בבית אחד גרו אב, אמא, בן קטן וסבא זקן.
הילד הקטן אהב מאוד את סבא שלו, הוא אהב לשבת על ברכיו
ולהקשיב לסיפורים שסיפר. הסבא סיפר לנכדו איך הוא גידל לבד את בנו, האבא של הילד הקטן.
איך הוא טיפל בו, האכיל אותו והלביש אותו כאשר היה קטן.
איך לקח אותו בפעם הראשונה לבית-הספר, ואיך ישב איתו ימים ולילות כאשר היה חולה…
הילד והסבא היו יושבים ומדברים שעות רבות, רק על דבר אחד הסבא אף פעם לא דיבר.
הוא לא סיפר לנכד שכלתו (האשה של בנו), האמא של הילד, לא אוהבת אותו.
הוא לא סיפר לילד שהדרך שבה היא מתנהגת אליו, היא מעליבה ופוגעת, ושהוא מרגיש מיותר בבית.

בשעת הארוחה הייתה הכלה מניחה לפני חותנה (האבא של בעלה), את צלחתו בלי להסתכל בפניו. לפעמים כאשר ידיו החלשות של הסבא היו רועדות, והאוכל היה מטפטף  לצדדים, הייתה האשה מסתכלת עליו בכעס, כאילו היא אומרת לו: “תראה איך לכלכת הכל מסביב, תראה כמה קשה לי לגור איתך”.
דבר זה ציער את הסבא מאוד, אך הוא לא סיפר זאת לאף אדם.

יום אחד הנכד שם לב שהסבא אוכל מתוך קערה, שנראית שונה מהקערות שלו ושל הוריו. שאל הנכד את הסבא:
“סבא, למה אתה לא אוכל מתוך קערה כמו שלנו”.
ענה הסבא בקול שקט: “הוריך רוצים שאני אוכל מקערה של עץ”.
הילד הקשיב ולא אמר דבר.

למחרת בבוקר לקח הילד
חתיכת עץ וסכין,
והתיישב בפינת החדר.

כל היום היה הילד עסוק ולא קם ממקומו. בערב חזרו ההורים ושאלו את הסבא:
“איפה הילד?”
הסבא ענה: “הוא שם בפינה עסוק מאז הבוקר, אני לא יודע מה הוא עושה”.
ניגש האב אל הילד ושאל: “מה אתה עושה?”.
הביט הבן באביו וענה: “אני מכין לך קערה של עץ כמו של סבא, כשאתה
תהיה זקן, אתן לך לאכול מהקערה הזאת.

(אמני עץ מגלפים, כלומר חותכים בעץ ויוצרים כלים שונים. כמו האיש בתמונה המצורפת).