קלרה- עדינה (בר סימן טוב) אלגרנטי, סבתי, נולדה בשנת 1906 בעיר איזמיר. היא גדלה במשפחה מעוטת יכולת וקשיי המחיה אילצו את הוריה להעביר אותה למשפחה מאמצת בה עבדה בעל כורחה על מנת לכלכל את עצמה ולא להוות נטל כלכלי על הוריה.
לאורך כל השנים הללו שמרה סבתי על קשר עם הוריה וביקרה בביתם שגרו בקרבת מקום.

בהיותה בת 23 בשנת 1929 התחתנה עם סבי אברהם בר סימן טוב, אותו הכירה בשידוך, ובין השניים התפתחה אהבה חזקה. סבא  איבד את אימו האהובה בגיל צעיר, אביו נישא בשנית לאישה אחרת שלא רצתה לגדל את הילד וסבי, שזמן קצר קודם איבד את אמו, הרגיש עתה שאיבד גם את אביו. סבא שהיה ילד נער מאוד בטורקיה, גדל להיות  גבר צעיר ונלהב, ציוני ואידיאולוגי ששאף לעלות לארץ ישראל ולתרום  לבניין הארץ.

מיד לאחר חתונתם, סבתא וסבא עברו להתגורר בבית אביו ביחד עם אמו החורגת של סבי. אמו מאוד לא אהבה את את נוכחות הזוג הצעירה בביתה והיחסים ביניהם לבינה היו מעורערים.

לאחר החתונה ילדה סבתא קלרה שתי בנות, וכשהייתה הבת הגדולה בת שנה והקטנה בת יומה, החליט סבי לממש את חלומו להפריח את השממה בארץ ישראל ולהיות חלוץ, עזב את משפחתו ועלה לארץ. חלומו היה להטביע את חותמו על הציונות ועל פיתוח היישוב העברי בארץ ישראל. סבתא שסבלה רבות בבית של הורי בעלה, נסעה לביקור קצר בבית הוריה. כשחזרה לאחר הביקור הופתעה לגלות כי כל המטלטלים שלה הושלכו לרחוב על ידי חמותה. שכנים וחברים עזרו לה לאסוף את החפצים המעטים שהיו ברשותה ולחזור לבית הוריה שחיו בדוחק רב.

ביום זה רקמה בליבה את רעיון העלייה לארץ ישראל. היא שיתפה חברה טובה שגם הארוס שלה נסע עם סבי לארץ, ושתיהן חפשו דרך להגיע לארץ ולהתאחד עם אהוביהן. הבעיה שעמדה בפניהן הייתה למצוא דרך להגיע לארץ. השלטון באותם ימים, ימי המנדט הבריטי, הכניסה לארץ הייתה בלתי חוקית. היו אנשים שהממון היה בכיסם והצליחו לקבל אשרת כניסה, ולסבתי היו מעט מאוד תכשיטים, ומצעים שרקמה במהלך כל שנות ילדותה אותם מכרה למען הנסיעה הזאת.

בשנת 1932, ביעוץ עם מכרים, חברים, רבנים שמו פעמיהם לכיוון לבנון, לבירות.  לאחר שהגיעו למקום,  יצרו קשר עם דייג שהיה מבריח אנשים לארץ ישראל בתשלום. הן התחננו שייקח אותן, והוא הסכים אך הזהיר אותן שאם התינוקת תבכה יזרוק אותה לים.

סבתי שחששה מאוד, הפקידה את הבת הגדולה בת השנתיים בידי חברתה, ואת התינוקת שמלאו לה מספר חודשים לקחה בידה, חלצה שד והצמידה אותה אליה. לאחר זמן מה התחילו השתיים להרגיש שהסירה מתמלאת מים, הן הסתכלו האחת את השנייה ופנו אל הדייג בבהלה. הדייג אמר להן להתחיל ולהוציא את המים מהסירה שנפרץ בה חור. שתיהן עבדו לאורך כל השייט, בפחד ובמורא פן הבנות יבכו, והדייג הלבנוני יממש את איומו. סבתי מספרת: “זעקתי בדממה לשמיים “אנא הצל את בנותיי”…

כשראינו את חוף ראש הנקרא, הבנו שאנחנו בסיומה של הדרך המסוכנת, אך עדיין לא ידענו מי יצפה לנו בחוף ולאן ייקחו אותנו.

ברגע שרגלנו נגעו בחוף, הגיעו חבר’ה צעירים, סחבו אותנו במהירות הרחיקו אותנו וסייעו בידנו להגיע לתל אביב.

הפגישה עם סבא הייתה מרגשת ביותר, אך בשנים אלו חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי.