A memory from the past – Inbar Aharoni

מאוד שמחתי להיענות לבקשתם של נכדי לספר ולו מעט מהידוע לי על קורותיו של הסבא יחיאל, מוזר וכואב לחשוב על עמידתו  בדרך  ארוכה ומסוכנת דרך טלטולים ויגון.  בכוח  חיוניותו  הנפשית ,תעוזתו ואומץ ליבו גבר על מכשולים רבים וכאשר החל המזל להאיר לו פנים, נקטע  באחת   בתאונת דרכים בהיותו  אב צעיר בשנת 36 לחייו.

יחיאל נולד בעיר קונין שבפולין בשנת 1935 בן בכור לרחל (רוז’קה)  ובנימין.

בנימין היה בן הזקונים, הצעיר במשפחה שבה הייתה בת בכורה ושמונה בנים. הדוד של יחיאל , יצחק שהיה הבן השני במשפחה, סיפר שאחותו  הגדולה הייתה כבר אם לילדים כאשר נולד אביו של יחיאל , כך שהסבתא – אמא  והבת – אמא  גידלו את ילדיהן יחדיו. לבד מבן אחד שנסע לארה”ב והשתקע בעיר שיקגו, חיו כל בני המשפחה באותה עיר קונין.

לאביו של יחיאל הייתה חנות לכלי חקלאות וציוד  שהיה דרוש לאיכרי הסביבה. אחד מקטעי הזיכרונות של ילדותו המוקדמת: ”  אהבתי להתרוצץ  בין החפצים השונים בחנות, מעדרים, מקושים, קלשונים , פטישים וכל מיני חומרים,  עד שאמא הושיבה אותי על ערמה גבוהה של חבלים ונתנה לי לאכול.”

קטע זיכרון נוסף קשור לליל הסדר האחרון שבו חגגה כל המשפחה יחד.

” כל המשפחה התכנסה בבית של סבא וסבתא, היה שם חדר גדול שבמרכזו שולחן ענק, הייתי אז בן 4  וכשעמדתי זקוף בקושי הגעתי אל משטח השולחן שהלך והתמלא כל טוב, כל אחת ממשפחות הבנים שהגיעה  אל בית הסבא  הביאה תבשילים ומיני מזונות, סבא ישב בראש השולחן בירך וניהל את הסדר.”

בזמן מלחמת העולם השניה.

 בתחילת המלחמה עברה משפחתו הקטנה לעיר לוד’ז ולאחר מכן לורשא, שם הם הוכנסו לגטו.

על החיים בגטו לא ידע הרבה שכן הוא עצמו היה ילד קטן, הוא סיפר על חדר אחד שבו גרו  המון אנשים בצפיפות, כמה אחים של אביו ובני משפחתם, כולם גרו באותו חדר. בשלב מסוים אסרו עליו לצאת מהחדר. תמונת  זיכרון: ” החדר היה נמוך מהכביש, יכולתי לראות רק רגליים של אנשים שעברו ליד החלונות הגבוהים, בפינה עמדה פתיליה  שתמיד עמד עליה סיר בישול ,הם בישלו ואכלו  איזו דייסה שאני לא רציתי לאכול  עד שהבטן שלי התחילה להתנפח.”

שנים רבות יחיאל לא סיפר על צמצום הגטו ועל הבריחה ממנו . שנים רבות לאחר מותו באחת האזכרות סיפר חברו יואב גבעתי שבזמן שמירה בקורס מכים סיפור לו יחיאל שכדי לצאת מהגטו הניחו אותו על עגלת המתים שפינו מהגטו לבית העלמין של ורשא. שם הוא חיכה להוריו ולמבריח שהוציא אותם מחוץ לורשא אל המחבוא.

מקום מחבוא  בחצר מבודדת  של איכר בכפר שבסביבת  ורשא, יחד עמו היו אז הדוד זיסקינד והוריו, אמו  הייתה בהריון, שם נולד אח ליחיאל האיכר הפולני  הבטיח לקחת ולגדל אותו  אולם התינוק  ניפטר זמן קצר לאחר לידתו.

תמונת זיכרון: “השמים בערו, יצאנו מהמחבוא וראינו להבות ענקיות , אמרו לי שהגטו בוער. במשך מספר ימים השמים היו אדומים גם  בלילה,  ענן עשן שחור  וסמיך  כיסה את כל הסביבה

וחלקיקי פיח נשרו מכל עבר.”   שריפת גטו ורשא  נימשכה מספר ימים ולא הותירה תקווה.  האיכר הפולני בא בתביעות וטרוניות שונות הוא טען  שאיננו  יכול להסתיר ולכלכל את כולם ודרש מההורים לצאת למרות  שהיה ברור שאין להם סיכוי מחוץ למחבוא. קטע זיכרון אחרון מאמא: ” נשיקות פרידה ותמונת צילום  של ההורים שנשארה אצלי למזכרת”.

  יחיאל נישאר עם הדוד זיסקינד במחבוא שממנו שניהם לא העיזו לצאת , אפילו לא בלילה. הדוד דאג לעשות עמו תרגילי התעמלות כדי שלא יתנוון וכן לימד אותו חשבון בעיקר בע”פ וכתיבה  על ניירות שונים של האיכר וכן ע”י חריטה בקירות.

עם שוך הקרבות

 יחיאל והדוד זיסקינד יצאו ממקום המחבוא, יחיאל  שהיה אז בגיל 10 אך חלוש וקטן כילד בן 8 , הושאר במוסד שאורגן ע”י הבונד והדוד עצמו נסע לחפש את מזלו.

קטע זיכרון מתקופה זו: ” התקבצו הרבה ילדים ממקומות שונים כל אחד והכאב הפרטי שלו, רצו לעשות לנו בית הבראה, גרנו  באיזור כפרי באיזה ארמון שהוחרם  מאציל פולני, נתנו לנו אוכל טוב והתחלנו ללמוד פולנית. אבל לי היה ברור שאני רוצה ללמוד עברית ולהגיע לארץ ישראל.”

ארגון הבונד התנגד לעליה לישראל ודגל בכך שהיהודים ישתקעו בארצות אירופה היכן שנולדו, זאת למרות השואה הנוראה שהתחוללה  שם. החיים בכפר שיפרו את מצב בריאותו של יחיאל ויום אחד הדוד בא לבקר ולהיפרד ממנו, לאחר מכן הוא קיבל מכתב  של הדוד ממחנה עקורים בגרמניה.

יחיאל החליט על דעת עצמו  לעזוב את בית הילדים שבפולניה ולנסוע אל הדוד  שהיה אז במחנה עקורים בגרמניה, כסף לא היה בידו לכן הלך אל תחנת רכבת קרובה וניצמד אל קבוצת חיילים אמריקאים שהמתינו שם, ייתכן שהיו ביניהם גם חיילים יהודיים  שריחמו על הילד היתום ואימצו אותו למשך כל  הנסיעה. ” הנסיעה ברכבת נמשכה כמה ימים והיו המון עצירות בדרך החיילים נתנו לי  לאכול ולישון,  אצלם פעם ראשונה בחיי טעמתי שוקולד”.  יחיאל הגיע אל  הדוד  וזה  העביר אותו אל בית הילדים של המחנה . “כבר במחנה העקורים שבגרמניה התחלתי להרגיש קצת ישראל כשלמדנו שירים בעברית. אחת המורות שלנו הייתה ימימה טשרנוביץ שאת השירים שלה הכרתי כשהגעתי ארצה.

הייתה אז החלטה שבאוניות מעפילים יצאו רק  נערים מגיל 15 ויותר. ילדים צעירים  יכלו לצאת רק יחד עם הוריהם . יום אחד נודע לי  שקבוצת  הנוער של המחנה עומדת לצאת לצורך עליה לישראל.  היה לי ברור שאני חייב לצאת איתם למרות שאני  צעיר  מהגיל המיועד להעפלה. לכן התיישבתי על מדרגות המשרד  של הנהלת המחנה והתחלתי בשביתת רעב, הודעתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני לא עוזב את המקום ולא אוכל עד שמצרפים אותי לקבוצת הנוער שיוצאת הערב. לאחר זמן מה  הגיעה  המורה ימימה טשרנוביץ היא חיבקה אותי והבטיחה שתדאג לי. באמת הצמידו אותי לאחד הנערים בקבוצת הנוער כאילו שאני אחיו. בנוסף לכך היו במחנה חברי גרעין מבוגרים יותר שהיו מיועדים להצטרף  לקיבוץ מעגן, ביניהם היה זוג צעיר שנישא זמן קצר קודם לכן והם אימצו אותי כבן למשך  ההפלגה. במשך ההפלגה היה צפוף ומחניק אבל ידענו שכל יום מקרב אותנו לישראל. יום אחד ראיתי מטוס  שחג מעל האוניה אחר כך  כשכבר ראיתי את קו החוף ואמרו לי “הנה הכרמל”  ראיתי  גם שתי אניות בריטיות משני צידיה של האנייה שלנו.   הם חבטו בנו  משני הצדדים עד שהאנייה  נעצרה ואז הורידו גשרים מאולתרים מהאוניות שלהם אלינו . החיילים הבריטים התקרבו על גבי הגשרים ואז התחילו אנשים מתוך האוניה שלנו להשליך לעברם קופסאות שימורים וחפצים שונים . חברי הגרעין של מעגן התחממו במיוחד הם נעמדו בצפיפות כקבוצה  והשליכו על החיילים קרשים וחפצים כבדים שונים עד שנשמעו יריות. נהרגו אז 3 גברים צעירים ביניהם גם הבחור שאימץ אותי כבן למשך ההפלגה.

אני התיישבתי על סיפון האוניה והחזקתי תרמיל עם מעט חפצים שהיו לי,  חיל בא אלי ולקח אותי על הידיים  והעביר אותי  אל אניית הגרוש. מאוחר יותר סיפרו לי שבאותו יום נערכה הפגנה גדולה בעיר חיפה כמחאה נגד הגבלת העלייה באמצעות הספר הלבן ונגד הירי על המעפילים. אבל אנחנו כבר היינו בדרכנו לקפריסין.

במחנה שבקפריסין ישבתי   9 חודשים, לשם  הגיעו שליחים מישראל שלימדו סיפורים ושירים בעברית .  נוסף לכך אהבתי להתבונן באנשים שגילפו  דמויות ובעלי חיים באבן קפריסאית.

זהו סוג של אבן גיר רכה שמכילה מינרלים שונים המופיעים בשכבות צבעוניות בתוך האבן, כך שבמהלך הגילוף נחשפות שכבות צבעוניות לרחב ולאורך הדמויות.

יום אחד אפשרו לקבוצה גדולה של ילדים ואני ביניהם לעלות לישראל, בתחילה הגעתי למחנה עתלית ומיד אחר כך למוסד “אהבה” .