המחרוזת

היא היתה אחת מאותן הנערות היפות והחינניות שנולדה, כמו בטעותו של הגורל, למשפחת עובדים. לא היו לה לא נדוניה, לא סיכויים ולא דרך להיות נודעת, מובנת,אהובה ונישאת לאיש בעל נכסים ועמדה, והפקירה עצמה לנישואים עם פקיד קטן מן המיניסטריון לחינוך.

טעמה פשוט היה, מאחר שמעולם לא הסכינה לטעם טוב ממנו. ואולם אומללה הייתה, כאילו היו נישואיה פחותים מערכה; מפני שנשים אין להן עמדה ולא כוח: יופיין, הדרן וחינניותן הם שתופסים את מקום המעמד והמשפחה. עדינותן הטבעית, חוש חנן האינסטינקטיבי וזריזות שכלן הם-הם סימני המעמד שלהן, המשווים את נערת הרחוב עם הגבירה הכבודה ביותר.

וכשיושבת הייתה לארוחת הערב ליד השולחן העגול, המכוסה מפה בת שלושה ימים, אל מול בעלה, שהסיר את המכסה מעל לקדירת-המרק וקרא בהתפעלות: “הה, נזיד שוטלנדי! אין טוב ממנו!” ראתה בדמיונה מאכלים עדינים, כלי-כסף נוצצים ושטיחים מצוירים בגיבורים מימים עברו ובציפורים נפלאות ביערות-אגדה; חזתה בדמיונה מאכלים עדינים מוגשים בצלחות נהדרות ולחשן של מלות-נימוסים, שמאזינים להן בחיוך רפה, אגב התעסקות בבשר הוורוד של דג-האלתית או בכנף של עוף עם אספרגוס.

לא היו לה לא מלבושים,לא תכשיטים, ולא כלום. ואת אלה אהבה יותר מכול; חשה עצמה כאילו למענם נוצרה. תאבה הייתה כל-כך לקסום, לצודד ולהיות חיננית ומושכת.

הייתה לה ידידה עשירה, חברת בית-ספר ישנה, וממאנת הייתה לבקר בביתה, מפני שבשובה הרבתה לסבול כל-כך. לאחר ביקורים אלה הייתה בוכה ימים תמימים מצער, מחרטה, מייאוש וייסורי-נפש.

שתי דמעות גדולות זלגו לאיטן מזוויות עיניה אל זוויות פיה.

“מה לך? מה לך?” שאל מבוהל.

ורק במאמץ רב נתגברה על בכייה והשיבה בקול שקט, כשהיא מוחה את לחייה: “לא כלום. אין לי שמלה, ולכן לא אוכל ללכת לנשף. תן את ההזמנה לאחד מידידיך במשרד, שאשתו תוכל להיראות נאה יותר בלבושה ממני”.

הגיע יום הנשף. הגברת ליזל נעטרה בהצלחה. הייתה היפה שבנשות-הנשף, הדורה, חיננית, מחייכת ורוויה אושר. כל הגברים נתבוננו בה, שאלו לשמה וביקשו להציגם לפניה. כל מזכירי המדינה ביקשו לרקוד עמה ולס. המיניסטר עצמו הרגיש בה.

והיא רקדה בשיגעון, באקסטזה; שתתה בעונג, בלא הרהור כלשהו, בניצחון יופייה, בגאות הצלחתה בתוך ענן של אושר, שריחפה בו מן ההערצה הכללית והתשוקה שעוררה אליה ומשלמות הניצחון, שיקר כל-כך ללב האישה בה.

היא עזבה את הנשף בסמוך לשעה הרביעית בבוקר. משעת חצות ואילך נתנמנם לו בעלה בחדר קטן, עזוב, בחברתם של שלושה גברים אחרים, שנשותיהם נתענגו על הנשף.

העגלה הביאה אותם לפתח ביתם שברי-דה-מרטיר, ובשקט נדכא עלו במדרגות המובילות לדירתם. בשבילה היה זה הסוף. ואשר אליו, מהרהר היה שעליו להיות בשעה העשירית בבוקר במשרדו.

פשטה מעליה את המעיל, שכיסה את כתפיה כדי לחזות עצמה בכל הדרה לפני הראי. לפתע פצחה בקריאה: המחרוזת לא הייתה עוד על צווארה!

“מה לך?” שאל כשהוא לבוש עוד רק למחצה.

היא נפנתה אליו בייאוש נורא.

“אין…אין…אין לי עוד המחרוזת של הגברת פורסטייר…”

“מה?!לא יתכן!”

הם חיפשו בקיפולי השמלה, בקיפולי המעיל, בכיסים, בכול –ולא נמצאה להם.

הלך לתחנת המשטרה, למערכות העיתונים להציע פרס, לחברות העגלונים, לכל מקום שנצנוץ של תקווה זרח ממנו.

יום תמים המתינה באותו מצב של ייאוש לנוכח האסון שבא עליה. עם לילה חזר ליזל הביתה, פניו קמוטים וחיוורים; דבר לא נמצא לו.

“עליך לכתוב לידידתך”,אמא, “ולומר לה ששיברת את אבזם המחרוזת ושהיא נמצאת בתיקון. כך תהא לנו שהות להמשיך בחיפושים”.

.”היא כתבה כפי שהכתיב לה. עם סוף אותו שבוע אבדה להם כל תקווה. ליזל, שנזדקן בחמש שנים, אמר בתוקף: “עלינו לדאוג להחזרת היהלומים

למחרת אותו יום נטלו את הקופסה, שבה הייתה המחרוזת, והלכו אל הסוחר ששמו רשום היה בפנים הקופסה. הוא פתח וביקש בפנקסיו.

“לא אני הוא שמכרתי מחרוזת זו, גברתי; בוודאי רק הקופסה נקנתה כאן”.

הלכו מסוחר לסוחר, מחפשים מחרוזת שתהא דומה לראשונה לפי זיכרונם, כשמצפונם נוקף אותם וצערם גדול.

בחנות אחת בפלה רויאל מצאו מחרוזת יהלומים, שנראתה בדיוק כמחרוזת שאבדה.

כשהחזירה הגברת ליזל את המחרוזת לגברת פורסטייר, אמרה לה זו בקול נוקשה: “צריכה היית להחזירה לי לפני-כן; ייתכן שהייתה נדרשת לי”.

לשמחתה לא פתחה את הקופסה. אילו היתה מרגישה בתחליף, מה היתה חושבת? מה היתה אומרת? כלום לא היתה חושבת אותה לגנבה?

והגברת ליזל למדה להכיר פירושם של ימי-עוני אכזריים. מיד עם תחילת עונים נטלה את חלקה בגבורה. מחובתם לשלם אותו חוב מאיים. היא תשלם אותו. המשרתת פוטרה. הם החליפו את דירתם ושכרו להם עליית-גג. למדה את עבודת הבית הקשה ותפקידי המטבח השנואים. הדיחה את הכלים ושפשפה את ציפורניה הוורודות על גבי חומר הצלחות המפוספס ומאחורי המחבתים. כיבסה את הלבנים המלוכלכים, את הכותנות ומטליות הכלים ותלתה אותם לייבוש על החבל. בכל בוקר הורידה את פח-הזבל אל הרחוב ונשאה את דלי המים למעלה, כשהיא נעצרת מפעם לפעם להינפש קמעה. ולבושה כאישה ענייה בלכה אל הירקן, החנווני, הקצב; סלה בידה, מהדסת ונעלבת ונלחמת על כל פרוטה עלובה.

בכל חודש יש לפרוע שטרות,לחדש שטרות אחרים, להרוויח זמן.

בעלה עבד בערבים באיזון חשבונותיו של איזה סוחר, ובלילות היה מעתיק עמודים על עמודים במחיר חמישה סו העמוד.

!הו מתילדה המסכנה…כמה נשתנית

“כן, ימים קשים עברו עלי מאז ראיתיך לאחרונה, וצרות נוראות… וכולן בגללך”.

“בגללי? הא כיצד?”

“זוכרת את אותה מחרוזת יהלומים, שהשאלת לי לנשף של מיניסטריון החינוך?”

“כן, וכבכן?”

“ובכן, איבדתי אותה”.

“כיצד?הן החזרת אותה לי!”

“החזרתי לך מחרוזת אחרת, הדומה לראשונה, ובמשך עשר השנים האחרונות שילמנו את מחירה. בוודאי משערת את שלא בנקל עלה לנו הדב

גי דה מופאסאן נולד וגדל בנורמנדי. אמו הכירה מילדותה את גוסטב פלובר שעתיד היה להיות בעל השפעה על חיי בנה. הוא נשלח לבית ספר ברואן שם היה תלמיד טוב, ושקע באהבתו לשירה ותיאטרון.

עם סיום לימודיו בקולג’ ב-1870 , פרצה מלחמת צרפת פרוסיה, מופאסאן הפסיק את לימודיו והתגייס לצבא. אחרי שחרורו נסע לפריז, שם עבד במיניסטריון הצי.

פלובר, לקח אותו תחת חסותו. הוא עודד את מופאסאן לכתוב, והכניס אותו לחוגי הספרות. בביתו של פלובר הכיר מופאסאן את הסופר הרוסי איוון טורגנייב, אמיל זולא, אלפונס דודה ואחרים. ב-1878 הועבר למיניסטריון החינוך, והיה לעורך של כמה עיתונים. בזמנו הפנוי כתב רומנים וסיפורים קצרים.

מקור: ויקפדיה

מותרות- דברים שאדם לא חייב אלא רוצה אותם ולא תמיד יכול לקבלם.

חזתה-ראה את העתיד, ידע מראש; ציפה

לצודד-להסכים עם צד אחד

שאט נפש-בחילה, גועל

מוחה-ניגב

פקפוק-הטלת ספק, אי אמון

“אני חושב שכדאי לקרוא את הספר ה”מחרוזת למרות שהוא המתאר קשיים של אדם, ולכן אולי קשה לקריאה. לדעתי חשוב לקרוא אותו כי הספר הוא כמו משל על החיים שהיופי החיצוני הוא לא חשוב ולפעמים היופי החיצוני הוא גם מזיוף. ואחרי שמקבלים את היופי החיצוני ומאבדים אותו קשה להחזיר את היופי הפנימי