זיכרונות ילדות מהעבר

לאחר המלחמה, כשאני הייתי בת חודש, חזרנו לפולין, שם גדלתי עד גיל 12.

גרתי בוורוצלב עד גיל 5 וחצי. אחר כך עברנו לגדנסק. בבית דיברו פולנית ולפעמים ההורים שלי דיברו ביניהם יידיש. היו לי 2 אחים. אח אחד שנולד ברוסיה ונפטר כשהיה בגיל שנה מדלקת ריאות. ואח קטן ממני ששמו יורם. בגדנסק גרנו בקרבת הים ובחופשים בילינו הרבה עם המשפחה בחוף הים ואהבתי לאסוף צדפים.

מגיל צעיר אהבתי מאוד לנגן. בבית שלנו היה לי פסנתר ולמדתי בבית ספר למוסיקה, בקונסרבטוריום, שם למדתי לנגן על פסנתר, צ’לו וכינור. בבית הספר הייתה משמעת חזקה מאוד. בכל פעם שהמורה נכנס לכיתה כולם היו עומדים, וכשרצינו לומר משהו היינו חייבים להצביע. כילדה אני זוכרת שאהבתי לקרוא ספרים של שייקספיר, בלזג, פושקין, ספרים שלא היו בתוכנית בית הספר. פעם אחת הבאתי לביה”ס את הספר “נשים קטנות” והמורה כעסה עלי, החרימה לי את הספר וקראו להורים שלי לשיחה.

הייתי ילדה שובבה ומלאת שמחת חיים מצד אחד, אבל גם מאוד אחראית ובוגרת. פעם אחת בגיל  8 הייתה סופת שלגים עזה, לא הייתה תחבורה, ההורים שלי לא יכלו להגיע ולקחת אותי מבית הספר אז החלטתי ללכת ברגל הביתה בסערה החזקה. זה לקח לי יותר משעתיים במזג אוויר סוער, אבל בסוף הגעתי בשלום הביתה.

בחגים היו בבית הספר טקסים מיוחדים בהם היו מרימים את הדגל של בית הספר לראש התורן, לאות כבוד והערכה. כשהחלו בכיתה ד’  ללמוד בקונסרבטוריום שיעורי דת נוצרים, הורי ביקשו שלא אשתתף, כי הם לא רצו שאלמד מנהגים נוצרים. בעצם לא ידעתי שאני יהודייה עד גיל 11. בביית לא נהגו כבית יהודי ואת החגים חגגנו תמיד עם עוד כמה חברים. כשהייתי בת 10 ורציתי ללכת לטקס בכנסיה של חברות שלי, שדומה לטקס בת מצווה, בו לובשים שמלה לבנה ועורכים טקס בגרות, פניתי לאמא שלי וביקשתי שיעשו גם לי טקס כזה. טימי כמובן סירבה ואז הורי הבינו שהם חייבים לספר לי שאני יהודיה, למרות שלא ידעתי מה פרוש המילה “יהודי” וחבריי היו פולנים.

אבי עבד במשטרה הפולנית וכשהורי רצו לעלות לארץ כבר בשנת 1955, לא אישרו להם גלל עבודתו של אבי. בשנת 1958 החליטו הורי לעלות לארץ ישראל ונאלצו לממן את כל הוצאות הנסיעה בעצמם. אני הייתה כבר בת 12. הם סיפרו לי שאנחנו נוסעים לאיטליה ובעצם עלינו למטוס לארץ ישראל . בדרך עצרנו לחניית ביניים בוינה שם עלינו במדרגות נעות והרצועה של הנעל שלי נתפסה ונקרעה. זה היה זוג הנעליים היחידי שהיה לי, כי כל הציוד שלנו נשלח באוניה. להורי לא היה מספיק כסף לקנות נעליים חדשות ורק כשהגענו לארץ אבי מכר כמה דברים מתיק היד שהיה ברשותו וקנה לי נעליים חדשות.

הגענו לישראל באוגוסט בשעות הבוקר והיה חם מאוד. המוניות לא היו ממוזגות ואנחנו היינו  רגילים לקור, כי פולין היא ארץ קרה ופה הכל היה מדבר.

פולין היא מדינה בנויה, מפותחת, וכשהגענו לישראל וראינו את השממה הזו פשוט נדהמנו !

ביקשנו לעבור לגור בעיר הקרובה לים ושלחו אותנו לקריית גת! שם היינו במשך יומיים במהלכם נעקץ אחי הוא קדח מחום ונאלצו לפנות אותו לבית החולים. הורי החליטו לעבור זמנית לנתניה שם גם הייתה להם משפחה.  כעבור כחודשיים הם קיבלו מהסוכנות הפנייה לצריפים בקריית חיים זמן קצר לאחר מכן עברנו לגור בבית בקרית חיים. מאוד שמחתי שעברנו לגור בקרית חיים כי הים היה קרוב . כשלושה חודשים לארח שהגענו לארץ הגיע כל הציוד שלנו שנשלח באונייה, כולל הפסנתר שהיה לנו בבית בפולין. היה מאוד קשה להכניס אותו לבית הקטן בקרית חיים ומאוחר יותר עברנו לבית צמוד קרקע גדול יותר אבל בגלל שאף אחד מהילדים שבסביבתי לא ניגן, התביישתי מאוד לנגן ולכן מאז שעליתי לארץ, לא חזרתי לנגן בפסנתר. לאימי תמיד הייתה תקווה אחזור לנגן אבל זה לא קרה ושנים מאוחר יותר הורי מכרו את הפסנתר.

אבי החל לעבוד בצים והתקדם בתפקידים והתמנה למהנדס מכונות ראשי של האוניה “מולדת”. בכל שנות נעוריי מאוד אהבתי להצטרף אליו להפלגות וכך טיילתי כמעט בכל העולם. עד היום אני נוסעת ומטיילת במקומות שונים בארץ ובעולם.

במשך כל השנים לא היו לי געגועים למקום בו גדלתי, מפני שהייתה שם אנטישמיות נוראית, רק בשלב מאוחר יותר התעורר בי הרצון לראות את פולין ולבקר במקומות בהם גדלתי. הנסיעה הראשונה לפולין הייתה בשנת 1999  עם אבי, שם איתרנו את דודתי (אחותה של אימי) ומשפחתה שגרים בוורוצלב.

בפעם השנייה בשנת 2015 נסעתי לפולין עם ביתי לטיול שורשים. זה היה מסע מרגש מאוד בעיקר כאשר הגענו לבקר ברחוב בו היה הבית שלי ובקונסרבטוריום למוסיקה בו למדתי, שם פגשתי את אחת התלמידות בשיעור נגינה וכשהיא סיפרה לי על המורה שלה למוסיקה הסתבר שהיא גם לימדה אותי.

ערב ליל הסדר