צום י’ בטבת

צום עשרה בטבת על פי מדרשי חז”ל

יום עשרה בטבת הוא היום שבו שם נבוכדנאצר מצור על ירושלים, ובכך החלה הפורענות,

כפי שנאמר (מלכים ב’ כה, א-ג):

“בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם,

  וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב:

 בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ…

 וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ”

בתחילה…

הארץ מתמלאת בעבודה זרה…

כאשר העם השתקע בארץ וזכה לכל טוב מבחינה גשמית – מרוב טובה שהיתה לו, שכח הוא את ה’ והתחיל להימשך ולהתפתות אחר עבודה זרה.

המלך הראשון שהחטיא את ישראל בע”ז – ירבעם בן נבט. הוא העמיד שני עגלים מזהב, אחד בבית אל ואחד בדן, ומנע את ישראל מלעלות לירושלים בחגים.

אח”כ קם המלך אחאב, אשר הגדיל לחטוא ולהרשיע. הוא מחק את שמות ה’ מספר התורה! ועבד את הבעל.

אחריו המלך מנשה, הרשיע מאוד מאוד, הוא החריב את מזבח ה’ ובנה במקומו מזבח לבעל. הוא עבד לכל צבא השמים ובנה להם מזבחות בבית המקדש. 

ואשלח את עבדיי הנביאים..

הקב”ה חס על ישראל ולא רצה להענישם, הוא שלח להם נביאים שיתרו בם, ומהם:

אליהו הנביא, אלישע, ישעיה, צפניה, אוריה, ירמיה ועוד..

סמוך לתקופת החורבן התנבאו לישראל שלושה נביאים:

ירמיהו הנביא היה מתנבא בחוצות,

צפניה היה מתנבא בבתי כנסיות  ובתי מדרש,

וחולדה הנביאה היתה מוכיחה את נשות עם ישראל.

נבוכדנאצר מפחד

כשעלה נבוכדנאצר לשלטון, יצאה בת קול מהשמים ואמרה לו:

” עבד רע, לך והחרב את בית המקדש, שבניו מורדים ואינם שומעים בקול ה’ “

אולם נבוכדנאצר פחד וחשש שיעשה בו הקב”ה כמו שעשה לסנחריב כמה שנים קודם – שבאמצע הלילה נפלו כל מחנה סנחריב פגרים מתים, מלנה צבא אשר מנה 185,000 גנרלים, חוץ מהחיילים שהיו לאין מספר.

היסס נבוכדנאצר ולא ידע מה לעשות, לבסוף החליט לעשות “קסמים” כדי לדעת אם יצליח או לא.

שלח חצים עם שמות מדינות – ורק החץ של ירושלים לא נפל לארץ…

וכן המשיך עם זרעים, ונרות וכו’

נבוכדנאצר עולה לירושלים – גלות הילדים – גלות החרש והמסגר

בשנת 3321 לבריאת העולם, עולה נבוכדנאצר ומכניע את ירושלים ואת מלכה יהויקים, ומשירם כפופים לשלטונו.

לאחר שלוש שנים, יהויקים החליט להחזיר לממלכת יהודה את עצמאותה, ומתחיל במרד ומסרב מעלה מיסים לנבוכדנאצר.

אלא שלאחר שלוש שנים של עצמאות, מתפנה נבוכדנאצר לנקום את על המרד, ועולה שוב לירושלים כובש ומגלה את יהויקים וחלק מכלי המקדש.

יהויקים מת בשבי ובמקומו הומלך יהויכין בנו.

נבוכדנאצר שולח את שרו אשפנז, ומצווהו לקחת את ילדי ישראל החכמים ביותר וממשפחות מיוחסות אליו לבבל, כדי שילמדו שם כל החכמות ובעתיד יהיו יועציו.

נבוכדנאצר לאחר שלושה חודשים מהמלכת יהויכין, לוקחו בשבי לבבל ועימו עוד כעשרת אלפים איש מגדולי התורה והמכובדים שבעם ישראל ומכונים “החרש והמסגר”. ביניהם מרדכי היהודי ויחזקאל הנביא.

מרד צדקיהו 

לפני שחזר נבוכדנאצר לבבל עם יהויכין, המליך את צדקיהו והשביעו על ספר תורה שלא ימרוד בו.

זמן קצר לאחר שיצא נבוכדנאצר מירושלים, הסיטו שרי צדקיהו המלך למרוד בנבוכדנאצר, ואכן צדקיהו שמע להם ומרד בו.

בכך קיווה צדקיהו להשיג עצמאות מדינית  – אולם כל זה היה נגד רצון ה’ ונגד נבואת ירמיהו אשר אמר להם להכנע למלך בבל ובכך להנצל!

באותה עת קם נביא שקר בשם חנניה בן עזור אשר בדה מלבו “נבואות” של תקומה וניצחון לירושלים…

בסוף אותה שנה, בערב ראש השנה מת חנניה בן עזור, וציווה לבנו שלמיה “מצווה אני עליך שתתנקם בירמיהו”.. שלמיה מסר את הצוואה לבנו יראיה.

ואכן באחד הימים מצא יראיה הזדמנות, בעת שהיו ישראל שומרים שלא יצא אדם מישראל משערי ירושלים וימסור מידע לכשדיים. ראה יראיה שהיה אחד מהשומרים את ירמיהו בא לצאת מהעיר לענתות עיר הכהנים, תפסו והעליל עליו שיוצא למסור מידע לכשדיים. לקחו את ירמיהו ונתנוהו במאסר.

המצור על ירושלים

והנה התחילו נבואות ירמיהו להתגשם. בשנה התשיעית למלכותו של צדקיהו כינס נבוכדנאצר את צבאו, ושלח את שר צבאו נבורזדאן להלחם על ירושלים ולדכא את המרד, ואיתו שלוש מאות חמורים טעונים גרזנים של ברזל כדי לשבור את שערי ירושלים.

אכן בעשרה בטבת הגיע נבורזדאן לירושלים ושם אותה במצור – הקיף את חומותיה בחיילים, וניסה להבקיע את חומותיה, אך לא הצליח, היות והקב”ה נתן עוד הזדמנות ללאנשי ירושלים שיחזרו בתשובה.

שנה וחצי היתה ירושלים במצור, ואט אט אזל מלאי המזון, הרעב הלך וגבר מיום ליום, סבל נורא סבלו אז יושבי ירושלים, ורבים מאוד מתו ברעב.

נבורזדאן כמעט התייאש והתכונן לחזור לארצו. נתן ה’ בליבו למדוד את חומת העיר, ובכל יום כשהיה מודד נוכח לדעת כי החומה שוקעת כעשרים ס”מ

בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו ביום ט’ בתמוז, יצאה בת קול מן השמים ואמרה “קפוץ וכבוש את ירושלים, כבר הגיע זמנה להחרב, וזמנו של בית המקדש ליהרס, וזמנו של היכל להשרף” – נשאר לנבורזדאן גרזן אחד – הכה מכה אחת ונפתח השער והחלו האוייבים להכנס פנימה

בי”ז בתמוז בוטל קורבן התמיד

בתשעה באב נכנסו האוייבים להיכל ושרפוהו.