יאיר עדו ספרות

קבצן אחד ביקש מאיתנו נדבה. חברי ג’וזף דברנש נתן לו מאה סו (מטבע צרפתי בן חמישה סנט). התפלאתי. סיפר לי חברי:

קבצן זה הזכיר לי משהו, שמציק לי עד היום וזה הסיפור:

משפחתי הייתה משפחה ענייה, אבי עבד, וחזר בשעה מאוחרת מן המשרד, ולי היו שתי אחיות.

אמי סבלה מאוד מהמצוקה ותמיד התלוננה בפני אבי, אבי היה מגיב בתנועה שהייתה צובטת לי בלב, הוא היה מעביר את כף ידו על מצחו, כאילו ניסה לנגב זיעה שאינה קיימת. ולא ענה דבר.. הרגשתי בכאב  ובחוסר האונים שלו. תמיד חישבנו כל פרוטה, לא לקבלנו הזמנות לארוחות כדי שלא נהיה צריכים להזמין גם אנחנו, היינו קונים שאריות בהנחות, אחיותיי היו תופרות את בגדיהן לבדן ומתמקחות  על  כל פריט.אכלנו יום יום מרק שמן ובשר בקר מטובל ברוטב. מאכל זה טוב לבריאות הלב, אבל אני הייתי בוחר מאכל אחר.

כעסו עלי מאוד בגלל כפתור שאבד ומכנסיים שנקרעו.

אבל בכל יום ראשון היינו יוצאים לבושים חגיגי לטייל בנמל.

בחגיגיות רבה היינו יוצאים לדרך. אחיותיי היו הולכות שלובות זרועות לפנינו, אני הייתי הולך לשמאלה של אימי ואבי לימינה.אני זוכר את הבעת החשיבות של הורי בטיולים אלו. צועדים היו בקומה זקופה ורגליים מתוחות, כאילו עשו משהוא חשוב מאוד. ובכל יום ראשון, כשהיה אבי צופה בכניסתן של אוניות גדולות לנמל היה אומר את אותם דברים ללא שינוי: “מה הייתם אומרים אילו היה דם ז’יל? איזו  הפתעה!”

דוד ז’יל, אחיו של אבי, היה תקוות המשפחה. שמעתי עליו עוד מילדותי, ואני חושב שהייתי מכיר אותו מיד, ידעתי את כל קורות חייו עד יום נסיעתו לאמריקה,

דודי ז’יל, עשה בזמנו מעשה רע מאוד ופיזר כסף, דבר שלא עושים בבית של אנשים עניים. דודי בזבז את כל כספו וכספי אבי, לכן שלחו אותו הוריו לאמריקה.. כשהגיע לשם התחיל דודי לעבוד במסחר, ועד מהרה כתב שהוא מרוויח מעט כסף ומקווה לפצות את אבי על הפסד כספו. מכתב זה גרם התרגשות רבה בביתנו. ז’יל זה שעד עכשיו דברנו עליו בזלזול, נעשה פתאום אדם חשוב, בעל לב, הגון כמו כל בני דברנש.

חוץ מזה, רב חובל אחד סיפר לנו שדודי שכר חנות גדולה, והוא מצליח במסחרו.

במכתב שני, שנתיים אחר כך כתב הדוד כך: “פיליפ יקירי, אני כותב לך כדי שלא תדאג לי. אצלי הכל בסדר וגם העסקים מצליחים.אני יוצא מחר למסע ארוך באמריקה הדרומית. יכול להיות שאשאר שם שנים אחדות בלי להתקשר אליך. אם לא אכתוב לך אל תדאג,אחזור אל לה האבר כשאאסוף לי הון. אני מקווה שזה יהיה מהר, ואנחנו נחייה חיים טובים יחד…”

המכתב הזה נעשה דבר חשוב מאוד בביתנו, היו קוראים אותו כל פעם ומראים אותו לכולם.

ואכן עשר שנים לא היה לנו קשר עם דוד ז’יל. אבל תקוותיו של אבי גדלו ואימי הייתה אומרת “כשיחזור ז’יל החביב, ישתנה מצבנו. הרי הוא אדם שיודע להתגבר על קשיים.

בכל יום ראשון, כשהיה אבי צופה בכניסתן של אוניות גדולות לנמל היה אומר את אותם דברים ללא שינוי: “מה הייתם אומרים אילו היה דם ז’יל? איזו  הפתעה!”

וכולנו ציפינו לראות את דוד  ז’יל מנפנף ממחטה וקורא “הי פיליפ.”

אלף תוכניות ערכנו על חשבון החזרה של דוד ז’יל.  בכספו עמדו לקנות בית קטן, ונדמה לי שאבא שלי אפילו התחיל לבדוק את הנושא.

אחותי הגדולה הייתה אז בת 28, והצעירה בת 26, שתיהן לא מצאו להן בני זוג וכולנו הצטערנו על כך.

 לבסוף נמצא בן זוג לאחותי הצעירה, פקיד לא עשיר, אבל הגון. תמיד חשבתי שמכתבו של הדוד ז’יל , שהראנו לו באחד הערבים, “עזר” לו להחליט ולבקש מאחותי להינשא לו.

שמחנו שימחה גדולה, והחלטנו שלאחר החתונה תצא כל המשפחה לטיול קצר לאי ג’רסי.

האי ג’רסי שכן במרחק שעתיים הפלגה מצרפת, והיה שייך לאנגלים. לכן נסיעה אליו הייתה עבורנו כמו לנסוע לחו”ל.

נסיעה זו נעשתה עבורנו דבר חשוב מאוד, חלומנו בכל זמן ובכל שעה.

סוף סוף יצאנו לדרך.

הספינה צפרה, עלינו עליה, והיא עזבה את הנמל והפליגה על פני ים חלק. שמחים וגאים הצצנו בחוף ההולך ומתרחק.

אבי שם לב לשתי גברות מגונדרות ששני אדונים הגישו להן צדפות. מלח זקן ולבוש בלויים היה מפצח את הצדפות בסכין, מגיש לאדונים, והם הושיטו את הצדפות לגברות. הגברות אכלו את הצדפות בעדינות, כדי לא ללכלך את שמלתן, אחר-כך היו לוגמות את הנוזלים וזורקות את הצדפה בעדינות לים.

אבי הוקסם מהדבר והוא ניגש אל אימי ואל אחיותיי ושאל אותן:

“רוצות אתן שאכבד אתכן בצדפות אחדות?”אימי היססה, בגלל שחשבה על התשלום, אך שתי אחיותיי הסכימו מיד. אימי אמרה ” אני פוחדת שארגיש לא טוב, כבד רק את הילדים, אבל לא בהרבה צדפות, שלא יקבלו קלקול קיבה, וליוסף אל תקנה, לא צריך לפנק אותו.”

נשארתי עומד ליד אימי, והסתכלתי על אבי שלקח את אחיותיי ואת החתן אל הזקן לבוש הסחבות שמכר את הצדפות.

שתי הגברות הסתלקו ואבי הראה לאחיותיי איך לאכול את הצדפות, ופתאום נדמה היה שנבהל, הוא התרחק כמה פסיעות, הסתכל על בני משפחתו שעמדו מסביב למוכר הצדפות, והתקרב אילנו בחיפזון. פניו היו חיוורים והוא אמר לאימי בלחש: “לא יאמן  כמה דומה מוכר הצדפות לז’יל”

אימי נדהמה ושאלה:” איזה ז’יל?” ואבי ענה: “הלא.. אחי… אילו לא ידעתי שהוא באמריקה, הייתי חושב שזה הוא.”

אימי שנבהלה גמגמה: “יצאת מדעתך? הלא אתה יודע שהוא מצליח מאוד באמריקה, ולמה אתה מדבר שטויות?”

אבל אבי התעקש “לכי הציצי בו קלריס, הסתכלי במו עינייך.”

אימי נגשה אל בנותיה, ואני הסתכלתי אל אותו אדם, זקן ומלוכלך היה, כולו מלא קמטים, לא הרים את עיניו מהצדפות.

אימי חזרה. ראיתי שהיא רועדת. היא דברה מהר: “אני חושבת שזה הוא. אולי תשאל את רב החובל עליו? אבל הכי חשוב- הייה זהיר, כדי זלא יבקש מאיתנו דבר.”

אבי פנה והלך ואני אחריו.

רב החובל היה מטייל על הגשר בחשיבות מרובה.

אבי קרב אליו בכל הכבוד הראוי ושאל אותו על האוניה, על האי ג’רסי אחר-כך שאל על המלחים ולבסוף אמר בקול חרד: }”יש לך שם מוכר צדפות זקן שנראה מעניין, היודע אתה משהוא אודותיו?”

רב החובל ענה: ” זה איש צרפתי שמצאתי בשנה שעברה באמריקה והחזרתי לארצו. מסתבר שיש לו קרובי משפחה בלה-האבר, אך אין הוא רוצה לחזור אליהם, משום שהוא חייב להם כסף, שמו ז’יל דרמנש או דרבנש , משהוא כזה, נראה שזמן מה היה עשיר שם, הסתכל בו וראה לאן הגיע.”

אבי שנבהל מאוד גמגם:

“כך!, כך! יפה מאוד… נאה מאוד… אני לא מתפלא… תודה רבה לך אדוני רב החובל.”

והלך לו.

הוא חזר אל אמי בפנים משונות כל כך עד שהיא אמרה לו: ” שב, עוד מעט כולם יראו אותנו”

הוא צנח על הספסל וגמגם: “זה הוא, הוא ולא אחר!”

אחר כך שאל:

“מה נעשה.” אמי ענתה במהירות: “צריך להרחיק את הילדים, ז’וזף, שכבר יודע הכול, ילך ויקרא להם. ובעיקר צריך להיזהר שחתננו לא יבחין בשום  דבר.”

אבי לחש: “איזה אסון” ואמי שהתחילה לכעוס אמרה: “תמיד פחדתי שגנב זה לא יגיע לשום דבר, אלא עוד יבקש עזרה מאתנו” והוסיפה: “עכשיו תן לז’וזף כסף שילך וישלם את מחיר הצדפות. חסר לנו רק שהקבצן הזה יכיר אותנו. בוא  נלך לקצה האחר של הספינה, ותשתדל שאדם זה לא יתקרב אלינו!”

היא קמה ממקומה ושניהם הסתלקו לאחר שנתנו לי מטבע של 100 סו.

אחיותיי חיכו בתימהון לאבי. הודעתי להן שאמא מרגישה לא טוב בגלל הים, ושאלתי את מוכר הצדפות: “כמה אנו חייבים לך , אדוני? ” מאוד רציתי להגיד “דודי”

ענה לי: “שני פרנקים וחצי.”

הושטתי לו את הכסף והוא החזיר לי עודף. הצצתי בידו, יד עלובה מקומטת, הסתכלתי בפרצופו, פרצוף זקן, אומלל, וחשבתי לעצמי: “זה דודי, אחיו של אבי, דודי!” נתתי לא עשרה סו דמי שתייה. והוא הודה לי.

אחיותיי התפלאו על נדיבותי. כשהחזרתי לאמי את שני הפרנקים שנשארו התפלאה אמי ושאלה: “שלושה פרנקים עלו הצדפות?…לא יתכן.”

“נתתי לו עשרה סו דמי שתייה.”

אמי אמרה:

“יצאת מדעתך! לתת עשרה סו לאדם הזה, לנבל הזה!…”

אבי הביט בה והיא השתתקה.

כשעמדנו לרדת מהספינה מאוד רציתי לראות פעם נוספת את דודי, אך כוון שאף אחד לא קנה עוד צדפות, ירד כנראה אל תוך האוניה. ואנחנו חזרנו בספינה אחרת לבתינו כדי שלא נפגוש בו שוב. את אחיו של אבי לא ראיתי עוד.

לכן לפעמים אני נותן 100 סו לקבצנים.