בגדי המלך החדשים

פעם אחת, לפני הרבה שנים, חי מלך שאהב מאוד בגדים יפים.
ארון הבגדים שלו היה כה חשוב בעיניו, שהיו לו יותר חייטים מחיילים.
בכל יום היה עורך טקס חגיגי, רק כדי להתפאר בבגדיו המגונדרים.
ולכל שעה משעות היום היה לו בגד מיוחד.
האנשים בממלכה נאלצו ללכת לטקסים כה רבים, שלא נשאר להם זמן לעבוד.
אבל המלך לא הבין איזה נזק הוא גורם לממלכה.
הוא המשיך לצעוד ברחובות ולהתפאר בבגדיו החדשים.
בירת הממלכה הייתה גדולה ויפה.
תיירים באו מרחוק כדי להתפעל ממנה – והמלך ניצל זאת כדי לערוך עוד ועוד טקסים ומסיבות.
החייטים שלו נאלצו לעבוד מסביב לשעון, כדי לעמוד בדרישותיו למחלצות חדשות. חדר ההלבשה של המלך היה ענקי, כמו אולם ריקודים.
כל בוקר התבונן המלך בשפע הגלימות, המעילים והכתרים, כדי לבחור תלבושת לאותו היום. משרתיו המתינו בדאגה מחוץ לדלת, עד שיחליט.

יום אחד הופיעו בעיר שני זרים:
אדם בשם “בדאי”, ועוד מישהו שקרא לעצמו “גוזמאי”.
הם התיימרו להיות חיטים מומחים מארץ רחוקה, אשר באו לארוג למלך מערכת בגדים, שאין יפה ממנה בעולם כולו.
כשהגיעו לארמון, השתחוו בדאי וגוזמאי לפני המלך ואמרו: “הוד מלכותך, הבד שלנו לא רק מקסים ונהדר, יש לו גם תכונה מופלאה: טיפשים לא יוכלו לראותו.”
“מצוין!” חשב המלך, “שילוב של יופי וחוכמה!”
ומיד ציוה על החיטים להתחיל במלכה.
לאחר שקיבלו המון כסף כדי לקנות חומרים, התיישבו בדאי וגוזמאי מול הנול והעמידו פנים שהם אורגים.
חוטי הכסף והזהב שהם הזמינו היו מוסתרים בחדרם, אבל רחש הנול הריק שלהם נשמע בארמון עד מאוחר בלילה.
כולם התרשמו מחריצותם הרבה.
המלך התפוצץ מסקרנות בקשר לבגדיו החדשים.

לבסוף שלח את יועצו הבכיר ביותר לראות איך מתקדמת העבודה.
היועץ המסכן נדהם: הוא לא ראה את הבד , שהאורגים הציגו לפניו בגאווה!
“האומנם אני טיפש כזה?” חשב בדאגה. “אעמיד פנים שראיתי…”

כדי שהמלך לא יחשוד בו , חזר היועץ ובפיו הלולים וחשבונות:
“העבודה מתקדמת להפליא, מלכי.
אילו דוגמאות , אילו צבעים!
עין לא ראתה…”
המלך היה מאושר.

“תנו לחייטים כל מה שיבקשו”, ציווה, “אל תחסכו פרוטה!”, וכך זרמה לחדר עבודתם של החיטים תהלוכה אינסופית של משרתים, ובדיהם חוטים יקרים מפז; את כל אלה הסתירו החיטים במחבוא והמשיכו להתחזות כאורגים.

ושמועה חלפה בעיר: חג לאומי יוכרז לכבוד בגדי המלך החדשים, והמלך יציג אותם לציבור במצעד מיוחד!

לבסוף לא התאפק המלך ונכנס בעצמו לחדר האריגה. כמה הופתע כשלא ראה את הבד הנהדר, שהחיטים “הראו” לו!

“אוי לי!” חשב , “האומנם אני טיפש? מדוע אינני רואה דבר?”

אבל מיד קרא בקול: “נפלא! מקסים! איזו עבודה נהדרת!”

ליתר ביטחון, כנס ועדה מיוחדת והעניק לצמד הנוכלים ברב טקס את אות הכבוד הממלכתי של מסדר החיטים.

אנשי העיר התגודדו מחוץ לחלונם של החיטים, כדי להתפעל מיפים של הבגדים החדשים, שהיו “כמעט מוכנים”.

איש לא העז להודות שאינו רואה דבר, פן יחשבו אותו שכניו לטיפש.

מדי פעם קראו הרמאים הפיקחים למלך, למדידות אחרונות.

המלך, בכותנתו לעורו, ניסה לשווא לגלות במראה ולו שמץ מבגדיו החדשים,

בעוד בדאי וגוזמאי מחמיאים לו על הופעתו.

סופסוף הגיע היום הגדול.

בראש, מתחת לחופה מיוחדת, צעד המלך – עירום, פרט לכותנתו.

אחריו צעדו החיטים המומחים, שהעמידו פנים כאילו הם נושאים את השובל הארוך של גלימתו החדשה.

אנשי העיר הנרגשים הצטופפו בצידי הדרך, והריעו בראותם את התהלוכה המתקרבת.

כולם פרצו בתשואות למראה המלך, הצועד מולם בחגיגיות, וצעקו:

“איזה גלימה מרהיבה! והשובל! מעולם לא נראה מלכינו הדור כל – כך!”

אבל לפתע נשמע קול קטן וצלול מעל רחש ההמון.

“אבא,” אמר הקול בפליאה, המלך לא לובש שום דבר!”

האב נבוך ניסה להשקיט את ילדו.

“אל תדבר שטויות ,” לחש.

אבל הילד חזר על דבריו בכל רם, והקהל הצטרף אליו: המלך עירום!!!”

מרוב שמחה אין עוד צורך להעמיד פנים, פרץ הקהל כולו בצחוק גדול.

לבסוף, אפילו המלך התחיל לצחוק!

הוא התבייש בטיפשותו ועל פיקחותם של בדאי וגוזמאי.

הוא צחק על טיפשותם של כל אלה שפחדו להראות טיפשים, והעמידו פנים כאילו הם רואים דבר שאינו קיים:

כי עדיף להודות בטיפשות, מאשר להתחזות כחכם.

חייט:

חייט או תופר הוא מקצוע עבודת כפיים ואומנות בתחום עיבוד האריגים (טקסטיל). חייטים הופכים בדים מסוימים לבגדים, באמצעות חיתוכם ותפירתם.

כלי המלאכה של העיקריים של חייט היו, מאז תקופות קדומות, המחט, החוט והמספריים, ומאז המאה ה-19 גם מכונת התפירה.
הכשרת החייטים נעשית בדרך כלל בדרך של התלמדות וחניכות. חייט-אומן הוא אדם אשר הוכשר להעסיק מספר מתלמדים בבית המלאכה שלו. חייטים מפורסמים אשר מייצרים חליפות “מחויטות”, כלומר, כאלו אשר מותאמות אישית ללקוח, נוסעים לעתים ברחבי העולם על מנת למדוד את הלקוח ולהתאים לו את החליפה; ולקוחות מגיעים לבתי המלאכה שלהם. עם זאת, נפוצים כיום חייטים העוסקים בתיקוני חליפות בלבד; או שמייצרים חליפות “מוכנות ללבישה” (לא מותאמות אישית) וחלק ניכר מעבודת החייט בעבר ממולא כיום על ידי מכונות.