לִפְעָמִים,
מוֹצֵאת אֶת הַשִּׁירִים
בְּתוֹךְ הַמִּלִּים ..
מַקְשִׁיבָה לִנְשִׁימוֹתַן,
כְּהֵמְיַית מֵיתָרֵי נֶבֶל דְמוּמִים,
וְהַנּיִגּוּן זוֹרֵם חֲרִישִׁית…
מְפַסֶּלֶת מִתּוֹךְ שְׁתִיקָתָן,
בּצֶּבַע שֶׁל רֶגֶשׁ…
בִּשְׂדֵה עָלִים נִכְמַשִׁים
גּוֹאֶלֶת מִלִּים זְרוּיוֹת בָּרוּחַ,
וְהֵן נעטַרוֹת לְאָדַרְתוֹ שֶׁל שִׁיר..
מַעֲמִיקִים שׁוֹרְשֵׁי הַזְּמַן
בּרֶטֶט פְּרִיחָה,
מְדַּפְדֶּפֶת לְתוֹךְ הַשִּׁיר,
מְקַפֶּלֶת שׁוּלֵי זִיכָּרוֹן,
אוֹסֶפֶת בִּדְלִי הֲבַרוֹת שְׁחוּקוֹת
בְּיוֹמָן הַזְּמַן.
נוֹגַעַת בִּכְאֵבֵי לֵידַתַן,
בְּרֶגַע שֶׁדָּמַע.
וֶרֶד מִתְפּוֹרֵר
בֵּין דַּפִּים דְהוּיִים,
הֵרִיחַ אַהֲבָה
פְּרוּמַת עַלְעָלִים..
וְהַמִּלִּים,
מִבָּעַד לַמַּחְשָׁבָה,
תִרְחַשְׁנָה בְּחִיּוּךְ נַמְנֵמַנִי,
נֶאֱחָזוֹת
בְּקִרְעֵי יַלְדוּתַה.
עַכְשַיו הִיא מְצַיֶרֶת..
כְּשׁאַפֵלַת הַלַּיְלָה נֶעֱרֶמֶת
הִיא מְסַדֶּרֶת לְחִישׁוֹת דִמְעוֹתֵיה
בְּאֲגַרְטָל זְמַנִּי.
מוֹסֶרֶת נָפְשָׁה
בִּשְׁעַרֵי זְכוּכִית
רוֹאָה אוֹתָהּ שְׁקוּפָה.
תַּקְשִׁיב לַמִּלִּים
הַצּוֹבְאוֹת עַל הַגָּדֵר
תְּלוּיוֹת כִּפְרָחִים,
תַּקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת
שֶׁלֹּא יִבְלוּ.
כּוֹתֶבֶת שְׁתִיקָה בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנוֹת,
מִלִּים חוֹרְגוֹת
גוֹלְשׁוֹת בִּתְּנוּדוֹת חֶסֶד,
ואנִי טְמוּנָה בָּהֵן.
לַחֲשֵׁי הַגַּל עוֹגְנִים בְּמִפְרַץ הַשִּׁיר
בְּעִוְרוֹן מְעֻרְפָּל,
בְּצִפִּיָה לְלַחַן מִתְחַדֵּשׁ ..
מַאֲפִירַה נֶפֶשׁ בִּתְשׁוּקוֹת ..
מַקְשִׁיבָה
לְאֶּלֶם הַצְּלִיל.
עִם הַשָּׁנִים
מִתְקַלְּפוֹת הַמִּלִּים
וְנֶחֱשַׂף הַבָּשָׂר הַחַי..
מִכְוַת נֶפֶשׁ
בִּדְיוֹ אֲדֻמָּה
בְּרֶגַע זָחוּחַ
נָתִיב הַזְּמַן חוֹרֵג מִמְּסִלּוֹתַיו
אַל מַעֲגַן הַזִּכְרוֹנוֹת..
אַךְ חֲסֵרוֹת הַמִּלִּים בְּקֶסֶת..
Published: Dec 22, 2014
Latest Revision: Dec 22, 2014
Ourboox Unique Identifier: OB-22966
Copyright © 2014
“כּוֹתֶבֶת שְׁתִיקָה בְּאוֹתִיּוֹת קְטַנוֹת,
מִלִּים חוֹרְגוֹת
גוֹלְשׁוֹת בִּתְּנוּדוֹת חֶסֶד,
ואנִי טְמוּנָה בָּהֵן.”
“כותבת שתיקה באותיות קטנות” אבל מה נושאות האותיות האלה?
את החיים את מה שיש בהם.
כשמגיעה שעת ההשראה הן מנציחות את החוויות, את הרגשות והמחשבות כמו בצילום,
באמצעות “תנודות החסד” – פסוקי שירה. וכך ענת ישר עוגנת בתוך המילים המקיפות אותה.
גם רב האיורים של ענת, הנלווים לספר ובכריכתו, הם בשחור לבן ועוצמתם רבה. אפשר לראות את כתמי הדיו – כתמי הלב חרותים מוטבעים, במחברת החיים, כאלה שאי אפשר למחוק.
ענת ישר לוקחת את המילים, נושמת אותן, הופכת בהן, מדברת איתן, מנהלת איתן דיאלוג .
הן מלוות אותה כצל וכאור .
היא אפילו מקלפת אותן כדי להגיע למהות ההוויה , כדי לגעת בבשר החשוף, בפעימות הלב.
“עִם הַשָּׁנִים
מִתְקַלְּפוֹת הַמִּלִּים
וְנֶחֱשַׂף הַבָּשָׂר הַחַי..”
וכולנו יודעים שיש למילים זכות קיום רק אם מישהו קורא אותן, רק אם מישהו שומע אותן. רק אם מישהו רואה אותנו, אוהב ודואג שלא ננבול.
“תקְשִׁיב לַמִּלִּים
הַצּוֹבְאוֹת עַל הַגָּדֵר
תְּלוּיוֹת כִּפְרָחִים,
תַּקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת
שֶׁלֹּא יִבְלוּ.”
אז תקשיב…