האחר הוא אני- לקראת כתיבה

קראו את החיבור שלפניכם,

הדור הצעיר

מבוגרים רבים טוענים כי הדור הצעיר פחות טוב מהדורות שקדמו לו ופעמים רבות מבטאים כלפיו ביקורתיות. נשאלת השאלה האם יחס זה צודק והאם הביקורת נכונה.

לדעתי היחס של הדור המבוגר יותר אינו צודק. לכל דור יתרונות וחסרונות לעומת הדור שקדם לו, ואין זה צודק להתבטא בביקורתיות כלפי נושאים יחידים בהם הדור הצעיר נמצא פחות טוב מהדור שקדם לו. כך לדוגמא, הדור הצעיר גובר על הדורות הקודמים בקבלת השונה ובנושא הגזענות.

הדורות הקודמים היו גזעניים, שיפוטיים ושונאי חולשה ושוני. ניתן לראות זאת באמריקה של שנות ה-30, בה שחורי העור נחשבו נחותים, הוכו, נוצלו ושועבדו לאדם הלבן. כיום שחורי העור עדיין מקבלים לעיתים יחס מזלזל, אך הם אינם עבדים וניתן למצוא אותם בכל תחומי החיים, והם מקבלים זכות שווה בכל עניין ובאופן חוקי. בנוסף, ניתן להבחין בשינוי שנעשה בא”י. בעוד שבהקמת המדינה ניצולי השואה נתפסו כחלשים וסיפוריהם כסיפורי בושה לדמות הצבר הגיבור והלוחם, והם הואשמו בהליכה כצאן לטבח, כיום ניצולי השואה מקבלים יחס של גיבורים. הנוער מקשיב לסיפוריהם בשקיקה ורואה בהם חוזקה וגבורה, בניגוד ליישוב היהודי שראה בהם חלשים. כמו כן, בהקמת המדינה הופצה העוינות וההשוואה בין מזרחיים לאשכנזים הייתה גדולה ותפסה מקום מרכזי בחיי היום יום. תימנים הואשמו ב”יצירת גלות בתוך גלות” ועדות המזרח קיבלו יחס מזלזל ומשפיל. ניתן לראות כי כיום, מזרחיים ואשכנזים לומדים, עובדים וחיים זה לצד זה, וכי אין הפרדה או שוני ביניהם. ההשוואה על רקע גזעני פחתה משמעותית בקרב הדור הצעיר. ניתן לראות כי בכל תנועות הנוער מחנכים לאהבת וקבלת השונה, ובכל בתי הספר מקנים ערכי שוויון וקבלת השונה, בעוד שחברי הדורות הקודמים עצמם נשארו גזעניים ועדיין ניתן למצוא סבים וסבתות מעדות אשכנז שמסרבים לקבל חתן/כלה מעדות המזרח אל המשפחה.

בחרו באחד מהסרטונים הבאים:

https://www.youtube.com/watch?v=r4mbeHm3rBk ארץ נהדרת- חופש הביטוי

https://www.youtube.com/watch?v=9hYVQeqwHSE קדימון לסרט בילי אליוט

http://www.youtube.com/watch?v=MPoMLO86cLQ  העסקת בעלי צרכים מיוחדים

https://www.youtube.com/watch?v=gpcVQtxXFaU  שיר הילדים הזרים – בית ספר רוגוזין

כתבי בלוח הפאדלט מה חשבת והרגשת לגבי היחס לאחר, לשונה בעקבות מה שקראת וצפית

https://padlet.com/dalitrot/zembfjkew3il

המאמר שלפניכם עוסק באופן הדיון באחר, בשונה מאתנו. לאחר קריאתו בכיתה תדונו במשותף בטענתו המרכזית וברכיביו השונים, ותזהו ביטויי דיאלוגיות האופייניים לכתיבת הטיעון.

זו לא האמת, זו סתם אלימות

לילי הלפרין /  הארץ /   20.10.2013

בשנים האחרונות אנו עדים להתרחבותה של מגמה חדשה בקרב יחידים וקבוצות בחברה הישראלית: הנטייה לתרץ את השימוש באלימות מילולית בנימוק ש”זוהי האמת”. התנהגות בוטה, כגון הטחת עלבונות, אמירות מבזות ודה־לגיטימציה של האחר, התנהגות שאינה כרוכה בכוח פיזי, אך מכאיבה לא פחות, זוכה להילה של קדושה, משום שאלה שנוקטים בה “אומרים את האמת”.

“הוא בסך הכול אדם טוב, אחד שמדבר באופן גלוי, ישר מהלב”, כך טענו, בנימה של הבנה המלווה בקורטוב של הערכה, המשתתפים בקבוצה להפחתת תוקפנות. הטענה באה בתגובה לקריאות גזעניות ולאמירות בוטות שהשמיע אחד המשתתפים. בעיני חבריו, השפלתו של משתתף אחר לעיני כל, בעקבות ביקורת עניינית שהשמיע, לא נתפשה לרגע כגילוי של אלימות.

את משמעויותיה של המלה “אמת” בוחנים זה מאות בשנים הוגי דעות ואנשי דת ומוסר. אבל רק באחרונה השימוש בה להצדקת פגיעה באחר נהפך לדבר שבשגרה. זה מקובל, זה מתקבל בסלחנות וזה חוצה מגזרים, מעמדות חברתיים ושכבות גיל.

מדושני עונג ושביעות רצון, משבחים עצמם אלה הפוצעים במלים את נפש האחר, על יושרם וכנותם, בבחינת יישום הכתוב “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו” (תהלים ט”ו). אני אדם אמִתי שמדבר בכנות, הכריז על עצמו בלהט איש ציבור, שספג קיתונות של ביקורת על התנהגותו. “אני לא מסתיר שום דבר. מה שאני חושב, אני גם אומר בפנים, לא מזייף!” בדרך זו, מאפשר הדיסוננס הקוגניטיבי להפחית אצל התוקף את התחושות השליליות, שמעוררת בדרך כלל התנהגות אלימה. הוא מאפשר לזה, החסר רגישות לכאבו של האחר, להצטייר בעיני עצמו לא כאדם אלים אלא כאיש הגון, ישיר ואותנטי.

“אתם יודעים מה הבעיה עם הבן שלי?” שאלה אם שנקראה לבית הספר על רקע אלימות מילולית של בנה, שכוונה אל אחת המורות, “הבעיה היא שלא חינכנו אותו לשקר!” על פי השקפתה של האם, נגרם עוול לבנה אך ורק בשל החינוך שקיבל – שנחשב מוסרי וטוב – לומר את האמת. “מה לעשות”, היא הוסיפה בהתייחסה לאישיותה של המורה, “האמת אולי לא נעימה, אבל זו המציאות”.

קשה מאוד להתמודד עם טענות המצדיקות אלימות במסווה של כנות. טענות מסוג זה עולות תדיר במהלך העבודה עם קבוצות למניעת אלימות, שרבים מהמשתתפים בהן עושים שימוש במילים קשות ופוגעניות. קשה להשיב לאדם כזה באופן שיגרום לו להבין את הפגיעה והנזק שהוא גורם בהתבטאויותיו; קשה למצוא את הדבר הנכון להגיד, הדבר שיגרום לו לתעל את כעסיו לאפיק אחר ולאמץ תגובה חלופית ומעודנת. שכן, למלה אמת, על הטיותיה השונות, יש קסם משתק. היא מעוררת יראה ומסמאת עיני שומעים, למרות שאין היא אלא שם קוד למצג שווא, כאילו בבסיס ההתנהגות האלימה עומדים נימוקים כבדי משקל, המתירים את התוקפנות.

אל מול כוחה של מלה מנצחת זו, “אמת”, שהיא קצרה ותמציתית, ניצבים המתנגדים למניפולציה הנעשית בשמה בעמדה נחותה, רופסת וטרחנית משהו. הם נושאים נאומים בשבח המוסר והחמלה, ולא אחת מוצאים עצמם חשופים לטיעון הלוגי לכאורה, שלפיו המתנגד ל”אמת”, בהכרח תומך ב”שקר”, ולכן עמדתו פסולה.

טענה אחרת, שבה נאחזים האלימים שמסתתרים מאחורי כנות, היא ששמורה להם הזכות לחופש הביטוי. כך משמש העיקרון הדמוקרטי של החירות לבטא דעות ורגשות, ככסות אידיאולוגית לאלימות וכאמצעי להפחתת הקונפליקט הפנימי של האלים. “ומה עם חופש הדיבור? מה עם הדמוקרטיה?”, הם שואלים. “לא פגעתי באף אחד – בסך הכול אמרתי לו את האמת על איך שהוא נראה ואיזו אישיות בעייתית יש לו”, טען בלהט אחד מחסידי אמירת האמת כלפי המתנגדים לאלימות.

ובכן, הגיע הזמן לומר את האמת, ולקרוא למגמה הזאת בשמה: לא אמת כי אם אלימות. יש לשים קץ לסובלנות כלפי התנהגות תוקפנית, ולזילות של המלה הנכבדה, המשמשת צידוק לאמירות קשות, להערות גזעניות, לביטויים משפילים ולדברי השמצה. זו העת לתקן.

חידוד המודעות לתופעה על ידי דיון בנושא והצפתו ועל ידי עמידה אמיצה מול גילויי תוקפנות הם תחילת הדרך. יש לשפר את השיח הציבורי והפרטי, ולבטא כעסים ואכזבות בדרך שאינה פוגעת בכבודו של האחר. ולבסוף, יש להעניק פרסום אפקטיבי יותר לחוקי העונשין הנוגעים לאלימות מילולית ולביטויי גזענות. לא בכל מקרה האמת היא בהכרח ערך עליון.

אפשר ללמוד משהו על אמירת האמת מן המחלוקת שנתגלעה בין שני חכמי המשנה הלל ושמאי, סביב השאלה “כיצד מרקדין לפני הכלה”. האם, כפי שפסק הלל, יש לשיר לכל כלה, באשר היא “כלה נאה וחסודה”, או שמא, כפי שקבע שמאי, יש לומר את האמת: “כלה כמות שהיא”, גם אם איננה נאה. למען קיומה של חברה טובה יותר, כדאי לדבוק בגרסה הראשונה, המתחשבת, של בית הלל, שלפיה גם נקבעה ההלכה.

הכותבת מפתחת תכניות אמ”ת למאבק באלימות ובגזענות

לאחר שקראת את המאמר ענה על השאלות הבאות:

https://goo.gl/forms/ZpOagV8nGO77fojG3

דרכי ציטוט, או: כללי הדיווח האקדמי (הפיקוח ללשון עברית)

אמרו חז”ל: “כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם” (אבות, ו’).

כאשר אנו מסתמכים על מקור כלשהו או מצטטים ממנו, חובה עלינו לציין את המקור. זהו קוד אקדמי ראשוני שלפיו יש לכבד את בעל הרעיון, הטענה, הנימוק, הדוגמה או כל דבר אחר ששאלנו מהטקסט שלו לכתיבתנו,  ולא להציג את דבריו כאילו אנו הגינו אותם במוחנו הקודח. למעשה, הבאת קטעים ממאמר מקורי ושילובם במאמר אחר ללא ציון שמו של כותב המקור נחשבת ל”גנבה ספרותית” (“פלגיאט” בלעז), כלומר להפרת זכויות היוצרים.

קיימות שתי דרכים מקובלות להסתמכות על מקורות:  ציטוט, כלומר דיבור ישיר, וציון עקיף של דברי הכותב, כלומר דיבור עקיף.

• הציטוט

הציטוט מסומן במרכאות והוא משתלב כהמשך לטקסט, לדוגמה:

המחבר מסיים את מאמרו במשפט: “בקרוב לא יישאר אל מה להתגעגע, והאנושות תאבד בשלב זה של התפתחותה את הרגש הנוסטלגי” (ענברי, 2012, עמ’ 3) , וזוהי, ללא ספק, טענתו המרכזית במאמר.

הציטוט יהיה מדויק, וישמור על הכתיב (“מלא” או “חסר”, ואפילו שגוי) שבמקור.

בסופו של הציטוט עלינו להביא מראה מקום.

מראה מקום הוא הפניה ביבליוגרפית בגוף הטקסט, והוא יבוא בסוגריים לאחר הציטוט. במאמר אקדמי הוא כולל רק את שם משפחתו של המחבר, את שנת ההוצאה ואת מספר העמוד שבו מופיע הציטוט (עיינו בדוגמות לעיל). במיזם שלנו הוא כולל את שם המאמר, מאחר שאנו נסמכים על מספר מצומצם של מאמרים, ואיננו כותבים רשימה ביבליוגרפית בסוף המאמר. כך למשל נכתוב על הציטוט ממאמרו של ענברי:  (ענברי, “געגועים, הדור הבא”)  בסוף הציטוט, או נציין את שם המאמר לפני הציטוט:  במאמרו “געגועים, הדור הבא” מגונן ענברי על היעלמות הנוסטלגיה.  אפשר להוסיף  במה ותאריך, אך כנהוג באזכור מאמרים מהעיתונות יש לציין תאריך מלא.

• הציון העקיף

ציון עקיף או דיבור עקיף הוא כאשר משתמשים בחומר ביבליוגרפי, במקרה שלנו במאמר הנלווה, בלי לצטט ממנו במדויק אלא מדווחים על דבריו של הכותב באופן עקיף. במקרה כזה אין צורך במרכאות, אך יש צורך במראה מקום, לדוגמה:

ענברי טוען במאמרו “געגועים – הדור הבא”  שחפצים, מקצועות ותחביבים העשויים לעורר געגוע, ייעלמו בקרוב מן העולם, והאנושות תאבד את הרגש הנוסטלגי.

או:

לדעתו של ענברי  (“געגועים – הדור הבא”, הארץ, 12.9.2012 ), האנושות תאבד בקרוב את הרגש הנוסטלגי.

 או:

לדעת הכותב האנושות תאבד בקרוב את הרגש הנוסטלגי (ענברי, “געגועים – הדור הבא”, הארץ, 12.9.2012).

כמובן, אנחנו מביאים את דבריו של כותב המאמר הנלווה כדי לחזק את טענתנו או כדי לחלוק על דבריו, לדוגמה:

ענברי טוען במאמרו “געגועים – הדור הבא” שחפצים, מקצועות ותחביבים העשויים לעורר געגוע ייעלמו בקרוב מן העולם, והאנושות תאבד את הרגש הנוסטלגי, ואילו אני סבור שמוקדם להספיד את הרגש הנוסטלגי כיוון שגם החפצים, המקצועות והתחביבים של תקופתנו יהפכו לנוסטלגיים בעתיד, כאשר ייעלמו מהעולם, ואת מקומם יתפסו  חפצים, מקומות ותחביבים אחרים.

או:

תיאורו העצוב של אסף ענברי  על  היעלמותה הקרבה של הנוסטלגיה במאמרו “געגועים – הדור הבא” מחזק את טענתי שעולמנו הטכנולוגי הופך להיות קר ומנוכר.

או:

הכותב פותח את מאמרו במשפט:  “אל מה יתגעגעו אנשים בשנים הבאות? הלא כבר לא מייצרים את הדברים שאפשר להתגעגע אליהם” (ענברי, “געגועים – הדור הבא, הארץ, 12.9.2012), ואני חולק על תשובתו לשאלה במשפט זה.

עתים נשלב בחיבורנו התייחסות לשני מאמרים שונים, לדוגמה:  ענברי מקונן  במאמרו “געגועים – הדור הבא” על היעלמות הנוסטלגיה, ואילו גלעד טוען לעומתו: “תחת הרושם של מתיקות, התרפקות וחום, נוסטלגיה היא דרך נוספת של השכל לא לחיות את חיינו עכשיו” (גלעד,TheMarker, 11.5.2008).

מטלת הכתיבה היא:

בשנים האחרונות מתפתחת מגמה לשילוב אנשים עם מוגבלות בקהילה, ובכללם אנשים עם מוגבלות שכלית. במקום המוסדות הגדולים נוהגים היום לשקם את בעלי המוגבלויות בדירות פרטיות מתוך רצון לתת מענה פרטי ואישי לחוסים בהם במסגרת הקהילה, ומתוך רצון החברה להכיל בקרבה את כל בני האדם באשר הם. מהלך זה מעורר לעתים התנגדות עקב פחדים קמאיים של תושבי השכונות שבהם פועלות דירות כאלה.

כתוב חיבור טיעון והבע דעה מנומקת על שילובם של בעלי מוגבלות שכלית בקהילה.

את המאמר כתוב בקובץ המצורף

https://goo.gl/forms/Nh2pJk1hQhwWshAA2