הכלבלב והילד

פעם אחת היה ילד, שקוראים לו טימותי. טימותי היה בן 5. טימותי אהב מאוד כלבים, הוא חלם לאמץ כלב אך ההורים שלו לא הרשו לו.

לאחר שכנועים קשים מהילד ההורים שלו לבסוף הרשו לו לאמץ כלב. כדי לשכנע את ההורים שלו, טימותי הבטיח שיטפל בכלב שיקבל ואפילו חסך כסף מדמי חנוכה כדי לקנות קולר לכלב שיום אחד יהיה לו.

לבסוף, ההורים של טימותי השתכנעו והסכימו ללכת עם טימותי לאס. או. אס חיות כדי לבחור כלב לאימוץ.

טימותי הגיע עם הוריו לאס. או. אס חיות ומצא שם המון כלבים גדולים וקטנים, חמודים ופחות חמודים, מתוקים ופחות מתוקים, נובחים ושקטים. והבחירה היתה מאוד קשה.

לבסוף טימותי ראה בצד כלב שובב, מקפץ, שמח עם סינר לבן.

טימותי מיד הרגיש שהוא אוהב את הכלב הזה וידע שהם יסתדרו!

טימותי צדק, הוא והכלב הסתדרו מצויין.

טימותי קרא לכלב שלו מקס והם אהבו מאוד אחד את השני, הם אהבו לשחק בכדור, לרוץ ולהשתולל.

יום אחד, טימותי ומקס טיילו בצהרים כפי שעשו בכל יום על גדות הנהר,

לפתע, ללא סיבה נראית לעין, מקס קפץ לתוך הנהר וצלל.

בהתחלה טימותי נבהל ממש, הוא חשב שמקס בסכנה גדולה ובכלל לא הבין למה מקס רץ לתוך המים.

פתאום הוא ראה את מקס מגיח עם משהו בפה, זה היה נראה כמו שק בצבע כתום.

מה זה? השק מילל?

מקס יצא החוצה מהנהר עם גור חתולים ג’ינג’י מילל בפה.

מקס בעצם הציל את החתול שלא יודע לשחות, חתולים הרי שונאים מים ואם מקס לא היה מציל את החתול, הוא בטוח היה טובע.

טימותי שהיה חבר טוב של מקס,

למרות שבהתחלה נבהל ואפילו קצת כעס על מקס,

סלח לו.

הוא היה גאה מאוד בכלב האמיץ שלו – מקס – והחליט שכדאי מאוד לקחת איתם את החתול הג’ינג’י הביתה.

וכל החבורה: טימותי, מקס והחתול חיו ביחד והיו חברים טובים.