צ’רלי בממלכת השוקולדה/רואלד דאל

נעים מאוד צ’רלי…

צרלי הקטן חיי עם משפחתו ששה נפשות בצריף עץ קטן. בצריף היו בסך הכל 2 חדרים ומיטה אחת, מר בקט ,רעיתו וצרלי הקטן ישנו בחדר אחר על מזרנים. משפחת בקט הייתה ענייה מאוד ומעולם לא היה להם כסף לקנות די אוכל לכולם..הם לא גוועו אבל לכולם היתה תחושת ריקנות נוראה בבטנם.  הבטן הריקה הציקה לצ’רלי יותר מכולם. ואף שאביו ואמו ויתרו למענו לא פעם על ארוחות הצהרים או הערב שלהם, הכמות עדיין לא הספיקה לנער שצריך לגדול. הוא היה רעב למשהו ממלא ומשביע יותר מכרוב וממרק כרוב. והדבר שהשתוקק לו יותר מכול היה… שוקולד.

בבקרים, כשהלך לבית הספר, ראה צ’רלי טבלאות שוקולד ענקיות נערמות לגובה בחלונות הראווה, והוא היה עוצר ולוטש עיניים, לוחץ את אפו אל הזכוכית ומזיל ריר בלי שליטה. פעמים רבות הוא היה רואה ילדים אחרים שולפים מכיסיהם חטיפים של שוקולד רך ונוגסים בגרגרנות, וזה, כמובן, היה עינוי של ממש.

רק פעם בשנה, ביום הולדתו, זכה צ’רלי באקט לטעום שוקולד. כל המשפחה חסכה במיוחד למטרה הזאת, וכאשר הגיע היום הגדול, תמיד העניקו לצ’רלי חפיסת שוקולד קטנה שיוכל לאכול לגמרי לבד. ובכל פעם שקיבל את השוקולד באחד מאותם בוקרי יום הולדת נפלאים, הוא הניח אותו בקופסת עץ קטנה שהייתה לו, ושמר עליו כאילו היה מטיל זהב טהור בימים הבאים הוא הרשה לעצמו רק להסתכל בו, אבל לא לגעת. לבסוף, כשכבר לא היה יכול לשאת זאת יותר, הוא היה מקלף פיסה קטנטנה של נייר עטיפה, חושף פינה קטנטנה של שוקולד ונוגס נגיסה קטנטנה – בדיוק במידה שתאפשר לטעם המתוק הנהדר להתפשט לאט על הלשון. למחרת הוא היה מכרסם עוד נגיסה קטנטנה וכן הלאה, וכן הלאה. כך הצליח צ’רלי להנות מחפיסת שוקולד של יום הולדת בשווי עשרה סנטים במשך יותר מחודש ימים.

1. באותה עיר ממש, למעשה בטווח ראייה מהבית שצ’רלי גר בו, היה מפעל ענקי לשוקולד.           דמיינו לעצמכם! וזה גם לא היה סתם מפעל ענקי לשוקולד. זה היה מפעל השוקולד הגדול והמפורסם ביותר בעולם! זה היה מפעל ווֹנקָה, שנקרא על שם בעליו, וילי וונקה, ממציא ויצרן השוקולד הדגול ביותר שהיה אי פעם. ואיזה מקום אדיר ונפלא זה היה! שערי ברזל עצומים הוליכו אליו, חומה גבוהה הקיפה אותו, ארובותיו שיהקו עשן, וזמזומים מוזרים עלו ממעמקיו. מחוץ לחומות, במרחק קילומטר לכל כיוון, התבשם האוויר בניחוח כבד ועשיר של שוקולד נמס.

פעמיים ביום, בדרכו אל בית הספר ובחזרה, היה על צ’רלי באקט הקטן לעבור ממש מחוץ לשעריו של המפעל. ובכל פעם שעבר שם הוא החל ללכת לאט, לאט מאוד, לנשום עמוק ולשאוף את ריח השוקולד הנפלא הממלא את האוויר.

אוי, כמה הוא אהב את הריח הזה!

אוי-אוי, כמה הוא קיווה להיכנס פעם לתוך המפעל ולגלות איך הוא נראה מבפנים!

לו הייתם מקבלים הזמנה לכניסה למפעל שוקולד….מה אתם הייתם עושים…..?

אוגוסטוס שלוק  

מצא את כרטיס הזהב הראשון של מר ווילי וונקה , על פי תמונה בעיון נראה כילד בן 9 שגופו שמן כל כך עד שניראה שנופח במשאבה. מפלי שומן גדולים בלטו מכל חלקי גופו ופניו נראו ככדור בצק ענקי. שני חרוזי עיניים קטנים וחמדניים מציצים מתוכו אל העולם שלפניו. עיר מגוריו של אוגוסטוס שלוק -סיפר העיתון- יצאה מכליה מרוב התלהבות……ותהלוכת ניצחון עברה ברחובות לכבוד הגיבור הצעיר.

“היתי בטוחה שאוגוסטוס ימצא כרטיס זהב אמרה אימו לעיתונאים, הוא אוכל כל כך הרבה ממתקים ביום עד שפשוט אי אפשר היה שלא ימצא כרטיס . אתם יכולים לכתוב , שהאכילה היא התחביב שלו . זה כל מה שמעניין אותו בחייו. על כל פנים זה יותר טוב מלהיות פרחח, להתרוצץ ברחובות ולהציק לאנשים..”

ריקה פפריקה המפונקת

“ריקה פפריקה שגרה עם הוריה העשירים בעיר גדולה ורחוקה היא זו שמצאה את כרטיס הזהב השני. בתצלום בעיתון היא התיישבה בחדר האורחים של ביתה המפואר בין אביה ואימה הזורחים ברב אושר כשידה המושטת מעל לראשה מנופפת בכרטיס הזהב ופיה מחייך מאזן עד אזן. אביה של ריקה , אדון פפריקה סיפר לעיתונאים בדיוק איך התגלה הכרטיס: “אתם שומעים חברה” פתח וסיפר.. ברגע שהילדה הקטנה שלי אמרה לי שהיא פשוט מוכרחה להשיג אחד מכרטיסי הזהב האלה , נסעתי העירה והתחלתי לקנות את כל השוקולדים והממתקים מתוצרת ווילי וונקה שהצלחתי להשים עליהם יד. אבל שלושה ימים עברו.. וכלום לא נמצא הכרטיס..

ריקה הקטנה שלי השתוללה יותר ויותר מיום ליום והכל פעם שהיתי נכנס הביתה היתה צווחת עלי: איפה כרטיס הזהב שלי?” אני רוצה את כרטיס הזהב שלי! במשך שעות היא הייתה רובצת על הרצפה בועטת ברגליים ומייללת ככה שהזגוגיות רעדו.  ואז.. ביום רביעי בערב מצאתי את כרטיס הזהב ואני דהרתי הביתה ונתתי אותו לריקה החמודה שלי ועכשיו תראו איך היא מחייכת באושר ויש לנו שוב בית נעים ומאושר”.  

ויולט בורגארד אלופת המסטיק

כרטיס הזהב השלישי נמצא ע”י ויולט הצעירה, כשהגיעו כתבינו לראיין את הגברת הצעירה בת המזל היא נופפה בכרטיס ודיברה אל כלאחד במהירות רבה ובקול רם. אבל לא היה קל לקלוט את כל מה שהיא אמרה כיוון שתוך כדי דיבור לעסה במלוא המרץ בדל גומי לעיסה שנמצא בין שיניה. “בדרך כלל אני לעסנית של מסטיק הכריזה בקולי קולות אבל ברגע ששמעתי על העניין הזה עם הכרטיסים של וונקה שמתי הצידה את המסטיק ועברתי ללעוס שוקולדים.” “אני פשוט משתגעת אחרי מסטיק , אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו אני לועסת אותו כל היום חוץ מכמה רגעים בזמן הארוחות ואז אני מוציאה אותו ומדביקה אותו ליד האוזן ליתר ביטחון”. אימי אומרת לי שזה לא מתאים לי ושזה מכוער לראות את הפה של הבחורה עולה ויורד כל היום  אבל אני לא מסכימה איתה ואם תשאלו אותי באיזה זכות היא מותחת עלי ביקורת?”. “אולי יעניין אתכם לדעת שחתיכת המסטיק הזאת שאני לועסת ברגע זה, היא אחת שאני עובדת עליה כבר 3 חודשים רצופים. זה שיא עולמי רבותי!”,וזהו הרכוש הכי יקר שלי עכשיו המסטיק הזה בלילה אני מדביקה אותו לצד המיטה ובבוקר הוא טוב כמעט כמו חדש.  “אני מתה לבקר בבית החרושת של הוונקה הזה ואני מבינה שאחר כך הוא יתן לי כמות של מסטיק שתספיק לי לכל החיים שלי .

יו הו כיפאק!”

 מיקי טלא- מוצא את כרטיס הזהב הרביעי.

“בית טלא היה גדוש גם הוא באורחים נלהבים משהגיע אליו כתבנו. אבל מיקי טלא הצעיר , הזוכה המאושר נראה מוטרד לחלוטין מן העניין כולו

“אתם לא רואים שאני מסתכל בטלוויזיה טמבלים?אמר בכעס “אני לא רוצה שתפריעו לי ברור?” הילד בן תשע ישב מול מקלט טלוויזיה ענקי עיניו דבוקות במסך הוא צפה בסרט של יריות בין כנופית פושעים, מיקי עצמו היה חגור בשמונה עשר אקדחים בדיוק בעלי גדלים שונים שהיו תלויים סביב על חגורתו. ומידי רגע היה מזנק לאוויר ויורה חצי תריסר כדורים מכלי נשק זה או אחר. “שקט” צווח בשעה שאחד מהעיתונאים ניסה להציג לו שאלה, “אמרתי שאני לא רוצה שתפריעו לי נכון? הסרט הזה הוא בידור אמיתי משהו עצום אני צופה בו כל יום. את הקאובואים אני הכי אוהב בעיקר כשהם שולפים ומתחילים למלא את האויבים שלהם בעופרת או מעיפים סכינים או תוקעים אגרופים בשיניים. אח כמה שאני מת לעשות בעצמי דברים כאלה!“

• צ’רלי בקט- העני.

• צרלי נטל מעדן וונקה שוקומרמלדה מלכותי,נטל אותו בידיו קרע את העטיפה .. ואז.. לפתע..פתאום….נצנוץ של זהב. ליבו של צ’רלי קפא בקרבו. זהו כרטיס הזהב האחרון במספר.

• “זהו כרטיס הזהב ! צווח החנווני ..בואו הנה רבותי.. הביטו הילד הזה מצא כרטיס זהב של מר וונקה רוצו מהר קראו לעיתונאים. 

• איך הוא הצליח למצוא את הכרטיס , זה מה שאני רוצה לדעת!קרא נער נזעם אחד… ואל תשכחו את הסחורה שהוא יקבל בחינם ,הוסיף ילד שני בקנאה -אספקה חופשית לכל החיים”

• הוא באמת זקוק לה , הדחליל הרזה הזה-צחקה הילדה בצמות.

• צ’רלי עמד ללא תנועה הוא לא הוציא את כרטיס הזהב מן החפיסה הוא עמד דומם במקומו, ידיו לופתות בכח את הממתק, בעוד ההמון הנרגש מרעיש סביבו.. תחושה מוזרה ונפלאה ירדה עליו כאילו הוא מרחף באוויר…

• “עזבו את הילד במנוחה קרא החנווני השמן ולחש באוזניו- אל תיתן אותו לאיש קח ותביא ישר הביתה לפני שאתה מאבד אותו ..יש לי הרגשה שאתה היית זקוק מאוד למזל הזה אני שמח נורא שמצאת אותו.“

היום הגדול…

“קהל עצום של סקרנים התגודד מחוץ לשעריו של בית החרושת לשוקולד, בתקווה לראות את חמשת בעלי הכרטיסים בני המזל הנכנסים פנימה.

ארבעת הילדים הגיעו מלווים בהוריהם ורק צ’רלי סבו הקשיש… ברגע זה השמיע פעמון המגדל הסמוך עשרה צלצולים ובתוך הצלצולים נשמע גם קול חריקה של צירים חלודים. שערי הברזל הגדולים של בית החרושת החלו נפתחים אט אט לרווחה.

דממה נפלה לפתע על פני ההמון , הילדים חדלו לנתר עיני כל נשלחו לעבר השער.

הנה הוא בא! צעק מישהו, זה הוא! אכן זה היה הוא…….”(ההמשך יבוא)