הסיפור קורה בזמן שנות ה-40 המאוחרות בתקופת מלחמת העולם השנייה. היה ניסוי ברוסיה של חודש שבו בדקו מה היא תגובתם של אנשים לגז ממריץ שמשאיר אנשים ערים

האנשים היו מוחזקים בחדר סגור ואטום כדי שיוכלו לשלוט לשלוט בכמות החמצן אשר נמצא בחדר כדי שגז הערנות לא יהרוג אותם. בתוך החדר הסגור היו מצלמות שהיו מוחזקות במעגל סגור בשביל לפקח על פעילותם של הנחקרים בלי שיקרה דבר כלשהו למדענים. בחדר היו הרבה מיקרופונים ומצלמות, שיראו וגם ישמעו על מה שקורה באותו הזמן בחדר. בחדר לא היה כמעט שום דבר חוץ ממאגר מזון שיכול להספיק לזמן רב. בתחילת הניסוי בימים הראשונים, לא נראה כמעט דבר שהשתנה אצל הנחקרים אבל זה היה בזכות זה שהמדענים אמרו לאנשים שהם ישוחררו אחרי כ-30 ימים. אבל זה היה שקר, כדי ששום דבר רע לא יקרה והכל ילך כמתוכנן. כעבור זמן מה, הנחקרים התחילו לספר אחד לשני על דברים נוראים שקראו להם בעבר. כל יום שעבר , הדברים שאמרו נעשו יותר מוזרים ומחרידים. ביום החמישי זה כבר הגיע לשיא שבו הנחקרים לא דיברו כמעט והתחילו ללחוש למיקרופון, כי אולי האנשים ניסו להיות בעלי אמונם של החוקרים. כעבור 9 ימים אחד הנחקרים התחיל לרוץ בכל החדר ולצרוח ללא סוף למשך שעות. צרחותיו לא היו באמת צעקות, וכפי שנשמע כל מה שיצא מפיו היו קולות לא מזיקים וחלשים

הדבר שהיה הכי מוזר הוא תגובתם של הנחקרים, או חוסר תגובתם. הם רק המשיכו לדבר אל המיקרופונים, כאילו שלא קורה דבר מיוחד בחדר. לאחר כמה ימים שהצרחות נפסקו, המדענים רצו לבדוק שלא קרה דבר למיקרופונים, כיוון כי לא שמעו דבר מהחדר למשך יום שלם. ביום ה-15, המדענים דיברו אל האינטרקום בשביל הנחקרים כדי לעורר תגובה מהאנשים בחדר כי המדענים פחדו שהנחקרים מתים הוא הפכו לצמחים. המדענים הודיעו על זה שהם נכנסים לחדר בשביל לבדוק את המיקרופונים ושכל הנחקרים ישכבו על הרצפה ולא יזוזו, והבטיחו שאם יצייתו לדבריהם, המדענים ישחררו אחד מהנחקרים לחופשי. אבל תגובתם היחידה של הנחקרים היא שהם כבר לא רוצים להשתחרר ולצאת משם. בחצות של אותו היום המדענים החליטו להיכנס ולבדוק. הם סגרו את פתחי יציאות הגזים, וכאשר נכנסו לחדר הם הרגישו את החניקה של כל הגז המעורר שהיה בחדר. הנחקרים חזרו לדבר עם המיקרופונים ולבקש כאילו שזה היה הדבר היחיד החשוב להם, שיפעילו בחזרה את הגז. הנחקרים התחילו לצרוח והשתגעו ומה שגרם לחיילים שהיו שם בחדר עם המדענים, להרוג את כמעט כל הנחקרים שהיו. עד שנשארו 4 ששתקו.

המדענים בדקו את מצבור האוכל שהיה בחדר וראו שהנחקרים כמעט לא נגעו באוכל שהיה שם. היו שם חתיכות בשר מהנחקר המת. אפילו שגם לאלה שהיו בחיים, נראה שחסר בשר ועור מגופם של הנחקרים. שהתברר שכל אחד מהנחקרים פצע את עצמו , אבל לא אחד את השני. כל חלקי הגוף החיצוני נראו שנחתכו חוץ מהלב והסרעפת שנשארו במקומם. הרבה עצמות ושרירים בגוף פשוט נקראו , כך שהריאות נראו בפשטות לעין בחזה. הנחקרים המשיכו לצעוק על המדענים ועל החיילים שיצאו מהחדר ויחזירו את הגז, כדי שלא ירדמו. הנחקרים נשכו את החיילים שהיו בחדר והרגו אותם כשהוציאו מגופם דברים. עוד כמה חיילים חוץ מזה גם מתו, ואחד מהם התאבד לאחר שבועיים. אחד הנחקרים נראה כמדמם למוות, מה שלא מנע מהרופאים לקבוע את מותו. שלושת הנחקרים שנשארו, כמעט ולא שרדו והתחננו שיחזירו את הגז. הנחקר הפצוע ביותר הובא לחדר הניתוחים, וכשניסו לנתח את הנחקר, הם נכשלו. והנחקר מת. השני שנותח, לא הצליח למנוע את הניתוח חוץ מהזזת ראשו באלימות. הרופאים ניסו להרדים את הנחקר עם גז הרדמה. אבל הגז לא נראה שהשפיע בכלל על הנחקר, וגרם לרופאים לנתח בלי הרדמה. כשנגמר הניתוח , זה נראה שהנחקר מביט בעיניו של אחד הרופאים ונאבק בניסיון להגיד משהו. הרופא חשב שהנחקר רצה להגיש לו משהו, והרופא הביא לנחקר עט ודף נייר בשביל לכתוב מה שרצה להגיד. הדבר היחיד שהנחקר כתב זה: “תמשיך לחתוך!”, ואז הנחקר מת מיד לאחר מכן.

את שני הנחקרים שנשארו בחיים לקחו בחזרה לחדר, ובגלל דבריהם המטורפים של הנחקרים, המדענים החליטו להחזיר את הגזים. וברגע שהגזים חזרו, הנחקרים התחילו להשתגע, ואחד הנחקרים הצמיד את ראשו לכרית ומצמץ ללא הפסקה עד שמוחו הפסיק לעבוד, ומת. הנחקר היחיד שנשאר, צרך ללא הפסקה בבקשה שישחררו אותו. וכשהמדענים ראו את גליי מוחו של הנחקר הם ראו גלים של אדם שנפטר. המדענים החליטו לאטום שני מדענים בחדר עם הנחקר ושני אקדחים. אחד לכל מדען. מיד אחד המדענים שלף אקדח וירה במדען השני שהיה לידו, וכיוון את האקדח לנחקר שהיה בחדר. המדען צעק שם:”אני לא יהיה כאן נעול עם היצורים האלה, ולא אתך!”. המדען שאל את הנחקר:”מה אתה?!”. הנחקר חייך אל המדען ואמר לו:”אני הטירוף שמסתתר בך, בכל אחד. אני הדבר הזה שכל הזמן מחפש את הדברים הרעים שיכולים לקרות!”. המדען כיוון את האקדח ללבו של

הנחקר והרג אותו. לפתע נשמע קול מחריד שאמר:”כל כך… קרוב… לחופש!”

the end