משל הפרפר

יום אחד שאל הנכד את סבו: “סבא מה יש לך ביד?”

“גולם” ענה הסבא, “ובתוך הגולם יש פרפר, בקרוב הגולם יבקע ויצא ממנו הפרפר”.

התלהב הילד עד מאד ושאל “אתה יכול לתת לי אותו?”

“כן”, אמר הסבא, “אבל תבטיח לי, שכשיבקע הגולם והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על דפנות הגולם,

אתה לא תעזור לו לצאת. תן לו לצאת בכוחות עצמו”.

הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה. בבית הוא ישב והביט על הגולם.

לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע עד שלבסוף נוצר פתח קטן והוא נבקע.

בתוך הגולם היה פרפר לח ויפה, אשר הכה בכל כוחו על דפנות הגולם בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.

רחמיו של הילד נכמרו על היצור האומלל והוא רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי סבו ונמנע מלעזור לו.

לאחר זמן מה, הילד לא יכול היה להתאפק יותר.

לבו לא עמד לו ורחמיו גברו על הבטחתו לסבו.

הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה, כדי לאפשר לפרפר לצאת.

היצור המשוחרר הכה מעט בכנפיו ועף החוצה.

אך חיוכו של הילד לא הספיק להימתח על פניו והפרפר נפל ומת.

הילד הרים את הפרפר המת, ופרץ בבכי.

בעוד הפרפר בידו, הלך הילד אל סבו והראה לו אותו בלי לומר מילה.

הסבא הביט בילד ואמר: “נכון שעזרת לו לצאת?” “נכון”, ענה הילד.

“אתה מבין, ילדי?”, אמר הסבא

“המאבק של הפרפר בתוך הגולם מחזק את כנפיו.

ברגע שהוא מכה בדפנות הגולם, שרירי כנפיו מתחזקים.

בכך שעזרת לו, אתה מנעת ממנו לפתח את שרירי כנפיו, שאותם הוא צריך על מנת לשרוד…”