הצצה לעתיד

“אוף אמא את כזאת מעצבנת!” אדי צעק על אמו, עלה לחדרו בעצבנות וטרק את הדלת. “בסך הכל ביקשתי מאמא תיק חדש לשנה החדשה, הרי אני עולה לכיתה ז’! זה בית ספר חדש!” חשב לעצמו “אבל היא חייבת להיות כזאת מעצבנת! עכשיו לכל החברים שלי יהיה תיק חדש לכבוד בית הספר החדש ורק אני עם התיק משנה שעברה!” המשיך וחשב. “הלוואי שלא הייתה לי אמא כזאת מעצבנת! הלוואי שלא הייתה לי אמא בכלל!”. “אדי לך לישון, מחר זה היום הראשון ללימודים! אתה צריך לקום מוקדם!” צעקה לו אמו מהקומה התחתונה. “טוב אמא” אמר. “והכל מוכן לך למחר?” המשיכה ואמרה. “כן אמא” ענה בגלגול עיניים. “פשוט מעצבנת…” לחש לעצמו, כיבה את האור, נכנס למיטה ונרדם.

‘ביפ-ביפ-ביפ’ צפצף השעון המעורר, 7:00, זה הזמן לקום. ‘ביפ-ביפ-ביפ!’ המשיך וצפצף. אדי מישש את השעון בטשטוש עד שהגיע לכפתור הכיבוי ולחץ עליו. הוא התיישב במיטה ושפשף את עיניו בעייפות. הוא הסתכל מחוץ לחלון וידע שהיום זה היום שחוזרים ללימודים. הוא חשב על החברים שלו, שעברו איתו לחטיבה ועל זה שהוא יצטרך להתרגל לבית הספר החדש, הכיתות, ההקבצות, מורים חדשים ומנהלת חדשה. רק המחשבה על זה גרמה לו להיות עייף יותר ממה שהוא עכשיו. הוא גרר את עצמו לקצה השני של החדר לבש את החולצה האהובה עליו- חולצה שחורה עם כיתוב של “מלחמת הכוכבים” ומכנס ג’ינס. הוא יצא מהחדר והלך לשירותים כדי לשטוף פנים ולצחצח שיניים. לאחר שסיים להתארגן השעון צפצף שוב. ‘ביפ-ביפ-ביפ’, 7:30, זה הזמן לצאת לבית הספר.

אדי לקח את התיק שלו, תלה אותו בריפיון על הכתף וירד למטה. “אמא!” קרא. “אמא, הכנת לי אוכל?”. אין מענה. “אמא?”. אדי שאל את עצמו איפה היא יכולה להיות. לבסוף הגיע למסקנה שהיא כנראה התעוררה מוקדם יותר ויצאה כבר לעבודה. אדי הכין לעצמו פרוסה עם גבינה צהובה ויצא לבית הספר.

אדי חצה את הרחוב וחיכה בתחנת האוטובוס. לאחר 5 דקות, שמע אדי את צופר האוטובוס שמודיע לו שהוא קרוב. אדי נעמד והתקדם לקצה המדרכה. הוא הסתכל שמאלה בציפייה וראה משהו שלא ראה מעולם. צורתו הייתה כשל חללית והיא ריחפה כמה סנטימטרים מעל הקרקע. ואורותיו של החללית היבהבו בצבעים ססגוניים. לפתע התקדמה החללית לעברו ונעצרה מולו. אדי הביט בחללית והבעת בלבול הייתה על פניו. דלת החללית נפתחה כלפי מעלה ומדרגות נפתחו לרגליו. אדי קפץ אחורה בבהלה. הוא הסתכל על החללית בשאלה אך לא זז. לפתע ראה בחלון את חברו הטוב ג’ק. לבסוף התקדם לכיוון המדרגות המשונות בהיסוס אך ברגע שנעמד על המדרגה הראשונה, המדרגות זזו ונשאו אותו לכיוון פתח החללית.

אדי איבד משקל לשנייה אך מיד התייצב. הוא חשב שזה הדבר הכי מוזר שראה בחייו אך מיד הבין שטעה כאשר ראה רובוט דמות אדם מקבל את פניו ומושיט את ידו קדימה כדורש משהו. אדי התעשט מיד והגיש לו את כרטיס האוטובוס שלו. לפתע יצאה מעין הרובוט מעין קרן אור אדומה שסרקה את הכרטיס ולסוף השמיע צפצוף המודיע שהסריקה הושלמה. הרובוט הגיש לאדי את הכרטיס ואדי מיהר לקחת אותו ולהתיישב ליד ג’ק.

כאשר ראה את פניו של חברו הטוב מיד הוקל לו. ג’ק הסתקל על אדי, חייך ובירך אותו לשלום. אדי נדהם כאשר ראה שג’ק לא נראה מודאג או מופתע, כאילו רגיל לשבת בחללית מרחפת עם רובוט כרטיסן בדרך לבית הספר. ג’ק כנראה הבחין בהבעת פניו המבולבלת של חברו ושאל “הכל בסדר?”

כעת, הבעת פניו של אדי נהייתה יותר מבולבלת. אדי לא הבין מה קורה לחברו. איך הוא יכול להיות רגוע כל כך במצב כזה מוזר ומבלבל? למה זה נראה כאילו הוא רגיל לראות דברים כאלה? איך זה הגיוני? הרי הוא מכיר את ג’ק מכיתה ג’ והם חברים טובים מאז. הוא נפגש עם ג’ק כל יום במהלך החופש וג’ק אף פעם לא אמר שום דבר על חללית-אוטובוס.

“מה זה הדבר הזה?” אמר אדי לסוף.

“איזה דבר?”

“כל זה!” אמר אדי והכווין באצבעו על כל החללית-אוטובוס.

“אהה. אתה מתכוון רוקטבוס 3000? הוא יצא אתמול. הרבה יותר טוב מהרוקטבוס 2000 שהיינו בו שנה שעברה. איזה מגניב, נכון?”

“רוקטבוס? על מה אתה מדבר? חיים לא שמעתי על דבר כזה שלא לדבר על לנסוע בו!” אדי התחיל להתרגז.

ג’ק צחק. “ברור שהיית על זה, איתי כל יום מאז כיתה ג’. זו הדרך הכי מהירה לבית הספר.”

כעת אדי היה מופתע שלא התפוצץ מרוב עצבים. מה קורה לחבר שלו? על מה הוא מדבר? נסעתי בקורטבוס מכיתה ג’? צפצוף קטע את מחשבותיו. “כל תלמידי בית הספר עתידים מתבקשים לרדת מהרוקטבוס ולעמוד בשורה על המדרכה. תודה והמשך יום טוב.” הקול שנשמע היה מתחתי ובקע מרמקול בתקרה. אדי זיהה את השם של בית הספר החדש שלו והלך בעקבות ג’ק לכיוון היציאה של הרוקטבוס ונעמד לצידו על המדרכה.

על המדרכה היו מצויירים ריבועים בשורה, ג’ק נעמד בריבוע, אדי ראה שגם שאר התלמידים עומדים בריבועים ונעמד בריבוע גם הוא. בינתיים המשיך הרוקטבוס בדרכו עד שלבסוף נעלם משדה ראייתו של אדי. אדי לא הבין למה הם ושאר תלמידי בית הספר עומדים בשורה על ריבועים במדרכה בכניסה לבית הספר החדש שלהם ורכן לכיוון ג’ק. “למה אנחנו עומדים כאן? יש לך מושג מה קורה?”

“שמעתי שלבית ספר הזה יש נהלים שונים ושבתחילת כל יום לימודים יש מין מסדר.”

מסדר? חשב אדי. “מה זאת אומרת ‘מסדר’?”

“לא יודע. אני חדש בבית הספר הזה בדיוק כמוך. נצטרך לגלות יחד.” אמר ג’ק וחיוך שובבי על פניו.

הם חיכו דקה ארוכה עד שלבסוף נשמע צפצוף מוזר ואחריו קריאה “תחילת המסדר”. אדי חשש מעט והסתכל לכיוון ג’ק שעדיין נראה מרוצה ושמח. איך זה לא מדאיג אותו? אפילו לא קצת? לפתע כל המדרכה מתחתיהם נצבעה באדום והחלה לנוע לכיוון שער בית הספר. לאורך השער היו מוצבים מכשירים מוזרים דמויי ביצה שהיו נראים גדולים מספיק כדי להכיל אדם. בעוד המדרכה נעה לכיוון השער, הריבוע שעליו עמד אדי התנתק משאר המדרכה ופנה לכיוון אחד ממכשירי הביצה. אדי הסתכל לאחור וראה שעוד ועוד ריבועים של תלמידים מתנתקים מהמדרכה ומתקדמים לכיוון מכשירי ביצה אחרים. כאשר שב והסתכל קדימה ראה שכבר הגיע למרגלותיו של הביצה הענקית שנראתה גדולה ממה שציפה. הריבוע שעליו עמד נעצר.

הביצה זהרה באור כחול מסנוור שאילץ את אדי להסב מבטו וכשהשיב להסתכל על הביצה ראה לתדהמתו שנפער פתח במרכזה. הריבוע הוביל אותו אל תוך הביצה והפתח נסגר מאחוריו. כעת היה בתוך חלל קטן כאשר רק מנורה ירוקה אחת מאירה עליו מתקרת הביצה. הריבוע זהר באדום בוהק כאשר ארבעה מוטות יצאו מפינותיו. אחד מכל פינה. כאשר המוטות הגיעו לקו המותניים שלו, הם נעצרו ויצאה מהם רצועה צהובה שחיברה בין המוטות והתהדקה על מותניו. פנים הביצה החל לשנות צבעים במהירות והביצה החלה להסתובב. אדי לא הבין מה קורה אך לא יכל לזוז בגלל הרצועה שכובלת אותו למקומו. הוא ניסה לקרוא לעזרה- אך לשווא.

אדי חש שהתיק שעל גבו רועד ומיהר להוריד אותו מהכתף ולהחזיקו. בעודו מחזיק את התיק הרגיש אדי שמשקלו הולך וקטן ואז ראה שתחתית התיק נעלמה וכעת תיקו ממשיך ומתפוגג מול עיניו. אדי הפיל את התיק בהפתעה וראה שמה שנשאר ממנו נעלם גם הוא. הביצה הפסיקה להסתובב, החגורה נפלה ממותניו והמוטות שבו וחזרו לפינות הריבוע. כעת, במקום צבעים, פנים הביצה הפך למראה. אדי הסתקל על עצמו במראה וראה שהוא כבר לא לובש את חולצתו האהובה בעלת הדפס המטאור וג’ינס. כעת ראה אדי שהוא לובש טרניג כחול, חולצה לבנה עם המילה עתידים כתובה בזהב מעל ליבו ולראשו מעין כובע אך כשהרים את ידו על מנת להוריד את הכובע המוזר חש שהוא עשוי ברזל ולא הצליח להוריד אותו מראשו. פתח נפתח בצדו האחר של הביצה והריבוע החל שוב לנוע קדימה.

כאשר הגיע לכניסה של בית הספר מוט נוסף יצא מהריבוע ובקצהו הגה. אדי הסתכל פנימה, לבית הספר, וראה כמה ילדים, לבושים כמוהו, שאוחזים בהגה ו”נוהגים” בריבוע. כעת ראה את ג’ק לצידו, גם הוא עם אותה תלבושת כמוהו וכובע לראשו. ג’ק הסתכל על אדי, חייך ואמר “זה היה כלכך מגניב! ותראה עכשיו יש לנו ריבועית משלנו!” והצביע בידו על הריבועים לרגליהם.

“ריבועית?” שאל אדי והסתכל מטה.

“כן, ריבועית. מה קורה לך היום? אתה בטח כלכך מתרגש להגיע לחטיבה שיש לך בעיות שיכחה. הכי כל תינוק יודע שמקבלים ריבועית פרטית ברגע שמגיעים לחטיבה. תמיד רציתי אחד כזה, עכשיו סוף סוף יש לי!” אמר בהתרגשות.

“כל תינוק יודע? אמא שלי בחיים לא סיפרה לי על זה ובחיים לא ראיתי אותה עם ריבועית.”

“אמא?” שאל ג’ק.

“כן, אמא שלי”

“מה זה אמא? תגיד הכל בסדר?”

“מה זאת אומרת ‘מה זה אמא’? האישה שילדה אותך! שגידלה אותך וטיפלה בך כל יום מאז שנולדת!” אמר אדי ברוגז.

“אמא? אההההה אתה מתכוון לרובוטיפולית! אבל למה אתה קורא לה בשם מוזר כלכך כמו אמא?” שאל ג’ק

“רובוטיפולית?! מה קורה כאן? קודם רוקטבוס עם כרטיסן רובוט, אחרי זה מדרכה זזה, אחרי זה ביצה ענקית שגרמה לתיק שלי להתפוגג והלבישה אותי בבגדים האלה ובכובע מוזר ממתכת שלא יורד ועכשיו אתה אומר לי שגידל וטיפל בי רובוט כל החיים?!” עכשיו היה אדי מאוד עצבני.

“למה אתה כלכך עצבני? אתה כל הזמן סיפרת לי על כמה שהרובוטיפולית שלף כלכך טובה אלייך. חוץ מזה זה תמיד היה ככה. שום דבר לא חדש. והתיק שלך רק שוגר לכיתה כדי שלא נצטרך לסחוב אותו.”

“שוגר?” אמר אדי והרים גבות.

“כן שוגר. עכשיו תפסיק להתנהג כמו משוגע. אנחנו נאחר לשיעור הראשון בגללך ואני ממש לא רוצה לבלות שעה בסריקה על היסטוריה על היום הראשון ללימודים.” אמר ג’ק ואחז בהגה.

“סריקה על היסטוריה?” שאל אדי.

“כן. היסטוריה. כמו 2014 או משו כזה” ענה ג’ק בחוסר סבלנות.

“2014? היסטוריה? 2014 היה לפני שלוש שלנים… לא הייתי קורא לזה היסטוריה” אמר אדי

“שלוש שנים? אנחנו בשנת 2400. עכשיו אנחנו ממש צריכים למהר, אתה צריך לסרוק על חשבון. אתה ממש גרוע בחישובים.

ג’ק אמר לאדי לבוא אחריו. אדי הניח את ידיו על ההגה ועשה כדבריו אך היה שקוע בהרהורים. לסרוק מתמטיקה? שנת 2400? אין לי אמא? מה קורה כאן?!

ג’ק נכנס לאחת הכיתות, עדיין רכוב על הריבועית שלו. אדי נכנס אחריו ונדהם ממראה עיניו. על הרצפה היו עיגולים בצבעים שונים מסודרים בטורים, מהתקרה השתלשלו קבלים עבים בצבע כסף ועל הקירות היו מוקרנים צבעים כמו בביצה. אין מורה, אין שולחנות ואין כסאות. “אדי! בוא לפה!” קרא ג’ק בהתלהבות וסימן לאדי לבוא. אדי מתקדם לכיוון ג’ק. “שמרתי לך מקום לידי”. אדי הסתכל סביב. “איפה? אין פה כיסאות או שולחנות.”

“כיסאות? שולחנות?” אמר ג’ק בבלבול “תפסיק כבר להמציא מילים. קודם אמא, עכשיו שלחנות וכיסאות? ברצינות, מאיפה אתה מביא אותם?” צחק ג’ק.

“נו אתה יודע… כיסאות זה מה שיושבים עליו” אמר אדי ביאוש. הוא כבר הפסיק לנסות להבין מה קורה. הוא היה חסר כוחות.

ג’ק צחק שוב ואמר “תיכנס למקום לשלך” והצביע על אחד העיגולים ברצפה. אדי עשה כדברו וכיוון את הריבועית שלו לעיגול. ג’ק עשה אותו הדבר ונסע לעיגול הסמוך. “עכשיו” אמר ג’ק “תלחץ על הכפתור האדום”. אדי הסתכל לכיוון שאליו הצביע ג’ק, להגה שלו, ולהפתעתו ראה שכפתור אדום נמצע כעת באמצע ההגה. אדי לחץ על הכפתור ולפתע הריבועית שלו החלה להשתנות לצורה של כיסא. בעיגול שלו הופיע לפתע התיק שלו. “התיק שלי!” קרא אדי השמחה. “אמרתי לך שהתיק שלך רק שוגר לכיתה. איזה שיפור! ולהאמין שמעכשיו לא נצטרך לסחוב את התיקים שלנו כי הם ישגרו אותם ישר לקוביה! חטיבה זה כלכך כיף!” אמר ג’ק. “קוביה?” שאל אדי.

“אתה עוד פעם עושה את זה? זה כבר לא מצחיק. אתה בסדר?” שאל ג’ק ונימת דאגה נשמעה בקולו.

“אני בסדר” ענה אדי. “מה זה קוביה?”

ג’ק נאנח. “קוביה זה איפה שאתה והרובוטיפולית שלך גרים. אתה נמצא שתי וקוביות לידי. אתה קוביה 207. איך אתה לא זוכר את זה?”

“קוביה…? אתה מתכוון בית?” שאל אדי

“מה? בית? עוד מילה חדשה? אתה בטוח שהכל-

צלצול קטע את דבריו של ג’ק. רצועות הכסף שהשתלשלו מהתקרה החלו לרדת להתחבר לקצה של כובעי המתכת של התלמידים. אדי נבהל כאשר רצועת המתכת שהיתה מעליו התחברה לכובע שלו אך לפתע שדה הראייה שלו השחיר והוא שקע בתרדמת.

אדי ראה במוחו כל מיני דמויות ותמונות חולפות על לפניו במהירות מסחררת. לאחר כמה דקות התמונות נהפכו למספרים- גם הם חלפו במהירות. לבסוף עיניו של אדי נפתחו כאילו לא הייתה לו שליטה עליהם והוא חש שרצועת המתכת מתנתקת מכובעו.

הוא חש הקלה וכאב ראש חזק במיוחד אך החליט להתעלם ממנו. הוא הסתובב לג’ק, עדיין מסוחרר מעט וראה שגם הוא כנראה מסוחרר. “מה זה היה?” שאל אדי.

“קסדת למידה. הם הרבה יותר כואבים מצמידי הלמידה שהיו לנו ביסודי אבל הם יותר יעילים ומהירים.

“קסדת למידה?” שאל אדי. כבר נמאס לו לשאול שאלות. נמאס לו שהוא לא מבין מה קורה אבל הוא ניסה להבין.

“זה מזרים לך את כל המידע הנחוץ ישר למוח. הרבה יותר טוב מצמידי הלמידה. אצלם למידע לקח יותר זמן להיקלט. זה היה ממש מטיש. אבל הקסדה, חוץ מכאב ראש קטן, הרבה יותר טובה מהירה. עכשיו אפשר ללכת לקוביה” הסביר ג’ק

“לקוביה? אבל רק הגענו.” אמר אדי.

“כמה זמן ציפית להישאר פה? יום לימודים תמיד לקח 10-15 דקות.” אמר ג’ק

“10-15 דקות? לא 8 שעות?”

“8 שעות? מה פתאום?האנרגיה שלנו לא תחזיק כלכך הרבה זמן. אבל שמעתי שעובדים על זה.”

“אנרגייה?” שאל אדי.

“נו אתה יודע… הזמן המוגבל שאתה יכול להיות מחוץ לקוביה. יותר מידי זמן מחוץ לקוביה יכול לגרום לך להתקפים, הקאות ובמקרים קיצונים- מוות. זה הדבר הראשון שהרובוטיפוליות אומרות לנו ומזכירות לנו כל יום. אין מצב שגם את זה שכחת. נראה לי שאתה נמצא יותר מידי זמן מחוץ לקוביה ובגלל זה אתה שוכח דברים. אתה צריך אנרגיה. בוא, אני ילווה אותך לקובייה.” אמר ג’ק. הוא לחץ על הכפתור האדום שלו שוב והכיסא נעלם. הוא נעמד והחל לנסוע לכיוון הדלת. אדי חיקה את ג’ק ויצא אחריו.

כאשר יצאו מדלת הכניסה של בית הספר, המוט בעליו היה ההגה התקפל וחזר לתוך הריבועית. כעת הריבועית שוב נסעה לבד והתקדמה לביצה. הביצה זהרה והפתח נפער שוב. הריבועית נכנסה לפתח והשער נסגר. אדי שוב היה לבדו בביצה הענקית. הפעולות שקראו בבוקר חזרו על עצמם ולבסוף, כאשר פנים הביצה השתנה שוב למראה אדי ראה שהוא לבש את אותם הבגדים שלבש בבוקר, כשיצא מביתו. החולצה האוהבה עליו עם הדפס ‘מלחמת הכוכבים’ וג’ינס. אדי חיכה לתיק שלו ואז נזכר שג’ק אמר שהתיקים משוגרים ישר בחזרה לקוביה. נפתח פער הצד השני של הביצה והריבועית שוב החלה לזוז מעצמה.

כאשר הגיעו למדרכה מחוץ לשטח בית הספר, נעצה הריבועית ומוט נוסף יצא ממנה. בקצה המוט היה מסך ועליו היה כתוב: ‘מהו מספר הקוביה שלך?’ אדי חשב ונזכר במה שג’ק אמר לו קודם לכן, שמספר הקובייה שלו הוא 207. אדי הקיש את המספרים, הריבועית השתנתה לכיסא מרחף חגרה את אדי והחלה לנסוע.

כאשר הריבועית הגיעה לקוביה מספר 207, היא הפכה בחזרה לצורתה המקורית והמוט עם ההגה שב ויצאה ממנה. אדי אחז בהגה וכיוון אותו אל דלת הקוביה, פתח אותה ונכנס. הוא היה עייף ומבולבל מאוד. הוא התגעגע לאמו ובכלל, הוא התגעגע לשנת 2016. הוא עלה לחדרו,  נשכב במיטה ורגע לפני לנרדם אמר לעצמו “הלוואי שהכל היה חוזר לקדמותו, אני מתגעגע לחברים שלי, לבית שלי ובמיוחד לאמא שלי” ונרדם.

‘ביפ-ביפ-ביפ’ צפצף השעון המעורר, 7:00, זה הזמן לקום. אדי לא קם. ‘ביפ-ביפ-ביפ’ כבר 7:10, הוא עלול לאחר, אך אדי לא קם. “אדי, אדי קום חמודי” אדי, שהיה חצי רדום, זיהה מיד את הקול הזה, פתח את עיניו והזדקף במהירות. זאת היתה אמו. “אמאאאאא!” הוא קרא בשמחה. “אמא את פה!” אמר. אמו, שהיתה מופתעת מתגובתו המשונה אמרה בחיוך “ברור שאני פה, איפה עוד אני יהיה עם לא ליד בני היחיד ביום הראשון ללימודים”.

“יום ראשון ללימודים?” שאל אדי בתדהמה.

“כן אדי, שכחת?”

“רגע אמא! באיזה שנה אנחנו?”

“2016… אדי הכל בסדר?”

“כןןןן! הכל מצויין! אז אנחנו בשנת 2016, ביום הראשון ללימודים…” ואז אדי הבין “זה היה חלום!”

“מה היה חלום?” שאלה אימו.

“כל מה שקרה לי! זה היה חלום! אמא התגעגעתי אליך כלכך! אני בחיים לא יתעצבן עליך יותר, בחיים! אני מצטער”

“זה בסדר חמודי. האמת היא שגם אני הרגשתי רע אתמול בערב אחרי הריב שלנו אז הלכתי לחנות וקניתי לך את התיק שרצית כדי שיהיה לך תיק חדש לחטיבה”. אדי קפץ משמחה וחיבק את אמו. “תודה אמא! תודה תודה תודה!”. אמו צחקה ואמרה “בבקשה חמודי. עכשיו, תתארגן ותפגוש אותי במטבח בעוד 10 דקות לארוחת בוקר”. אדי הינהן במהירות. אמו נשקה למצחו, יצאה מהחדר וסגרה את הדלת. “אז הכל היה חלום” חשב אדי. “חלום מוזר ומשוגע”.

הוא קם ממטתו, התארגן במהירות וירד למטבח. בזמן שהוא ואמו אכלו ארוחת בוקר, אדי סיפר לה הכל על החלום המשונה שהיה לו ושמח שהוא לא אמיתי. לאחר מכן חיכה בתחנה, עלה על אוטובוס רגיל, התיישב ליד חברו ויחד הם נסעו לבית ספרם החדש בצפייה לשנת הלימודים החדשה.

הסוף!