הזקן מחפש משמעות – הזקנה והחוף

עבודה עיונית ויצירתית:

כותרת עבודת החקר היצירתית: סיגר קובאני

שם התלמיד: אמנון יוגד

כיתה: מגמת ספרות

ביה”ס: השכלה ים תיכונית

שם המורה: אל עצמי

תאריך:1/1/11.

תוכן העניינים:

מבוא

חלק א’

העבודה העיונית:

שאלת מחקר 1

שאלת מחקר 2

סיכום

רשימה בבליוגרפית

נספחים

חלק ב’

העבודה היצירתית

דף עמדה

משוב

חלק א’: עבודה עיונית

3. מבוא:

הנובלה “הזקן והים” מאת ארנסט המינגווי מתארת את סיפורו של הדייג הזקן סנטיאגו, היוצא אל הים במטרה להשיב לעצמו את כבודו, את אמונתו בעצמו ואת הערכת הסביבה כלפיו. במהלך שהותו בים הוא מנהל מאבקים קשים עם סביבתו: הדג, איתני הטבע, בעלי החיים  ועם עצמו, וחוזר בסופם אל בקתתו העלובה בתחושת ניצחון.

על הסופר ארנסט המינגווי : 1898 – 1961

הוא נולד בארצות הברית, אחרי שלמד בקולג’, פנה לעיתונאות. הוא השתתף במלחמת העולם הראשונה בהתנדבות בחיל הרפואה של צרפת, ואחר כך, אפילו היה באיטליה ככובש. במלחמת האזרחים בספרד הוא היא כתב צבאי. הוא הספיק גם להיות במלחמת העולם השנייה . בתור עיתונאי, השתתף בהרבה הרפתקאות ומסעות. הוא אהב ציד ודיג. בתקופה מסוימת היה לו אפילו מטע בקובה.

הוא זכה בכמה פרסים ספרותיים ואפילו בפרס נובל לספרות על היצירה “הזקן והים” ב-1954. חלק מספריו עובדו למחזות וסרטים. נהרג בקליפורניה שבארצות הברית, יש אומרים מפליטת כדור סתמי.

סוג היצירה

היצירה שלפנינו נחשבת כנובלה. נובלה היא בין סיפור קצר לרומן. זאת אומרת, יש בה מספר מועט של גיבורים, עלילה די פשוטה, לא מסובכת, למשל – מאבקו של הזקן בדג. ובכל זאת יש בה גם הרבה תיאורים, הרהורים. היצירה עוברת מסיפור קצר והופכת להיות נובלה, אך עדין לא רומן בהיקף של 200-300 עמודים. יש האומרים שיצירה זו נושקת לרומן. נובלה היא בין 50 – 100 עמודים. הגדרה אחרונה: רומן קצר.

הרקע לכתיבת הנובלה

הנובלה “הזקן והים”, מבוססת על כתבה בעיתון מאת המינגווי. הכתבה נקראה “על המים הכחולים” והיא עסקה בקורות המאבק של דייג קובני בדג גדול. בסופו של המאבק הדייג נחלש מאוד ובסוף באו אפילו הכרישים ואכלו את הדג. כתבה זו התפרסמה ב-1936. במשך השנים כתב המינגווי עוד כמה יצירות. ב-1949 הוא כתב ספר שנקרא – “מעבר לנהר בין העצים”, ספר זה נחל כישלון חרוץ. מבקרים רבים כבר ניבאו את סופו של המינגווי, ביקורת זו פגעה בו מאוד מבחינה נפשית. לאחר שנתיים הוא התחיל להתאושש, עברה עוד שנה ו ב-1952 הוא פרסם את הנובלה  “הזקן והים”, מיד הפכה הנובלה להצלחה עולמית. נובלה זו היא בעצם עיבוד הכתבה “על המים הכחולים”.

ביצירה “הזקן והים” הוא היטיב לתאר את המאבק בדג הגדול, והוסיף הרבה מבטים פסיכולוגיים. הוא גם הצליח להכניס לספר משמעויות רבות על החיים למשל, על הזקנה, גם מוטיבים נוצריים ופרטים סמליים. למשל, השם “סנטיאגו” הוא על שמו של יעקוב הקדוש, “מנולין” – יד קטנה המושיטה עזרה. מאז הוא כתב עוד כמה יצירות מוצלחות והרגיש שהוא סופר מוצלח.

                              שאלת מחקר1 – ה”יסודות הטרגיים ב”הזקן והים:

1. הגיבור נאבק עם כוחות עליונים , אך תבוסתו ברורה מראש. כל כמה שייטיב להילחם, סופו לנחול מפלה, כי אין האדם מסוגל לנצח את הכוחות העליונים.
2. יחסם של גיבורי המינגווי כלפי הסכנה והמוות מזכיר לנו את גישתם של גיבורי הטרגדיות העתיקות. למרות הידיעה מראש שלמאבקם אין סיכוי, ולמרות שהמארה והקללה רובצת על ראשם, מוסיפים גיבוריו של המינגווי להיאבק ומגיעים אל היופי הטרגי , כאשר הם עומדים בגבורה מול הבלתי נמנע.
3. ההיבריס – שאיפתו של הזקן לדוג דג גדול מאוד ולהוכיח לעצמו ולדייגים האחרים, שעדיין לא נס ליחו, יש בה רצון לחרוג מגבולות יכולתו וזקנתו.

4. התפיסה היסודית ב”הזקן והים” איננה פסימית, אלא טרגית במובן הקלסי של המילה. בפסימיות – אין אמונה בצמיחת האדם או המין האנושי, אין אמונה באפשרותו להתעלות. בגישה הטרגית – הכישלון הוא חולייה הכרחית בצמיחת-התעלותו של האדם. “הזקן והים” הוא נובלה המציגה את

הניצחון שבתבוסה – ניסוח הנשמע פרדוכסאלי, אך למעשה טמונה בו אמת אנושית גדולה. הדייג הזקן מובס לפי העובדות הגלויות – הוא הגיע לחוף בלי דג, אך לא עובדה זו היא העיקר כאן. הנקודה המרכזית בסיפור היא התאוששותו, התגברותו על החולשה הפנימית שלו ועל המכשולים החיצוניים. הוכחה שהוא מוכיח, שעדיין כוחו במותניו, כי עדיין הוא מסוגל לנצח במלחמת הקיום (עמ’ 66, 67 ).

5. הדייג מייצג פה משהו הרבה יותר כללי, סמלי וגדול מאשר דייג סתם. מאבקו של סנטיאגו עם הדג הגדול מסמל את מאבקו של האדם על קיומו בעולם.
6. רגע השיא – בנצחו את הדג הגדול חש סנטיאגו כאילו ניחן בכוח עליון. אך נצחונו הוא רגעי . הכרישים המגלמים בסיפור את הגורל , שמים לאל את נצחונו. הגיבור חוזר ליבשה בידיעה ברורה שניצח והובס כאחד.
7. האדם אינו משיג לעולם ניצחון מלא, וכאן התבוסה היא גמורה. אך העיקר הוא המאמץ של האדם להתגבר על הגורל, וזהו מאמץ כביר.

8. הדייג הזקן הוא עצוב, אך איננו מיואש. הוא מאמין כי עדיין לא הכל אבוד: “אפשר ואינני חזק עוד כפי שחשבתי, אבל יודע אני תחבולות הרבה ותקיף אני בדעתי”.

9. בדידותו של הזקן – השרוי לבד באוקיאנוס העצום. הסירה הקטנה נהפכת בכוח הכתיבה הפיוטית לבדידות קוסמית. החזרה המתמדת על המילים: “הלוואי והיה הנער עמדי” במונולוג הפנימי של הזקן, מעידה על כמיהתו לנפש חיה איתו. אך הזקן נידון להתמודד יחידי עם הטבע, להיאבק בכוחות עצמו עם הדג הגדול. זהו מאבק בעל מימדים אפיים. למרות זאת, אין הזקן נוטה לייאוש ואינו מאבד את עשתונותיו במצבים קשים.

10. הקונפליקט הטרגי – יחסו של הזקן ליריב: הדג הגדול ” “דג, הוא אמר, אני אוהב אותך ואני מכבד אותך מאוד. אבל אני אכה אותך עד מוות עוד לפני כלות היום הזה”. ומנגד: “הלוואי והייתי יכול להאכיל את הדג, אמר בליבו. אחי הוא. אלא שעלי להמית אותו, ועלי לחזק את כוחי כדי לעשות זאת”. סנטיאגו מתגבר בסופו של דבר על הדג והסיפור יכול היה להסתיים בטוב, לולא הופיעו הכרישים. אותו דייג, שגילה יחס מעריך לדג יריבו, שונא שנאת מוות את הכרישים, כי הללו לא שומרים על שום “כללי הגינות” במלחמתם. את הכרישים הוא מקלל. כשהם פוגעים בדג שלו, כאילו פגעו בו עצמו. גם למראה הכרישים הגדולים אין הזקן מרים ידיים.

אלא שמלחמתם המכוערת מביאה אותו לחשבון נפש עם עצמו: “חצי דג, הוא אמר. הדג שפעם היית, אני מצטער שהרחקתי מידי מן החוף. הרסתי את שנינו. אבל הרגנו הרבה כרישים, אתה ואני…” (עמ’ 82 ). במשפט הזה אנו רואים את המודעות הטרגית של הזקן והכרתו בהיבריס שלו. ובכל זאת הוא ממשיך להילחם: “..אלחם איתם עד שאמות.”

11. המודעות הטרגית שכבר עלתה קודם, נעשית ברורה ומנוסחת בהכרת מקומו בעולם לקראת הסוף: “הם ניצחו אותי, הרהר. אני זקן מכדי להכות כרישים למוות. אבל אנסה לעשות זאת כל עוד יש לי משוטים” . (עמ’ 80 ). “אתה עייף זקן, הוא אמר. אתה עייף מבפנים” (עמ’ 83 ).
12. המודעות הטרגית וההכרה בהיבריס שלו: “אני צריך קצת מזל… לא. הוא אמר. אתה חיללת את המזל שלך כשהרחקת מידי מהחוף”. (עמ’ 83 )

13. הידיעה: “הוא ידע שכעת הובס סופית ובלי תקומה” (עמ’ 85 ) “קל להיות מנוצח, הרהר. אף פעם לא ידעתי כמה זה קל. ומה ניצח אותך , הרהר, כלום. הוא אמר בקול רם. “שטתי רחוק מידי”. שלושת משפטי המפתח להבנת הסוף:
– “הרסתי את שנינו”.
– ” להילחם עד שאמות”.
– “שטתי רחוק מידי”.
המשותף לשלושתם – המודעות הטרגית.

14. הזקן חווה סבל טראגי הכרוך הידיעה: סבל פיזי במהלך מאבקו בים: פציעה במצח מנפילתו בסירה, יד שמאלו מתאבנת ממאמץ, חוט הדיג החותך בכף ידו וגבו, מעוצמת הלחימה בכרישים חש בפיו את טעם הדם, כאילו משהו בתוכו נישבר. הסבל שבבדידות בלי אדם לשוחח עמו וכמובן הסבל שבהגעה חסר כל לחוף, באפיסת כוחות כשהוא נושא את התורן כצלב על גבו ועונה לשאלת הנער במילים “סבלתי המון”.

באמצעות סיבלו והתמודדותו הזקן מחזק את הערכים ומוכיח ש “האדם צפוי לאובדן, אך לא לתבוסה”: “…זה היה הרגע שבו הבין את עומק עייפותו. הוא עצר לרגע, הביט לאחור, ובהשתקפות אורות הרחוב, ראה את זנבו הגדול של הדג ניצב מאחורי ירכתי הסירה. הוא ראה את עמוד השדרה הלבן והעירום. את המסה הכהה של הראש עם החרב הבולטת, ואת כל הריק שבתווך” (עמ’ 86 ) בסוף הנובלה נכנסת עוד נקודת מבט המסתכלת על השלד – מבטה של התיירת. זו הזרה, שאיננה בת המקום ויש לה “עין אובייקטיבית”. היא רוצה לדעת מהו השלד הענק וקוראת לתיירים האחרים להביט בו. היא מתעניינת אצל המלצר. והוא שרוצה לדבר אליה בשפה שהיא מבינה, אומר לה – זהו שלד של דג כריש. דג כריש כולם מכירים. והיא מעירה: לא ידעתי שלכריש יש זנב שמעוצב יפה כל כך”. הדג הגדול והכריש – אחד הוא בעיני התיירים. ואצל הזקן – ההבדל ביניהם הוא ההבדל בין ניצחון לתבוסה בחיים.

עד כאן הפרשנות הטרגית. אבל אין פה סוף טרגי במובן הקלסי:
אי אפשר להתעלם מן התכונות והחום האנושי העולות בסוף הנובלה: אומץ הלב, הידידות, הסולידריות הבאים לידי ביטוי עם שובו של הזקן ליבשה. למרות הסיום השלילי של הסיפור, סנטיאגו לא נשאר בודד מול הייאוש והמוות, כמו רבים מגיבורי המינגווי. בסוף הסיפור לא רק שהגיבור לא נהרס עד כלות, אלא הוא זוכה לאהדת הדייגים וחוזר אליו הנער האוהב אותו ודואג לו כבן.

שאלת מחקר2 – כיצד באה לידי ביטוי הסמליות בנובלה

המינגווי הסביר: “ניסיתי למצוא זקן אמיתי, נער אמיתי, ים אמיתי, דג אמיתי וכריש אמיתי. אם אמנם הצלחתי לעשותם כפי שהתכוונתי, אמיתיים כל כך, הרי הם יכולים לסמל דברים רבים.” אם המינגווי בעצמו מסביר שתאור אמיתי, יכול לסמל דברים רבים, הרי שניתן למצוא בנובלה סמליות רבה.

הסמל הראשון הוא הזקן עצמו:

הוא יכול לסמל אדם מבוגר בערוב ימיו שמתעקש על המשכיות פרנסתו וחייו, הוא מתעקש להוכיח שהוא הדייג הכי טוב, ושעדיין לא נס לחו. האם זה מקרה שהנובלה נפתחת בעובדה ששמונים וארבעה ימים הוא לא דג אפילו דג אחד? התשובה האפשרית לשאלה זו היא, שאולי הוא באמת כבר עשה את שלו, ואולי, המינגווי רוצה לעורר שאלה קשה, כמו: האם באמת אדם, ברגע מסוים, צריך להיכנע למצבו הפיזי, לזקנה? הסופר נותן לגיבורו הזדמנות אחרונה, ומציב אותו מול אתגר בלתי רגיל – להוכיח את עצמו. ואכן, הסופר מציב לו אתגרים קשים שנועדו להעצים את המטרה, למשל – גודל הדג שצד וכל הכרישים הרבים. תפקיד ההגזמה הוא להראות שכל מי שעושה מאמץ בכל נימי נפשו, יש סיכוי שהוא יצליח. מכאן, שגם אדם זקן יכול, על פי המינגווי. גם כשחש שהכול אבוד, הוא מתעקש, נלחם באומץ, מעודד את עצמו ומנצח דג ענק!

סמליות נוספת בדמות הזקן:

הזקן הוא מעין ישו מודרני, הסופר שוזר רמזים לדמותו של ישו. שכיבה על המיטה בידיים פרושות לצדדים, סחיבת התורן על הגב ועצירה חמש פעמים כדרך היסורים (ויה דה לרוזה). הזקן הוא כמו ישו, כאילו נושא עליו את הסבל האנושי. אבל למרות סבל זה, הוא יקום לתחייה כמו ישו! למרות שהפעם הכרישים ניצחו אותו בכך שכילו את הדג, הוא לא יתייאש, הוא לא יוותר על הרצון לצאת למסע נוסף, והוא מתחיל להכין ציוד לקראת הדיג הבא. רמז נוסף לחוסר הוויתור שלו ועל דבקותו בחיים ובפרנסה – הוא החלום על כפירי אריות. שני הדברים הללו מעידים על כך שהזקן, יקום לתחייה, יהיה אשר יהיה. הוא מנוצח מבחינה פיזית, אך לא מבחינה נפשית. “האדם נועד לאובדן, אבל לא לתבוסה“, כדבריו.

פירוש השם סנטיאגו הוא יעקב הקדוש, שהביא את הנצרות לספרד. הוא נחשב לאדם רוחני, חזק וגיבור. הוא הביא בשורה ולימד מהי תחייה.

סמל שני, שם הנער- מנולין:

שפירושו יד קטנה המושטת לעזרה. הנער עוזר לזקן מאוד, הוא מעודד אותו, תומך בו, הוא מוכן להמרות את פי להוריו על מנת לצאת לדוג עם הזקן ולעזור לו. הנער יכול להיות הזקן בצעירותו.

יחסי הזקן והנער:

יחסי הזקן והנער הם יחסי אב-בן. בילדותו לימד אותו הזקן הלכות דיג. הנער העריץ את המורה הרוחני הזה. הוריו של הנער פקדו עליו להתרחק מהזקן ביש המזל, אך הוא בכל זאת עזר לו לצאת למסע. בכלל, תמיד הוא היה מביא לו קפה, עיתונים, כלים ומזון. היו גם משוחחים על ליגת הבייסבול וימי הזוהר של הזקן בהורדת ידיים. כשחזר הזקן מהמסע הקשה, הוא דאג לו להביא לו תרופה לידיו הפגועות. הוא גם עודד אותו מאוד. “הדג לא ניצח אותך” (88), הוא אומר פעמיים. הוא גם אומר לזקן כי הוא יכול ללמוד ממנו הכל (89). לאחר שינוח כמה ימים, הם יצאו ביחד לדיג. הוא לא ישמע בקול הוריו. הוא יביא לו את המזל (88). בים הרגיש הזקן בודד בלי הנער. כעת על החוף הוא מתוודה: “התגעגעתי אליך” (שם). כשנרדם הזקן, בכה הנער מהתרגשות. עוד קודם לכן בכה מהפגיעות בגופו. כשחזר הנער לבקתת הזקן, הוא עדיין ישן, ואז הנער התיישב לצידו והביט בו, כנראה, בהערצה ובדאגה. אבל הפעם הוא לא בוכה! הוא כל כך רוצה שהזקן יבריא, “אתה חייב להבריא” (89), הוא אומר לו פעמיים. בפסקה האחרונה של הנובלה מופיעים אפוא שני הגיבורים: הזקן והנער!

הסמל השלישי הוא הדג:

זהו דג גדול במיוחד, וזהו גם דג מתוחכם. הוא מסמל קושי גדול ביותר. אולם האדם הזקן מסוגל להתגבר על הקושי הכי גדול הזה.

הסמל הרביעי הוא הכרישים:

הכרישים יכולים לסמל את הגורל האכזר, הלועג לזקן ולדג שלו. דווקא לאחר הניצחון הגדול על הדג הגדול, באים הכרישים והופכים את הניצחון לכישלון – הדג מתכלה על ידם, ויש לזקן הרגשת תבוסה. יש חוקרים הרואים בכרישים את כוחות השטן שבאים דווקא ברגע שהאדם זקוק כל כך להצלחה.

סמל חמישי הוא שם הנובלה – “הזקן והים”:

מדוע לא נקרא הסיפור “הזקן והדג הגדול” או “הזקן והכרישים” ? הסופר בחר בשם זה, כי הים מכיל כל היצורים: צבי ים, דגים, כרישים, ציפורים, סירות, דייגים, כוכבים ועוד. בים הוא מביע את כל אישיותו. הוא מכיר כל יצור בים. הים הוא בעצם ביתו השני, אם לא הראשון.  הוא מרגיש בטוח בים יותר מביתו. בתחילת הנובלה מדומות עיני הזקן לעין הים. הים הוא גם כמו אשה על כל שגעונותיה. פעם היא שקטה, ופעם היא מתפרצת, והכל בהתאם להשפעת הירח עליה. הוא מקבל את הים באהבה כמות שהוא. הוא רואה בדגי הים יריבים, אבל הוא אישית אוהב אותם. בים, כמו בחיים, יש מאבק טבעי ונצחי בין יריבים. בים יש תחרות בין היצורים, כמו תחרות ספורט, שיש בה ניצחונות וגם כשלונות. בכל מקרה, אם מתאמצים – מנצחים. “הזקן והים” – הזקן והחיים!

5. סיכום העבודה:

סנטיאגו הוא דייג קובני זקן. הוא אלמן נטול ילדים, החי בבדידות ובעוני בעיירת דייגים. בעבר היה דייג מיומן ומוערך, וזכה ליחס של כבוד מסביבתו. מזה זמן רב לא הצליח לדוג, ולכן עליו להתמודד עם קשיי פרנסה, עם היחס המזלזל של הסביבה ועם תחושת חוסר ערך עצמי.

עם זאת הוא אינו מיואש כליל,  ויוצא אל הים בפעם ה- 85 מתוך תחושה שזו תהיה יציאת המזל שלו, ומתייחס אליה כאל המשימה הגדולה בחייו. יציאתו לבדו (שכן הוריו של הנער אסרו עליו להצטרף לסנטיאגו) והעובדה שהרחיק יתר על המידה בשיוטו, מרמזות על המאבק שעוד נכון לו. אנו למדים על דמותו ועל תפיסת עולמו דרך המונולוגים הפנימיים שלו, דרך יחסיו עם הסביבה,  דרך התייחסותו לים, לבעלי החיים ולדג.  סנטיאגו מצליח לדוג בחכתו דג גדול מאוד והסיפור כולו סובב סביב המאבק שהם מנהלים ביניהם, המסמל את מאבקו של סנטיאגו בחיים.

הזיקנה של סנטיאגו היא גם ברכה וגם קללה: היא מעידה מצד אחד על נסיון חייו, על המיומנויות שרכש, ומביאה לו יחס של כבוד והערכה מצד מנולין (מכנה אותו “סבא”) ומאוחר יותר מצד החברה. מצד שני – זקנתו  היא גם מגבלה בשל כוחו הפיסי המדלדל, בשל היותו שבע ימים ובשל כשלונותיו הרבים במהלך חייו.

הוא מתואר כבעל ידיים מצולקות (הצלקות אינן טריות), חרוש קמטים, כתפיים מוזרות, “זקנות מאוד ואף על פי כן נאדרות בכוח“. “ידיו כגרידי ישימון ללא דגה“. וכן – “כל כולו זקן היה חוץ מעיניו; אלו היו כעין הים, שמחות היו, ותבוסה אין בהן“.  (מטאפורה)

הדיג עבור סנטיאגו איננו רק מקור פרנסה, אלא חלק ממהותו. באמצעותו הוא מוכיח את כוחו הפיסי והנפשי, את יכולותיו, את אמונתו בעצמו. הוא מתייחס אל הדיג כאל שליחות, ומתייחס לים וליצורים החיים בו בכבוד, בהערכה ובידידות, כאילו היו שותפים לחייו.  במהלך הסיפור הוא אומר לעצמו כי עליו לחשוב רק על דבר אחד: “הוא הדבר אשר לו נוצרתי“.

דמותו של סנטיאגו ניכרת בגבורתה ובכוחה לאור יחסו אל הים ובמיוחד לאור המאבק שהוא מנהל עם הדג משך שלושת הימים שהוא נמצא בים. הוא יוצא אל הים כשהוא מלווה בחלום: לדוג תוצרת משמעותית ולפצות עצמו על ימי התבוסה שלו. תחושה זו מלווה אותו גם במשך מלחמתו בדג ובכרישים: הדבר מעיד על היותו אדם חדור אמונה, בעל יכולת, סבלני, ערמומי, בעל כושר התמודדות, נחישות ועקשנות.  (“האדם צפוי לאובדן, אך לא לתבוסה”  וכן  -“דג, אשהה עמך עד אשר מת אנוכי“)

דרך יחסו האמביוולנטי כלפי הדג (אויבו וידידו) אנו למדים על אישיותו המורכבת ועל ייחודו. דמותו מתאפיינת בסתירות פנימיות וניגודים רבים: כוח-חולשה, זקנה-נערות, הפסד-ניצחון, יאוש-אמונה, עצמאות-תלות. סתירות אלו באות לידי ביטוי דרך אירועי הסיפור, דרך יחס הסביבה אליו ודרך התנהגותו.

סנטיאגו מצליח במאמץ רב להכניע את הדג. הוא מצמיד אותו לסירתו, ומבקש לחזור לביתו עם תהילה, פרנסה ואמונה בכוחו הפיסי והרוחני. אולם כרישי הים מכלים את הדג והוא חוזר רק עם שלד עצמות, המעיד על מה שעבר ומה שחווה שמהלך שיוטו בים. סנטיאגו מותש, חלש, רעב ופצוע, אך רוחו איתנה. הכרת הסביבה חוזרת אליו, הנער מקבל אותו בדמעות התרגשות. הוא אמנם מנוצח, אך אינו מובס.

6. רשימת מקורות ביבליוגרפית:

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות

מוטי שלגי, מבחר מאמרים בספרות

סמי מיכאל, תוכנית על יצירות ספרות

7. נספחים

חלק ב’: עבודה יצירתית

דף עמדה

הקשר בין סנטיאגו לטבע:

הטבע בסיפור מיוצג ע”י הים (מסמל את איתני הטבע), יצורי הים ובעלי החיים הסובבים את סנטיאגו בשיוטו. אופי יחסיו של סנטיאגו עם הטבע: הים, הציפורים, הדגיגים הוא ביטוי לתכונות אופיו ולאישיותו הייחודית. במהלך הסיפור נתון סנטיאגו לבדו בין מים (טבע) לשמים (אלוהים). הדבר מבטא את בדידותו בחיים לצד התלות שלו בטבע ובאל. הטבע הוא כעין אדונו. עם זאת נצחונו בסוף הסיפור מלמד על כך שהוא אדונו של הטבע.

 הרעיון העובר בסיפור דרך יחסיו האמביוולנטיים של סנטיאגו עם הטבע הוא, כי האדם חי בטבע ועליו לחיות עמו בשלום. האדם מתעלה מעל הטבע, אבל גם תלוי בו. המלחמה האינסופית של האדם בכוחות הטבע מבטאת את יחסי הכוחות בעולם: אל-אדם-טבע.

*) הים:

הים הוא באופן סמלי זירת הקרב שבה מתרחש הסיפור. הים הוא כל עולמו של סנטיאגו: מקצועו, פרנסתו, זכרונותיו, רגשותיו, ויחסו אל הים מלמד על יחסו לסביבה. יציאתו אל הים איננה עיסוק ואיננה רק מקצוע, אלא דרך שבאמצעותה הוא מבטא את אישיותו ומגשים את עצמו. הים הוא ידידו בעולם הבדידות שבו הוא חי. הוא מתייחס אל הים כאל אישה שאותה יש להעריך ולאהוב, הוא נהנה משהותו בים ומתייחס לדיג כאל חוויה רגשית. הים הוא מעין הבעה מטאפורית לתכונות האופי שלו: סוער וגם רגוע, יש בו הרבה אהבה, אבל גם הרבה איבה.  “עיניו  היו כעין הים“.

8. משוב :

הזקן מחפש משמעות / עפ”י ויקטור פרנקל

הספר “הזקן והים”, אינו מסע הרפתקאות, אלא מסע התמודדות פנימי/ נפשי של אדם החותר להעניק משמעות לחייו גם בערוב ימיו.  לאור זאת ניתן להבין את יחסיו של הזקן אל הטבע, אל הדג ואל הנער- לאור משנתו של ויקטור פרנקל, העוסקת בהתמודדותו והתעלותו של האדם.

חיפוש המשמעות בחיים:

הספר “האדם מחפש משמעות” מדבר על חיפוש המשמעות של החיים דווקא במקום החשוך ביותר בהיסטוריה האנושית ומתוך החוויה האישית של המחבר. הוא מראה כיצד הדרך היחידה לשרוד את זוועות המחנות הייתה במציאת משמעות לסבל הנוראי וכי אלו שהצליחו לעשות כך הם אלו שלרוב נשארו בחיים.

לדבריו בכל מצב ויהיה הקיצוני ביותר, יש לאדם אפשרות למצוא משמעות לחייו.

ואם תהיה לו המשמעות והאמונה במשהו, הוא יצליח לצאת מהמצב הקשה ביותר.

כדברי ניטשה “מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה ,יוכל לשאת כמעט כל איך” 

שאיפתו של האדם לפשר/למשמעות היא כוח ראשוני.

עיקר שאיפתו של האדם- לממש את המשמעות של חייו ושל ערכיו הפנימיים.

אנו חיים בתקופה של תחושת חוסר המשמעות. בתקופתנו החינוך חייב להירתם לא רק למיצוי של ידע, אלא גם לעידון המצפון, כך שהאדם יהיה “חד שמיעה” דיו להאזין לתביעה הטמונה בכל מצב. בתקופה שבה נראה כאילו עשרת הדיברות איבדו את תוקפם בעיני רבים, חייב אדם להיות דרוך לקלוט את עשרות אלפי המצוות הטמונות בעשרות אלפי מצבים שהוא מתמודד אתם בחייו.

“אני עצמי רואה דתיות – כתשוקה למשמעות מוחלטת שאין מוחלטת ממנה“

מתוך ראיון איתו:

“במשך שנים רבות של סבל במחנות ריכוז המשאבים והכוחות שלי היו האמונה הבלתי מתפשרת שלי באיזו מטרה ומשמעות שאולי היא נסתרת מאתנו אבל היא עדין שם. האדם הוא ייצור שבבסיס מהותו שואף להגשים משמעות ותכלית בחייו.

את המשמעות הזו ניתן להגדיר באחת מ 3 דרכים:

1. משמעות יצירתית: ע”י כך שאנו יוצרים יצירה או עוסקים בעשיה.
2. משמעות חווייתית: ע”י כך שאנו חווים את יופיו של הטבע, או את טוב ליבו של האדם, או ע”י כך שאנו אוהבים אדם מסוים, אנו חווים אותו בהווייתנו הפנימית ביותר.
3. כשהנסיבות מביאות אותנו למצב של סבל. במקום שבו אין שום אפשרות לסלק את הגורמים למצב של הסבל: אז הדבר המשמעותי והקובע ביותר הוא: עם איזו עמדה או גישה אנו נושאים את הסבל הזה: (כלומר) עם אומץ וכבוד עצמי”.