני רוצה להגיד בשם כל הכיתה תודה לאנרי על המשחק המצויין ששיחק היום והביא גאווה לכיתתנו ולכל בית הספר!”

כולנו הרגשנו מבויישים והבנו שהתנהגנו בצורה לא יפה כאשר התייחסנו רק לצורה החיצונית ולא טרחנו להכיר את הילד החדש… אני וחברתי עדי קמנו ראשונות לבקש סליחה מאנרי ואחרינו קמו כל הילדים וביקשו סליחה ולחצו את ידו.

והמורה אמרה לילדים:”היום למדתם דבר חשוב לחיים – אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו “

קבוצה 8 – “התפוח לא נופל רחוק מהעץ”

חברי הקבוצה: צליל דהן, מעיין לוי, שקד לוי, זיו  אתאייש, מאיה לרר, לי ניב, שירה הסלטון, מורן יאבו, מאריא כיאל, ליאן מלחם.

יום אחד באה אימא של סמיר לבית הספר התלוננה שהבן שלה משקר כל הזמן,

אז המחנכת הזמינה אותה לישיבה עם הפסיכולוג של בית הספר כדי לדון בבעיה.

בזמן הפגישה צלצל הטלפון הנייד שלה. היא ענתה לטלפון וצוות ביה”ס שמע שבצד השני שאלו אותה: “איפה את?” היא ענתה: “אני בשוק” .

הפסיכולוג שמע את שיחת האם ואמר לה:”למה אמרת שאת בשוק ,את פה איתנו” הפנים של האם החווירו והיא לא ידעה מה לומר היא ענתה שהיא לא ידעה מה להגיד וזה לא כזה חשוב איפה היא נמצאת.

הפסיכולוג ענה:”את רואה , את באת להתלונן על הבן שלך שהוא משקר, ואת בעצמך משקרת אז מה זה אומר? שהבן שלך למד לשקר ממך.

את בטח מכירה את הפתגם “התפוח לא נופל רחוק מהעץ” זה בדיוק המקרה שלכם”.

האם מאוד התביישה ואמרה:”לא ידעתי שזה השפיע חזק על הילד שלי,אני אנסה כמה שפחות לשקר ולהגיד לו את האמת”.

הפסיכולוג ענה לה:”אני מאוד שמח שלפחות התוודית ולקחת אחריות, אני מקווה שלמדת את הלקח שלך ושל הבן שלך, עכשיו כשתגיעי הביתה תתחילי לתת לו דוגמא אישית ותמיד תאהבי אותו כמו שהוא“.

האם הגיעה הביתה וישבה עם בנה לשיחה ארוכה…

בשיחה הם דיברו על השקרים ועל זה שהם צריכים יותר לבטוח אחד בשני.

בסוף השיחה אמרה האם לבנה:”אני אוהבת אותך ואני בחיים לא אשקר לך” והם התחבקו.

האם קיימה את הבטחתה ולא שיקרה לבנה יותר.