שמעון פרס היה נשיא המדינה התשיעי וראש הממשלה השמיני של מדינת ישראל

ביוגרפיה ילדות ונערות

שמעון פרס נולד ב-2 באוגוסט 1923

נולד כשמעון פֶּרְסְקי (בפולנית: Szymon Perski) בעיירה וִישְׁנֶבָה‏[3] שבפולין (כיום בשטח בלארוס). אביו יצחק פרסקי היה סוחר עצים אמיד וצאצא של רבי חיים מוולוז’ין‏[4], ואמו, שרה לבית מלצר, הייתה ספרנית ומורה לרוסית. בילדותו הושפע פרס מסבו מצד אמו, ר’ צבי הירש מלצר, בוגר ישיבת וולוז’ין, אשר נרצח בשואה. בשל כך, בהיותו בן ארבע אף נסע לראדין וקיבל ברכת אריכות ימים מהחפץ חיים‏‏‏[5]. הסב חשף את פרס לגמרא, אך גם למיטב הספרות העולמית והעברית‏[6]. בנאום שנשא בפני הכנסת בעת השבעתו לנשיא מדינת ישראל, הזכיר פרס בחיבה את הסב, אשר “עיצב את עולמי כילד” אך בעת השואה היה בין “אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כְּתֵפָם”‏[7].

בשנת 1931 עלה האב לארץ ישראל, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, הצטרפו אליו פרס, אמו ואחיו הצעיר גרשון (גיגי). בנערותו של פרס חייתה המשפחה בתל אביב ושמעון למד בבית הספר היסודי “בלפור”, בהנהלתה של יהודית הררי. בגיל ארבע-עשרה התקבל פרס ללימודים בבית הספר החקלאי בבן שמן. בית הספר היה פנימייה, אשר לא הכשירה את בוגריה לעבור את בחינות הבגרות אלא חינכה לחיים של הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה. מקצת מהתלמידים בבית הספר הגיעו מן הגולה. ילידי הארץ היו אלו שמצבם המשפחתי דרש הסדר פנימייתי, או כאלו שנמשכו אל השם הטוב שיצא לבית הספר ברמתו הגבוהה ובערכים שאותם הוא מקנה‏[8]. כבר בהיותו בבית הספר התבלט בכתיבה ובנאום, ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט “בן אמוץ”‏[9]. ב-1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, וב-1942 הצטרף לקבוצת אלומות‏[10], ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר. ב-1945 נישא לסוניה גלמן, בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהייתה אז חיילת משוחררת מהצבא הבריטי. בשנים 1941–1944 היה אחד ממזכירי “הנוער העובד”. בשמשו בתפקיד

[11].”זה לכד את תשומת לבו של לוי אשכול, אשר קרא לו ב-1947 לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות “ההגנה

תחילת פעילותו הביטחונית

ב-1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת “ההגנה”, ועסק בענייני כוח אדם ורכש. עם הקמת צה”ל הוגדרו סמכויותיו של הצבא מול סמכויות משרד הביטחון, והוחלט כי האגף שבו פעל פרס יישאר במשרד הביטחון. מסיבה זו לא חויל פרס ולא שימש מעולם בכל תפקיד בצה”ל. בעת ההחלטה להטביע את אוניית הנשק של האצ”ל אלטלנה, ביוני 1948, היה פרס בסוד העניינים. שנים לאחר-מכן, הוא אמר למנחם בגין שבן-גוריון הוטעה בעניין זה ובראיון אחר הזכיר את ישראל גלילי, שניהל את המשא ומתן עם האצ”ל‏[12]. באפריל 1949 נתמנה לראש שירותי הים, תפקיד שעסק במיוחד בענייני תקציב, כספים, רכש ומחקר‏‏‏[13]. ב-1949 מונה פרס לתפקיד ראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, שם שהה עד שנת 1952. בעת שהותו בארצות הברית למד לימודי ערב באוניברסיטת “ניו סקול” בניו יורק.‏ 

בשנת 1952 שב לישראל, ושימש כממלא מקום מנכ”ל משרד הביטחון. בראשית אוקטובר 1953 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על כוונתו להתפטר מתפקידו. בן-גוריון פיצל את סמכויותיו, והעביר את תפקיד ראש הממשלה למשה שרת ואת תפקיד שר הביטחון נתן בידי פנחס לבון, בתחילה בפועל, ובאופן רשמי התפטר בן-גוריון ב-7 בדצמבר 1953. יום לפני התפטרותו, ב-6 בדצמבר, מינה בן-גוריון את פרס למנכ”ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ”ל. פרס היה אז בן 30 שנים. מול ראש הממשלה היוני והמוחלש, שרת, ובמציאות שבה העיסוק הביטחוני הוא העיסוק הדומיננטי, היה רב כוחה של ה”שלישייה” בעלת החזון האקטיביסטי – לבון, פרס ודיין. פרס ודיין היו יכולים להניח כי מעתה ואילך סלולה דרכם למשרות הרמות בהנהגת המדינה, שבה הייתה עדיין הנאמנות המפלגתית ברורה ומובנת מאליה גם למחזיקי משרות בשירות המדינה ובצבא