האות “ב” היא הכלי שאליו יוצקים את התוכן, כמו בית שמאכלס אדם. בעצם בריאת העולם נוצרה דוקא באות ב כי היא הכלי קיבול שבו הכניס ה’ את בריאתו. וכך מובא בספר הבהיר (פסקה יב): “למה ב’ סתומה מכל צד ופתוחה מלפניה? ללמדך שהוא בית לעולם והיינו דקודשא בריך הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו. ואל תקרא ב’ אלא בית הדא היא דכתיב (כמו שכתוב בפסוק במשלי) “בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן”.

“הסיכוך והאטימה הפועלים שלא תופיע האורה בשפעתה הצורית המופשטה הם הם הגורמים לחומר שיבנה, לבית קבול סגנוני ותכסיסי שיתכונן“.

הגג של האות ב’ הוא הגבול הראשון כביכול, ששם הקב”ה כדי לאפשר לעולם להתקיים. שכן אם יש דבר שהוא בלתי מוגבל – אינסופי. צריך שתהיה מעין חסימה – גבול, כדי שמה שמתחתיו יקבל קיום משל עצמו.

“פתיחתו של הבית איננה מול האלף, לעומת הצורה המופשטה הכוללת כל בקרבה, כי אם לעומת הרכוש הבא, המוגבל על כל פנים באיזה מובן, עד כדי להיכנס בתיאור וחשבון. עבות וחזקות הן המחיצות החוצצות לעומת המעל והתחת, ממעל לכל גבול הרי התעופה הרוממה שרויה בלא גבול ומצר, ומתחת לכל גבול הרי הוא גם כן כממעל לכל גבול, הרי גם שם התעופה הרוממה שרויה בלא גבול, אין המעל והתחת מתיחסים לערכיהם כי אם במקום שהגבולים שולטים שם, ולהציב המעמד שלא יחדר האור הבלתי מוגבל ויטשטש את כל הצורות האפניות המוגבלות, לזה צריך בנין איתן, חציבה חזקה, כמין מעזיבה“.

כדי שיהיה קיום ממשי צריך לתחם בגבול מלמטה ומלמעלה. ובכך יש כביכול מניעת ההופעה האלוהית. או מה שקרוי בלשון המקובלים “סוד הצמצום”[1]. כלומר הקב”ה כביכול מפנה את מקומו, את האינסופיות, כדי לאפשר לעולם להתקיים.

“אמנם גם להגביל את הגבול מצדדיו הננו עסוקים. אמת הוא שפונה הוא התוכן המגביל את הגבולים לההמון הרב של הנגבלים, אשר שטפו ויבאו כשטף מים, אבל לא כל הנגבל מתגלה בצורה הוייתית, וצריכה להיות מחיצה דקה החוצצת ומעכבת גם את כח חלוש זה שלא יחדור במקום שאינו ראוי לו. הציור אשר ישאר בתעלומה, בעומק הדממה, ראוי לו להתעכב ע”י מסיפס, מחיצה דקה, מבלי לחדור אל הגבולים הצריכים להצטיר ולהגלות, לא ממעל ולא מתחת לכל המוגבלים הוא התוכן המתעלם בעומק הסוד ההויתיי, בצדו ובדרגתו של כל המתהוה הוא עומד, אבל מעוכב הוא, וגדר של שושנים מעכבו מלפרוץ פרצות, בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים, מחיצת הבית הימנית הדקה“.

בתוך העולם שנוצר יש צורך ליצור הבחנה בין טוב לרע. באות ב’ זה הקו הימני שלה. המחיצה הזו היא מה שמבחין בין דבר אחד למשנהו. ה”בין” הוא הזכר של ה”בינה”. כלומר צריך שבתוך העולם יהיה הפרדה. וזה כמו עניין האישות שבין אדם לאשתו שהגבול בין המצווה הגדולה והקדושה שיש בחיבור ביניהם לבין הגילוי עריות הוא מחיצה דקה “סוגה בשושנים”.

וכמו שמובא במדרש (תנחומא כי תשא סימן ב): “ומה הוא סוגה בשושנים? אלו מצות הרבה כשושנים. כיצד? היה מתאוה לראות עצמו בתוך חופתו, לפי שאין לו יום בעולם חביב ממנו, שהוא שמח עם אשתו. מה עשה? הוציא הוצאות הרבה, הציע חופתו, בא להזקק עמה. אמרה לו: כשושנה אדומה ראיתי. פירש הימנה, זה הופך פניו לכאן, וזו הופכת פניה לכאן. מי הפרישו ממנה? אי זה נחש עוקצו? אי זה עקרב הזיקו? אי זה גדר ביניהם? אלא דברי תורה, שנאמר: “ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב” לכך כתיב סוגה בשושנים. ניתן לראות שהגג העליון, פתוח לחלק שמחוץ לב’, וזה כדי שהאדם יבין שזה מה’, אבל זה לא החלק בו הוא פועל ומתעסק.

ראינו מדברי הרב קוק שבריאת העולם, כלומר יצירת הכלי שמכיל את העולם, על ידי שהקב”ה פינה ממקומו לעולם. בא לידי ביטוי באות ב’, ובעצם הקב”ה בנה בית לברואיו. כשאנו בונים את בית המקדש, אנו עושים נעשים שותפים לקב”ה ומתדמים לו במעשיו. כשהקב”ה ברא את העולם הוא צמצם את עצמו, וברא את האנושות. בבנין בית המקדש, אנו מצמצמים את עצמנו, כדי לפנות מקום לקב”ה. ממילא מובן המדרש שבניית המשכן שימחה את הקב”ה כיום שנבראו בו שמים וארץ (מגילה י:)[2]. הקב”ה ראה שברואיו הצליחו לעשות את מה שהוא עשה. בדומה לאבא שרואה שבנו הולך בדרכיו. לכן נהגו ישראל לעשות זכר למקדש בתוך הבית. לצמצם את המרחב שה’ נתן לנו ולעשות שם מקום בשבילו, כשביתו חרב. כמו כן אנו מתדמים לקב”ה בדבר נוסף. הקב”ה ברא אותנו וצוה אותנו להיות קדושים. וכשאנו בונים לו מקדש אנו בוראים לו מקום להתקדש בו.

יש כמה אותיות שכשהם בראשית המילה הם מקבלות דגש – נקודה. והם בג”ד כפר”ת. למדנו שהאות ב’ מורה על הצמצום שה’ עשה כדי להוות את האנושות. אם כן, הנקודה שיש בתוך הב’ היא מורה על המקום שאנו מפנים לה’ שהוא בבגד של הכפרת, כלומר מה שמתלבש על הכפורת וזה הכרובים. ששם ה’ שוכן. ומכך שהיחס בין הכרובים הוא “כמער איש ולויות” (אדם המלווה באשתו – יומא נד.) כלומר יחס של אישות בין איש ואישה. מובן הוא שהקשר שלנו עם הקב”ה הוא קשר זוגי, וההתקדשות שלנו ביחד בקודש הקדשים, היא ביחוד של חתן וכלה.

והנה בזוהר (תזריע נ.) מופיע:

זכאין אינון ישראל דאינון מתדבקן ביה בקודשא בריך הוא וקודשא בריך הוא רחים להו (אשריהם ישראל שהם מתדבקים בקב”ה, והקב”ה אוהב אותם) דכתיב: אהבתי אתכם אמר ה’. ומגו רחימותא דיליה אעיל להו לארעא קדישא לאשראה שכינתיה בינייהו ולמהוי דיוריה עמהון וישראל דישתכחון קדישין על כל בני עלמא. (ומתוך אהבתו זאת הכניס אותם לארץ הקדושה, להשרות שכינתו ביניהם, ושיהיה לו דירה עמהם. וישראל ימצאו קדושים מעל כל בני העולם).

תא חזי (בא וראה) כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וגו’, בשעתא דהוו עבדין עבידתא הוו אמרי דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא (בשעה שהיו הנשים עושות מעשה היו אומרות זה למקדש, זה למשכן וזה לפרוכת), וכן כל אינון אומנין (וכן היו עושים כל האומנים של המקדש) בגין דתשרי קדושא על ידייהו ואתקדש ההוא עבידתא, וכד סליק לאתריה בקדושה סליק (כדי שתשרה קדושה על ידיהם ותתקדש אותה העבודה, ושיעלה למקומו, בקדושה יעלה).

כגוונא דא מאן דעביד עבידתא לע”ז או לסטרא אחרא דלא קדישא (וכמו זה, מי שעושה לע”ז או לסטרא אחרא שאינו קדוש), כיון דאדכר ליה על ההוא עבידתא הא רוח מסאבא שריא עלוי, וכד סליק עבידתא, במסאבא סליק (כיוון שמזכיר את הע”ז או הס”א על אותו המעשה, רוח טומאה שורה עליו. וכשעולה עבודתו. בטומאה עולה), כנעניים פלחי לע”ז אינהו ומתדבקן כלהו כחדא ברוח מסאבא בע”ז והוו בניין בנין לפרצופייהו (ס”א לטנופייהו) ולגעולייהו לסטר מסאבא לע”ז (הכנענים היו עובדים לע”ז, והיו מתדבקים כולם כאחד ברוח טמאה בע”ז, והיו בונים בנין לפרצופים המטונפים, ולגעוליהם, לצד הטמא – לע”ז) וכד שראן למבני הוו אמרי מלה וכיון דאתדכר בפומייהו סליק עליה רוח מסאבא, כד אסתליק עבידתא ברוח מסאבא אסתליק (וכשהתחילו לבנות היו אומרים מלה, וכיוון שהזכירו בפיהם, הייתה עולה רוח טמאה. כשעולה המעשה, ברוח טומאה הוא עולה)

כיון דעאלו ישראל לארעא בעא קודשא בריך הוא לדכאה לון ולקדשא לון ארעא ולאפנאה אתר לשכינתא דלא תשרי שכינתא גו מסאבא (כיוון שעלו ישראל לארץ ישראל, רצה הקב”ה לטהר להם ולקדש להם את הארץ, ולפנות מקום לשכינה שלא תשרה השכינה בתוך הטומאה), ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין דאתעבידו במסאבו (ולכן היה נגע צרעה שבהיותו היו שוברים הבניינים של העצים והאבנים שעשו הכנענים בטומאה).

תא חזי אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, יהדרון אבנין לבתר כמה דאינון לאתרייהו ועפרא לאתריה (בא וראה, אם ענין הנגע היה רק כדי שימצאו ישראל את האוצרות שהחביאו הכנענים בלבד. שיחזירו ישראל אח”כ את האבנים למקום שהיו, וכן את העפר למקומו) אבל קרא כתיב וחלצו את האבנים וכתיב ועפר אחר יקח! בגין דיתעבר רוחא מסאבא ויתפני ויתקדש השתא כמלקדמין וישתכחו ישראל בקדושה ובדיורא קדישא למשרי בינייהו שכינתא (כדי שתעבור רוח הטומאה ותתפנה ותתקדש עכשיו כבתחילה. וימצאו ישראל בקדושה, ובדירה קדושה שתשרה בהם שכינה),

ועל דא מאן דבני בנין כד שארי למבני בעי לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוא בני (ולכן מי שבונה בנין, כשמתחיל לבנות צריך להזכיר בפיו שזה הבנין לעבודתו של הקב”ה הוא בונה), בגין דכתיב הוי בונה ביתו בלא צדק וגו’, וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא וקארי עליה שלום (ומכך יש לו סיוע מהשמים ששורה עליו, וקב”ה מזמין עליו קדושה וקורא עליו שלום) הדא הוא דכתיב וידעת כי שלום אהלך וגו’, מהו ופקדת נוך? הא אוקמוה (הרי פירשוה) אבל ופקדת לאפקדא מלה בפומא כד איהו בני, וכדין ולא תחטא כתיב (פירוש ופקדת – להפקיד מילה בפיו כשהוא בונה ולכן מסיים הפס’ ולא תחטא)

למילה “פקידה” יש גם משמעות של אישות וחיבור קדוש בין אדם לאשתו. כמו שאומרת הגמרא (יבמות סב:): “אמר רבי יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה – נקרא חוטא, שנאמר: וידעת כי שלום אהלך וגו’. ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנא’: וידעת כי שלום אהלך”. וכן גם בניית בית המקדש היא כבניית בית זוגי לה’ ולישראל עמו, לשרות יחד ולקדש את כל העולם.

הקדמה

סוגיה חשובה עומדת בפנינו עם התיישבותנו בארץ ישראל, והקמת שלטון ריבוני בתוכה. בדרכנו למלא את ציווי אלוהינו להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש, להיות אומה שמתברכים בה כל אומות העולם, מגדל אור שאליו פונים כל הגויים בדרישה: “נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם” (זכריה ח, כג), עלינו להקים את המרכז הרוחני שממנו יוצא כל השפע הרוחני והגשמי לעולם. המקום שמייחד שמים וארץ, ושקיומו מהווה קשר ישיר לכל באי עולם עם ריבונו של עולם.

נבוא לבאר את חיובנו במצווה זו, וכדברי הרב קוק (קובץ א פסקה תרמח): “הכח המחיה את נשמת ישראל, היא העריגה הנפלאה לבנין בית המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית, המקוה. שרק צפיה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי[3]. ובנקודה עליונה זו, גנוז כל עז החיים של קישור האומה לארץ ישראל. וכל המצות התלויות בארץ, באיזה מדה שהם נוהגות, הן שומרות את הלח של טל חיים זה היסודי”.

והנה בתלמוד הירושלמי (מסכת סנהדרין פ”ב ה”ה): “כתוב ‘ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם’ רבי שמעון בר רבי אומר: בניין בית המקדש נתאווה“. ובמדרש רות רבה (וילנא פרשה ה) הגרסה היא “בנין בית המקדש תבע“. ופירש קרבן העדה: “דבר אחד מבנינו, ושאלו מסנהדרין”. על דרך הצחות נאמר שהוא שאל דבר אחד, והוא “מבניינו” – כלומר בעניין בניין בית במקדש, ואותו הוא שאל מסנהדרין. ויה”ר שנדמה למלכנו, ונתאוה ונתבע את בנין מקדשנו, שנזכה לראותו במהרה בימינו.

ומופיע במדרש (אליהו רבה (איש שלום) פרשה כח) סיפור חשוב: “פעם אחת נכנס רבי צדוק לבית המקדש, וראה את בית המקדש חרב. אמר: אבי שבשמים! החרבתה את עירך, ושרפת את היכלך, וישבתה ושלוותה?! מיד נתנמנם רבי צדוק, וראה את הקב”ה שעומד בהספד, ומלאכי שרת מספידין אחריו. ואומר: הוי אמנה ירושלים. שוב פעם אחת נכנס רבי נתן לבית המקדש, ומצא בית המקדש חרב וכותל אחד עומד. אמר: מה טיבו של כותל זה? אמר (לו) אחד[4]: אני אראך. נטל טבעת ונעצה בכותל, והייתה הטבעת ההיא הולכת ובאה, עד שראה את הקב”ה שהוא שוחה וזוקף ועומד ומילל”. הנה אבינו שבשמים בוכה, ומחכה שנבנה לו את ביתו. וכיצד זה נחריש לשמע בכייתו בלי לעשות מאומה?

ובמדרש תהילים (בובר מזמור פד) “מה ידידות יש בהם (בישראל) שבשבילן אתה עושה את הגת הזו, שכל מי שפשט ידו בבית המקדש, הקדוש ברוך הוא עתיד ליתנו בתוך הגת. וכן הוא אומר: קול שאון מעיר קול מהיכל, קול ה’ משלם גמול לאויביו. בית המקדש נקרא ידיד, ומי שבנאו נקרא ידיד, ומי שנבראו בחלקו נקרא ידיד”. שנזכה להיות מידידיו של הקב”ה ולבנות לו את ביתו.

אציין, שהמאמר כתוב כמהלך. ולעניות דעתי, רק כשקוראים את כל המהלך, ומקבלים תמונה כוללת על השיטות השונות, ניתן להבין שאין מסקנה אחת כוללת, אלא חיבור של כל שורש נשמה לשיטה מסוימת. ונראה לי שרק חיבור כל השיטות כולם, הוא בסופו של דבר הדרך לבנות את בית מקדשנו.

השתדלתי מאוד להתאים את הקריאה בחוברת כך שגם מי שלא מצוי ברוב הסוגיות, יוכל לקרא ולהבין. כי חשוב שכל עם ישראל ידע ויפנים כמה חשובה המצווה הזאת של בניית בית המקדש, וכל אחד יוכל ללמוד אותה ובעזרת ה’ לעסוק בה. בנוסף יש בה הרבה מימדים של הרחבה עיונית במהות בית המקדש מעבר להלכה. ויהי רצון שכל מה שכתוב כאן יהיה לכבוד ה’ יתברך, וללומד יהיה לימוד תורה לשמה שהוא הדבר הגדול ביותר.

שיטת הראשונים הסוברים שמצווה לבנות את בית המקדש

הרמב”ם

כתב הרמב”ם (ספר המצוות עשה כ): “צונו (הקב”ה) לבנות בית עבודה. והוא אמרו יתעלה “ועשו לי מקדש”. ולשון הספרי: ‘שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכריע זרעו שלעמלק’. הנה התבאר, שבנין בית הבחירה (הוא) מצוה בפני עצמה”.

וכן פסק במשנה תורה (הלכות בית הבחירה א, א): “מצות עשה לעשות בית לה’, (שיהיה) מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר ‘ועשו לי מקדש’, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו”. ובהמשך דבריו (הלכה ד’) ביאר שבית שני היה צריך להיות בנוי כמו בנין יחזקאל (מה שאנו קוראים לו בית שלישי) אלא שמחוסר ידיעה בנו אותו “כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל”.

ומה שכתב בהלכות מלכים (א, ב) וזה לשונו: מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר: ‘אותי שלח ה’ למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק’. והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר: ‘ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים”. נראה שהרמב”ם לא התכוון שהסדר מעכב שכן היה לו לכתוב זאת במפורש בהלכות בית הבחירה, שכן זהו לכאורה תנאי הכרחי. ומכך שלא כתב אותו, נראה שלא חשש לכך.

ספר מצוות גדול

וכתב הסמ”ג (ספר מצוות גדול עשין סימן קסג): “בפרק כהן גדול תניא: ‘שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ואחר שיניח להם המקום (הקב”ה) מכל אויביהם מסביב, (ויוכלו) לבנות בית הבחירה, שנאמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ ואחר כך והיה המקום אשר יבחר ה’ אלהיכם לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אני מצוה אתכם עולותיכם וזבחיכם וגו’. זמן מצוה זו של בניין בית הבחירה, לא הגיעה עד ימי דוד. וכן הוא אומר בדוד: ‘ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי עומד בבית ארזים וארון ברית ה’ יושב בתוך היריעה’. והמקום הנבחר הוא ירושלם, בהר המוריה וכו’. בימי עזרא, כשבנו בית המקדש, בנוהו מעין בנין שלמה המפורש במלכים, ומעין דברים המפורשים בבניינו של יחזקאל, שנתנבא על הבניין העתיד לבנות. רק שהגדילו מדתו (גודלו) יותר מבניינו של שלמה וכו’. והא לך (ואבוא לבאר לך את) עיקרי בניינו כמו שמפורש במסכת מדות”. ובסיום דבריו מסביר הסמ”ג את מידות הבית כמו שאמר.

הנה מכך שהסמ”ג נתן זמן שממנו המצווה התחילה, ולא תלה אותה במשהו שיגביל אחר כך, משמע שסובר שיש לבנות את המקדש. ואף ביאר מצווה זו בהרחבה על פי מסכת מידות. ומדוע שיפרש כיצד לבנות אם אינו סובר שצריך לבנות.

ספר החינוך

וכן מנה מצווה זו בספר החינוך (מצוה צה). וזה לשונו: “לבנות בית לשם ה’ – דינים אלו מבוארים באריכות ברמב”ם הלכות בית הבחירה, ואכתוב קצת דינים בקיצור. הנה מצוות עשה זו, כולל המשכן שעשה משה רבנו ע”ה במדבר, וכולל גם כן בית המקדש בירושלים, וקודם ירושלים כגון שילה ונוב וגבעון. והנה הרבה שינויים בין המשכן במדבר, ובין המקדש בשילה, ובין המקדש בירושלים, וגם בין בית ראשון שבנה שלמה המלך ע”ה, ובין בית שני שבנו עולי גולה מעין דברים המפורשים ביחזקאל. ובה הבנין העתיד במהרה בימנו, שיש הרבה דברים סתומים ביחזקאל ואליהו עתיד לדורשם”. והנה לא חילק בין המקדשים הראשונים שנבנו על ידי עם ישראל, לבין המקדש השלישי.

וממשיך עוד ספר החינוך “ואין בונין בית המקדש בלילה שנאמר ‘וביום הקים’ כו’ ובונים מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ונראה פירושו, דהיינו לכתחילה. אבל אם בנו בלילה, ודאי אינו נפסל המקדש בשביל זה, ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב וכל שכן שבת”. והנה בבירור נראה בדבריו שסובר שיש לבנות את המקדש.

שיטות קרובות בראשונים

והנה רב סעדיה גאון (אמונות ודעות סוף מאמר ח) טוען שהקב”ה יחדש את בנין בית המקדש ואז נבנה אותו וזה לשונו: “אז יחדש הבורא בנין מקדשו, כמו שאמר כי בנה ה’ ציון נראה בכבודו. וכו’ בנין בית המקדש, ככתוב בצורת הבית מתחלתה ועד סופה יחזקאל (פרקים) מ – מח”. הנה לפי זה, יש לנו מצווה לבנות את בית המקדש, אלא שיש ללמוד את צורת הבית מתחילתה ועד סופה בספר יחזקאל.

והרמב”ן בספר מלחמות ה’ (כתבי הרמב”ן חלק א’ עמוד שטו מהדורת מוסד הרב קוק) בו הוא מתווכח עם הנוצרים לפני מלך ספרד. הוכיח כנגד הנוצרים שישו אינו המשיח, מכך ש”המשיח יש לו לבנות בית המקדש בירושלים וישו לא עשה בו לא בנין ולא הריסה”. כלומר הרמב”ן הבין שהבנייה צריכה להתנהל בידי המשיח. אך מהמילים “המשיח יש לו לבנות”, קצת משמע שייתכן והוא זה שיבנה, אך אפשר שעם ישראל כבר יעשו זאת לפני כן. וכן גבי קיבוץ גלויות שהרמב”ן כותב שם שזה יתנהל בידי המשיח, ובכל זאת בכמה מקומות כותב שייתכן ועם ישראל יעשה זאת בעצמו ואין כאן המקום להאריך.

וכנשאל מרן הרב קוק זצ”ל (משפט כהן סימן צד אות ב) אם מותר לבנות בית המקדש, שלא על מנת להקריב קרבנות[5]. ענה: “בכל אופן לעניות דעתי, אם יהיה רצון ה’ שנבנה בית המקדש גם קודם שיבוא משיח, ותתגלה הנבואה, ויראו הנפלאות, לא יהיה כל כך עכוב בדבר. אמנם, המצוה היא לבנות הבית, כדי להקריב שם, ולחוג הרגלים, שעיקרם הוא גם כן קרבן ראיה וחגיגה”.

וכן התוספות יום טוב (סוף הקדמתו למסכת מידות) ביאר באריכות את הצורך בלימוד מבנה המקדש משום “שלעתיד יש לנו לבנותו”. וזאת אף על פי שבית שלישי יהיה שונה מהשני, ומסכת מידות מלמדת כיצד נבנה בית שני.

שיטת רש”י וסיעתו שבית המקדש ירד מוכן מהשמיים

קושי שלפי הגמרא המקדש יכול להבנות ביום טוב

מובא במסכת סוכה (מא.): “בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור. וכו’ ושיהא יום הנף. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: ‘אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח? השתא נמי ניכול’. ואינהו לא ידעי, דאשתקד דלא הוה בית המקדש, האיר מזרח התיר. השתא דאיכא בית המקדש, עומר מתיר. דאיבני אימת? אילימא דאיבני בשיתסר, הרי התיר האיר מזרח. אלא דאיבני בחמיסר, מחצות היום ולהלן תשתרי (ולא צריך לאסור את כל היום), דהא תנן: הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן, לפי שאין בית דין מתעצלים בו! – לא צריכא, דאיבני בליליא. אי נמי, סמוך לשקיעת החמה”

(פירוש: מאז חורבן בית המקדש, רבן יוחנן בן זכאי תיקן, שבתאריך טז’ ניסן, היום שבו מקריבים את העומר, ומתירים את התבואה החדשה בזמן בית המקדש, יהיה אסור לאכול מהתבואה החדשה כל אותו היום. אף על פי שמדאורייתא כבר בבוקר כשהאיר המזרח, אפשר לאכול. זאת כדי למנוע בלבול מהעם לכשייבנה בית המקדש, ולא יאמרו שכמו שבשנה שעברה, כשלא היה בית מקדש אכלנו את החדש כבר מהבוקר, כך גם השנה נאכל מהבוקר. אך הם לא ידעו שמכיוון שנבנה בית המקדש, צריך לחכות שיקריבו את קרבן העומר, כדי להתיר את החדש. הגמרא מבררת מתי בדיוק ייבנה בית המקדש, ותיווצר הבעיה שרבן יוחנן בן זכאי חושש לה. הגמרא מציעה שהוא ייבנה בטז’ ניסן, ודוחה זאת. שכן אם הוא נבנה בטז’ לאחר שהאיר מזרח הרי החדש כבר הותר. לכן מציעה הגמרא שהוא ייבנה בטו’, ובכל זאת רבן יוחנן בן זכאי אסר את כל היום, ולא התיר מחצות שכבר ודאי בית דין הקריבו את העומר, מכיוון שמדובר בלילה שבין טו’ לטז’, או בטו’ אך סמוך לשקיעת החמה)

תירוצו של רש”י שהמקדש ירד מהשמים

ופירש רש”י (דיבור המתחיל “אי נמי”): “ואי קשיא דבלילה אינו נבנה, דקיימא לן בשבועות (טו:) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וביום הקים. ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב. הני מילי – בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר מקדש ה’ כוננו ידיך“. וכן כתבו גם התוספות (דיבור המתחיל “אי נמי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר”): “אלא על כרחיך צריך לחלק כמו שפירש בקונטרס. דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד, בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים, שנאמר מקדש ה’ כוננו ידיך”[6].

אולם המאירי (בית הבחירה ר”ה סוף ל.) גם כן עמד על קושיות אלו ותירץ בדרך אחרת שלא מחייבת את הבנת רש”י ותוספות. וזה לשונו: “מה שנאמר בסוגיא זו דאיבני בחמיסר, והרי הוא יום טוב. וכן דאיבני בליליא, אי אפשר להעמידה. והרי הם דברי יחיד, או שמא חשש לבית דין טועים. וגדולי הרבנים פירשוה מתוך כך, שמא יבנה על ידי נס”

לדבריו, השיטה שהציעה שבית המקדש ייבנה בלילה או ביום טוב, היא שיטת יחיד. או שרבן יוחנן בן זכאי, חשש לבית דין טועים שיורו לבנות בלילה, או ביום טוב, משום חיבת הקודש (שם סוכה מא.). ותירוצו של המאירי, לכאורה קצת חסר מהספר. אך נראה שהתקשה בפירושם של רש”י ותוספות לסוגיה, ואף הבין בדבריהם שרק ‘שמא יבנה ע”י נס’, אף שמדבריהם נראה במפורש שכך יהיה ולא רק שמא. ואכן יש לתמוה לכאורה על פירוש רש”י שהרי הנחת היסוד של הגמרא בשבועות היא שאנחנו נבנה את בית המקדש[7].

ועוד שעזרא הסופר הבין שעליו לבנות את בית המקדש, וכן בספר חגי הנביא זועק על עם ישראל שמקריבים במזבח, ולא משקיעים בבניין בית המקדש. והרי בנין בית שני היה אמור להיות מה שאנו קוראים לו בית שלישי, אלא שהיו דברים סתומים ביחזקאל, שלא הצליחו לפרשם. בכל אופן, מכיוון שיש תירוץ אחר לסוגיה, אין קושיה מוכרחת מסוגיה זו, על הראשונים שסוברים שצריך לבנות את המקדש.

שיטת רש”י במקורות אחרים אינה תואמת שיטתו בסוכה

ובגמרא בסוכה (נב:) עוד מובא: “ויראני ה’ ארבעה חרשים. מאן נינהו (מי הם אותם) ארבעה חרשים? אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ואליהו, וכהן צדק”.

ופירש רש”י: חרשים – אומנים, משיחים, שניהם חרשים לבנין בית המקדש. אליהו חרש אבן, שבנה מזבח בהר הכרמל. ומצינו שהוא עתיד להשתלח”. אם כן רש”י מסכים שיבנה המקדש בידי אדם. ועוד שרש”י הוכיח דבריו מהפסוק מקדש ה’ כוננו ידיך. ועל פסוק זה אומרת הגמרא (כתובות ה.): “ואילו במעשה ידיהם של צדיקים – כתיב: מכון לשבתך פעלת ה’ מקדש אדני כוננו ידיך”. ופירש שם: “מקדש – מעשה ידי צדיקים הוא”. וברש”י בהמשך: “הכי קאמר – האי ומעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב שקרויים מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב”ה והכי קאמר (וכך כוונתו) ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללים על הגשמים ומטר יורד”

ובספר יחזקאל (מג, יא) כתוב: “וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם”. כלומר אם עם ישראל יתביישו מעוונותיהם, הנביא אומר שצריך להגיד להם את מידות הבית, כדי שיוכלו לבנותו. ופירש רש”י (דיבור המתחיל “וישמרו”): “ילמדו ענייני המידות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ“.

ובמדרש (תנחומא צו, יד) מובא: “כשהקב”ה מראה ליחזקאל את צורת הבית, מה הוא אומר? הגד את בית ישראל את הבית, ויכלמו מעונותיהם, ומדדו את תכנית. אמר יחזקאל לפני הקב”ה: ‘ריבונו של עולם! עד עכשיו אנו נתונים בגולה, בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית וכתוב אותו לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חוקותיו וכי יכולים הם לעשות? הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר כך אני הולך ואומר להם’, אמר לו הקב”ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל?!, אמר לו הקב”ה גדול קרייתה בתורה כבנינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית“. והנה מוכח מהמדרש שהקב”ה מצפה מעם ישראל לבנות את בית המקדש במתכונת המופיעה ביחזקאל, ולשם כך עליהם ללמוד. ואל תטעה לומר שכוונת המדרש היא רק שנתחזק בלימוד הקרבנות. שכן הקב”ה אומר במפורש שהוא לא רוצה שיהיה בנין ביתו בטל, אלא שמכורח המציאות כרגע תחילת הבנין הוא לימוד.

נסיונות לישוב שיטת רש”י וקשיים בה

הרב פערלא[8] (ביאור לספר המצוות לרס”ג, עשה יג) ניסה למצוא מקור לדברי רש”י אלו, שכן הוקשה לו שחידוש מופלג כזה לא נמצא בשום מקום. והביא מהמדרש (פסחים נד.) שבית המקדש הוא אחד הדברים שנבראו קודם בריאת העולם. אך הביא שכבר כתב הר”ן שהכוונה שבית המקדש עלה במחשבה. וכן הרא”ם פירש, שהכוונה למקום המקדש, ולא המקדש עצמו, ולמד זאת מהפסוק “מרום מראשון מקום מקדשנו”. ועוד הביא הרב פערלא, שבאותו מדרש מובאת גם התורה, שנבראה קודם בריאת העולם, אף על גב שהתורה ניתנה ונכתבה ע”י משה רבנו. ומאידך הביא מקורות הפוכים משיטת רש”י. כגון, מדרש תנחומא (נשא יט) שם איתא “ובשביל חיבתכם אני מניח בית המקדש העליון, שהוא מתוקן עד שלא נברא העולם, וארד ואשכון בתוככם, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. ומפורש שהכוונה למקדש של מעלה, שמכוון כנגד בית המקדש של מטה. ועוד בבראשית רבה (תולדות פרשה סד סי’ י) מבואר, שבימי רבי יהושע בן חנניא, ניתנה רשות מהמלכות לבנות את בית המקדש. ונאספו כל עולי הגולה לבנותו, אלא שנשבתה העבודה על ידי שונאי ישראל, שקטרגו עליהם לפני המלכות, והוצרך רבי יהושע בן חנניא לנחמם ולדבר על לבם. וכן עוד כמה מדרשים שעם ישראל יבנה את בית המקדש בציווי המשיח.

אפשרות שרש”י אמר זאת כציפייה ולא לעיכובא

ואולי אפשר להבין שרש”י תירץ נקודתית את הסוגיה כדרכו, אף על פי שזה לא מסתדר עם השיטה הכוללת. וכדברי מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן י) שרש”י פרשן ולא פסקן. ואם נדקדק בדבריו הרי הנחת היסוד שלו היא שצריך לבנות, ואין מסורת שהמקדש ירד מוכן מהשמיים. כמו כן גם אם נניח אחרת, רש”י לא אמר שיש איסור לבנות את בית המקדש. ובירושלמי (פסחים פ”ט ה”א, תוספתא פסחים פ”ח ה”ד) “ניתן לישראל לבנות בית הבחירה יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושין פסח שני”. ומשמע בוודאי שהנחת היסוד היא שיש לבנות.

ואולי יש לומר שרש”י לא התכוון שיש איסור לבנות את בית המקדש אלא שכך נראה לו שיהיו הדברים אך גם הוא מסכים שאפשר לבנותו. והעיר לי הרב יצחק שטרן שליט”א שלא ניתן לומר בצורה מוחלטת שרש”י כתב זאת רק כציפייה, שכן כך הוא מתרץ את סוגיית הגמרא, ומבחינתו יש לכך נפקא מינה הלכתית. ואדרבא, יש לומר שזהו ספק דאורייתא אם יש לבנות את בית המקדש או לחכות שירד משמים, והוי ספק דאורייתא לחומרא, ומכח זה יש להורות לבנות את בית המקדש. אולם לא פשוט שעל פי הכרעה זו בדיני ספקות אנו יכולים להתיר נושאים אחרים הקשורים בבנייה כמו כניסה בטומאה להר הבית. וכן אמר לי מו”ר הרב שמואל טל שליט”א בקצירת האומר וה’ יזכני להרחיב בכך.

לכאורה היה אפשר לתרץ שמדובר בבניית מזבח

והרב פערלא (שם) הציע שיש לחלק בין המשכן עצמו, שלא בונים אותו בלילה, לבין כלי המשכן ובכללם מזבח שהוא בכלל כלים שמותר לבנות בלילה. ובשביל תקנת רבן יוחנן בן זכאי מספיק שיהיה מזבח בנוי, ולא צריך בית מקדש, ובטל ההכרח מקושיית רש”י. אך מסביר שהתירוץ לא עומד, משום שיש להוכיח מכמה מקומות דאין מזבח העולה, דהיינו מזבח החיצון, בכלל כלים אלא בכלל בנין. ורק מזבח הנחושת של משה, שהיה חמש על חמש, ודאי כלי היה ולא בנין, אבל מזבח עולמים הוא בכלל בנין. ועוד שהאיסור לבנות בלילה נלמד מהפסוק “וביום הקים את המשכן” (במדבר ט, טו) שמדבר על המשכן בכללותו (עם כליו), ולא מהפסוק המוקדם יותר ביום כלות משה” (במדבר ז, א) שמפריד בין המשכן לכליו.

הרא”ש והריטב”א תולים את שיטת רש”י במדרש

והנה כתב הרא”ש בתוספותיו (שבועות טו: ד”ה אין בנין) “בנין לעתיד הוא בנוי ומשוכלל בידי שמים, דכתיב מקדש ה’ כוננו ידיך כדאיתא במדרש תנחומא”. וכוונתו למדרש על פרשת כי תשא (תנחומא ורשא סימן יג): “אמר הקב”ה: בעולם הזה עשיתם משכן ומקדש שהיו בחומה ולעתיד אני אבנה את בית המקדש, ותהיה מוקפת בחומת אש, שנאמר ואני אהיה לה נאם ה’ חומת אש”. וגם הריטב”א בחידושיו (שם) כתב: “בנין העתיד שהוא בנוי כבר ומשוכלל בשמים”.

המדרש ברובו עוסק בירושלים

אמנם יש לדייק שרק הגרסה הזו במדרש תנחומא הנ”ל, עוסקת בבית המקדש. ובכל שאר הגרסאות של המדרש, הוא עוסק בירושלים. וכמו שמובא במסכת בבא קמא (ס:): “כי תצא אש ומצאה קוצים – תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה – אמר הקב”ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון, שנאמר: ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה”.

אולם רבי אליעזר בן נתן מרבותינו בעלי התוספות (ר”ה ד”ה ושיהא) הבין שמדרש זה עוסק בבית המקדש, והלשון מהרה יבנה המקדש מורה שיבנה על ידי הקב”ה שהוא מְצַוה ולא מְצוּוה במצוותיו’ ולכן יכול לבנות בזמנים שאסר עלינו לבנות[9].

כוונת המדרשים שבית המקדש יבנה ע”י הקב”ה

אך נראה שיש לברר, מה כוונת המדרשים שהקב”ה יבנה את בית המקדש, האם הם כפשוטם או שמא עומד מאחוריהם רעיון מסוים. ומצאתי כתוב במדרש תהלים (בובר מזמור צ סי’ יט) “ויהי נועם ה’ עלינו. אמרו לו (עם ישראל לקב”ה) נתת תורתך לנו, וכבודך (נשאר) בעליונים? אתמהא! (זה לא מובן שעשית כך! הרי) היכן שנתתה תורתך תן כבודך! הוי ויהי נועם ה’ אלהינו עלינו, אמר להם הקדוש ברוך הוא: לשעבר, על ידי שנבנה בית המקדש על ידי בשר ודם, לפיכך חרב ושמם, וסלקתי שכינתי מתוכו. אבל לעתיד לבא אבננו ואשכין שכינתי בתוכו, ואינו חרב לעולם”. והנה לפי מדרש זה, הקב”ה אומר במפורש שהוא יבנה את בית המקדש כדי שלא ייחרב.

אך לכאורה יש להבין לעומק את המדרשים הללו, המתארים שרק הקב”ה יבנה את בית המקדש, מהמדרש לקמן (אליהו רבה (איש שלום) פרשה כח): “באותה שעה (בזמן החורבן) נטל נבוכדנאצר עצה בלבו, ואמר: ‘יודע אני שאומה זו (עם ישראל) קרובה לתשובה, ויד אלהיהם פשוטה לעושה תשובה. שמא יעשו תשובה ויקבלם, ונמצא מבייש אותי’. מיד העמיד עליהם משמרות, והיו מקדימין עליהן בלילה, שנאמר קלים היו רודפינו וגו’ לכך נאמר אהלי שודד וגו’. (וכמו שבטרדות החורבן לא היה פנאי לעם ישראל לעשות תשובה מרוב צרות, כך כביכול יהיה לעתיד לבא) כביכול אין בית המקדש נבנה בידי אדם אלא בידו בלבד, שנאמר מקדש ה’ כוננו ידיך, ואומר נורא אלהים ממקדשיך”.

כלומר, עם ישראל הגיע למצב רוחני – מדיני, שבו הוא לא מאמין ולא מסוגל לבנות את בית המקדש. הוא בזוי ושסוי ביד כל מענה, ובמצב כזה הוא לא מעלה בדעתו לבנות את בית המקדש. לכן “כביכול” רק הקב”ה יכול לבנות את בית המקדש, זו הדרך היחידה שיהודי בגלות מצליח לדמיין שאי פעם הוא יחזור לבית המקדש. הוא כבר שכח מרוב גלות מה זו עוצמה אמתית של עם ישראל, ולכן רק מצפה שה’ יתברך יגאל אותו ואת כל עם ישראל בצורה נסית, ויבנה את בית המקדש. אך ודאי כאשר הקב”ה מאפשר לנו ומציל אותנו משעבוד הגויים. עלינו להתנער מתלות זו, ואדרבא להבין שכשאנו בונים את בית המקדש, זה נחשב כמו שהקב”ה עצמו בונה אותו. כמו שלמדנו לעיל שידי ה’ הם הצדיקים.

ואחר העיון, חשבתי לדרש כך את הגמרא בתענית (כג.): “מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבניין בית המקדש, והיו יורדין גשמים בלילה. למחר, נשבה הרוח ונתפזרו העבים (עננים), וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן, וידעו שמלאכת שמים בידיהם”. דהיינו, הייתה בחינה מסוימת בבניין הורדוס, שעם ישראל הרגיש שהעבודה שהוא עושה, היא בעצם תואמת את מלאכת שמים, ויש מעין עבודה מקבילה רוחנית וגשמית, עבודה משותפת בין מעלה ומטה.

נראה שלכולי עלמא יש מצווה לבנות

והנה כתבו התוספות במסכת שבת (דף קלא ד”ה ושוין): “והבנין נמי הוי מצוה אחת, שצוה הקדוש ברוך הוא לבנות בית המקדש”. ונביא ראיה בסיעתא דשמיא שבאמת לכל הדעות יש מצווה לבנות את בית המקדש.

במסכת יבמות[10] (ו.), הגמרא מחפשת מצוות עשה, שדוחה לא תעשה שיש בו כרת, כדי להצדיק את לימודהּ מהמילה “עליה”, שיבמה שהיא ערוה על יבמהּ ואסורה עליו בכרת, שלא מייבם אותה. שכן אחרת היינו אומרים, שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

הגמרא מנסה ללמוד זאת מכבוד הורים ובנין בית המקדש, שלא דוחים שבת, וזאת לומדים מהפסוק “את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו – כולכם חייבין בכבודי”. ומניחה הגמרא, שמדובר על מלאכות כמו שחיטה ובישול בכיבוד הורים, ובנין וסתירה בבנין המקדש. שבשבת הם איסורי כרת. ומכך שצריך פסוק כדי לחדש שזה לא דוחה, משמע שלולי היה הפסוק נכתב היינו חושבים שעשה דוחה לא תעשה, אף על פי שיש בו כרת. אך הגמרא דוחה זאת, ואומרת שמדובר על מלאכות כמו לאו דמחמר שבהם פטור אבל אסור[11] ואין ענשם כרת, ולכן אין ללמוד מהם. ומסיקה הגמרא שאי אפשר ללמוד ממלאכות אלו משום שהם רק “הכשר מצוה”.

רש”י (ד”ה הכשר מצווה) הבין שתירוץ הגמרא על המלאכות, שהם רק “הכשר מצווה”, מוסב על מלאכות בישול ובנין. שאי אפשר לעשות על ידם את המצווה, בלי לעקור את הלאו שבהן. זאת לעומת היבום, שאפשר לקיים את המצווה בדרך אחרת – חליצה.

תוספות (ד”ה שכן הכשר מצווה) ועוד ראשונים (רבנו חננאל, רמב”ן, רשב”א) מקשים על פירושו של רש”י, וטוענים שהכשר מצווה מוסב על לאו דמחמר, שכן האדם לא פועל ישירות, אלא שם על הבהמה את החומרים שהוא ישתמש בהם[12].

והנה נראה ברור לכולי עלמא בסוגיא זו, שיש לבנות את בית המקדש[13], ויש אף מלאכות שהאדם צריך לעשותם. יתר על כן, הגמרא דנה בכך שאין בנין המקדש דוחה שבת, ואף אחד לא מזכיר שזו הייתה הסיבה שגרמה לרש”י ותוספות במסכת סוכה, לומר שבית המקדש ירד מוכן ומשוכלל מהשמיים, אף לא הם עצמם!.

ועוד, שלשיטת רש”י, שבנין הוא הכשר מצווה, משום שאין דרך אחרת לבנות את בית המקדש, בלי לעבור על איסור. הרי שהיה צריך לדמות לחליצה, שאפשר לחלוץ ולא לייבם, וכך גם בבנין המקדש, היה אפשר ואולי אף צריך, לחכות שייבנה בידי שמים. ומשלא אמר כך נראה שגם לשיטתו יש לבנות את המקדש ממש ואין דרך אחרת לעקור את הלאו של בונה.

שיטות נוספות בבנין בית המקדש

שיטת המהרי”ל דיסקין והרב פערלא ברש”י – המקדש יבנה בידי שמים ויושלם בידי אדם

הקשה הרב פערלא (שם), שמה שהקשו רש”י וסיעתו מכך שאין בנין בית המקדש בלילה, הוא תמוה. כי מהפסוק “וביום הקים את המשכן” לא לומדים איסור, אלא פסול בלבד. כלומר זה לא שאסור לבנות בלילה, אלא שהבנייה בלילה, לא מכשירה את בניית המקדש לעבודה בתוכו. והביא כמה מקורות לדבריו: ראשית מהירושלמי (יומא פ”א ה”א) “אמר רבי זעירא: זאת אומרת שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום”. וכן ממדרש רבה (נשא יב טו) “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן. אמר רבי זעירא: מהו ‘ביום’? מכאן שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום” וכן מפסיקתא דרב כהנא (פסקא א – ויהי ביום כלות אות ה)[14]. ומכך עולה, שמקדש הנבנה בלילה כשר להקטרת אימורין, והרמת הדשן. וכן כתב הראב”ד (פירושו לתורת כהנים סוף פרשת צו). ולפי זה, אין לחלק בין בנין בידי אדם, לבניין בידי שמים. הרי סוף סוף ההקמה הייתה בלילה, ופסולה לעבודת היום. ולכן מסכם הרב פערלא שצריך לומר שלפי רש”י וסיעתו, המקדש ייבנה בלילה וישאירו ממנו משהו ביום לבנות, וזה יהיה בידי אדם. ואולם לעניות דעתי נראה שטענת הראב”ן שהבאנו לעיל בעינה עומדת, שכן הקב”ה מְצַוה ולא מְצוּוה, ולכן לא מחויב לשום כלל הלכתי. וממילא אם הקב”ה יקים את המקדש בלילה, לא יהיה בכך פסול לעבודה בתוכו.

והנה יסוד דומה לדברי הרב פערלא ברש”י, ניתן למצוא בדברי רבו המהרי”ל דיסקין (הובאו דבריו בספר ערוך לנר מהדורת ירושלים עמ’ שנח הערה 362), שכתב שהקב”ה יוריד את בית המקדש מוכן בלי דלתות, ועם ישראל ישים את הדלתות שנגנזו מהחורבן. וכן מפורש באיכה רבה: (פרשה ב אות ט) “טבעו בארץ שעריה. ר’ הונא בשם ר’ יוסי אמר שערים חלקו כבוד לארון, לפיכך לא שלט בהם האויב, לפיכך טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה”. וכך הסביר המהרי”ל דיסקין שאנו מתפללים: “הראנו בבנינו שמחנו בתיקונו”.

שיטת הערוך לנר – בית המקדש מהשמים זה השראת השכינה על הבנייה של עם ישראל

והנה רבי יעקב עטלינגר[15] בעל הספר ערוך לנר (חידושיו לסוכה ד”ה א”נ ברש”י), הקשה על שיטת רש”י. שהיה צריך להיות כתוב מהרה יגלה בית המקדש, ולא מהרה ייבנה בית המקדש. והקשה מהמשך הגמרא, שארבע חרשים יבנו את בית המקדש, ורש”י שם פירש שהם אומנים לבניין בית המקדש, ואומנות שייכת דווקא בבניין. וכן מה שנאמר במשנה תמיד (ז, ג) ומה שאנו מתפללים בכל תפלותינו “יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו”, ולכאורה היה צריך לומר “שיגלה”. ולכן תירץ שמה שנדרש בתנחומא שם, הוא שבית המקדש שירד למטה, הוא בית מקדש רוחני, שיבא לתוך בית מקדש הנבנה גשמי, כנשמה בתוך גוף. וכמו שירד במשכן ובבית המקדש, האש של מעלה לתוך האש של הדיוט שנבער בעצים. וסיים שכן משמע מהזוהר (פרשת וישב).

וכך מובא בזוהר (וישב קפג:) שהקב”ה אמר לדוד המלך ע”ה שהוא לא יבנה את בית המקדש אלא בנו והיו כולם אומרים מתי ימות (דוד), וימלוך בנו כדי שיבנה את בית המקדש. ואף על פי כן, דוד רצה ושמח שיבנה בית המקדש, והיה שר ואומר “ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו. תנן עבד קודשא בריך הוא ירושלם לתתא כגוונא דלעילא ודא מתתקנא לקבל דא (=עשה הקב”ה ירושלים של מטה כעין ירושלים של מעלה וזה מתוקן כמו זה). הבנויה דזמין קודשא בריך הוא לנחתא לה לירושלם דלעילא כדקא יאות ובגין כך הבנויה שחברה לה יחדו והא אוקמוה שחברה? שחברו מבעי ליה! אלא דאתחברת אמא בברתא והוו כחדא ואוקמוה” (=הבנויה פירושו שיש בית מקדש בנוי למעלה שהקב”ה עתיד להורידו כראוי. ומכך שיש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה והם עתידים להתחבר לא מובן למה כתוב “חברה” בלשון יחיד ולא “חוברו”. אלא שירושלים של מעלה נקרא אמא והיא מתחברת לביתה שהיא ירושלים של מטה) עד כאן[16].

שיטת הרב שער החצר – הקב”ה ועם ישראל חייבים אחד לשני את בנין בית המקדש

והנה הרב שער החצר[17] (סימן קפד), למד מהמדרש שהביאו תוספות: “אמר הקב”ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הציתי אש בציון, שנאמר: ‘ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה’. ואני עתיד לבנותה באש”. שהרי הקב”ה לכאורה פטור מתשלומים, ומדוע אומר שחייב לשלם את הבעירה. הרי על יסודותיה של ציון הוא לא חייב, שכן ליסודות יש דין טמון[18]. ועוד רבותינו אמרו שהוא שלח מלאכים לשרוף את בית המקדש, ואין שליח לדבר עבירה[19]. ועוד שהמדרש נאמר על הפסוק “כי תצא אש”, ומשמע שלקב”ה יש רק דין גרמא, שכן הוא הוכיח את ישראל ואם היו מקשיבים לו, לא היו נשרפים. אך מכיוון שידע שלא יקבלו ממנו, לא היה צריך להוכיחם. והיה צריך להשאיר אותם בגדר שוגגים. ומכך עולה שהקב”ה חייב מצד זה שהוא גרם לנזק, אך לא עשה אותו בידיים, וגרמא בנזקין – פטור (בבא קמא ס.). אך ידוע הכלל בכל אלו שפטור בדיני אדם, וחייב בדיני שמים. אם כן, מהצד של הקב”ה – הוא חייב לבנות את בית המקדש. אך מצדנו הוא פטור, ועלינו מוטלת העבודה לבנות. ולכן אם ירצה לבנות בשבת יבנה.

ונראה מדברי הרב שער החצר, שאנחנו מצדנו צריכים לעשות הכל כדי לבנות את בית המקדש. והקב”ה כמי שחייב בכך בדיני שמים – דינו שלו, גם כן מצדו צריך לבנות. אך לכאורה איננו צריכים לסמוך על זה, אלא לבנות בעצמנו.

בית המקדש ייבנה על ידי גויים

רבנו בחיי – הגויים יבנו את בית המקדש כתיקון למה שהחריבוהו

שיטה נוספת יש ברבותינו על בנין המקדש והיא על פי היסוד שהגאולה העתידית תהיה קשורה באומות העולם. ומכך שייעודו המרכזי של עם ישראל, הוא להביא את דבר ה’ לגויים.

והנה כתב רבנו בחיי (ויקרא יא, ד) בשם המדרש: “למה נמשלה מלכות זו (רומא) לחזיר, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר עליהן מדת הדין. ויש נוסחאות שכתוב בהן: שעתיד להחזיר העטרה ליושנה, והענין כי שני המקדשים נבנו על ידי ישראל, בית ראשון בנה שלמה שהוא מזרע יהודה, בית שני בנה זרובבל שהיה גם כן מזרע יהודה, שנאמר: “ידי זרובבל יסדו” וגו’, ונעשה על ידי כורש שנתן רשות בזה, אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו, וזהו שאמרו: עתיד להחזיר העטרה ליושנה, לפי שהוא החריבו”. והובאו דבריו גם במדרש תלפיות (אות ח ענף חזיר).

וכעין זה מצינו לרב סעדיה גאון (אמונות ודעות ח, ח) שכתב שהעמים יבנו חומת בית המקדש. ולפי דבריו אין מניעה שיבנו ממש גם את בית המקדש.

כך מתרץ התפארת ישראל את קושייתו של רש”י

התפארת ישראל בפירושו למשנה (תחילת הקדמתו למסכת מידות) מביא את דברי רש”י ואומר שקושייתו מכך שכתוב שבית המקדש ייבנה ביום טוב או בלילה אינה כל כך חזקה שכן ייתכן שיבנוה נכרים! ואף מאריך להתיר זאת הלכתית מצד כניסת גוי לחיל. וחיזק דבריו מהפסוק “וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם” (ישעיהו סא, ה), שמשמעותו שהגויים יעשו את מלאכתנו. וכן מכך ששלמה נעזר בחירם ובעבדיו בבנין הבית. ואף מוסיף שהסיבה שעזרא לא רצה לשתף את הכותים בבנין בית המקדש (עזרא ד, ג) היא משום שרצו שזה יהיה שלהם.

שיטת ר’ צדוק הכהן מלובלין – בית המקדש ייבנה ע”י מלכי הגויים

ור’ צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות כט) כתב: “בירושלמי דמעשר שני פרק ה’ הלכה ב’ דבנין הבית (יהיה) על ידי מלכי אומות”.

והנה בירושלמי שם מובא, שכדי לעטר את שוקי ירושלים, התקינו שכרם רבעי[20] הסמוך מהלך יום אחד לירושלים, לא יפדו אותו, אלא יביאו אותו לירושלים, וכך יהיו יותר פירות בירושלים. כשחרב בית המקדש, רבי יוסי איפשר חזרה לפדות את אותם כרמים, בתנאי שכשיבנה בית המקדש, תחזור התקנה כשהייתה. והסיק מכך רבי אחא: “זאת אומרת, שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד. דכתיב ודם ענב תשתה חמר ואת אמר הכין”. וביאר הגר”א, שכוונת הפסוק היא שבימות המשיח יהיה כל כך הרבה יין, ולכן לא יהיה צורך בתקנה זו. אך מפני שיהיה שלב, שבו יהיה בית מקדש ללא מלכות בית דוד, ועדיין לא יהיו מספיק ענבים יצטרכו להשתמש בתקנה זו[21].

אך לא מצינו בירושלמי שם שבית המקדש ייבנה על ידי מלכי גוים, כדברי רבי צדוק. ונראה, שרבי צדוק הבין בפשטות, שאם עם ישראל לא בנה את בית המקדש כשיש לו מלכות, כנראה שהגויים כבר בנו אותו. ועל פי דבריו לא קשים דברי רש”י שבית המקדש ייבנה בלילה, או ביום טוב, שכן הגויים יבנו אותו. וצריך לומר שהגויים נמצאים בדרגת הבנה, שהמעשה הזה טוב להם, ולא שהם בונים אותו בשביל עם ישראל בלבד, שאחרת זה גם כן אסור ככל דין שימוש באינו יהודי בשבת.

והנה מצינו לרבנו דוד קמחי (פירושו לתהלים קמו, ג) שכתב יסוד דומה וזה לשונו: “וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל על ידי מלכי הגוים”.

ובהקשר זה ראיתי לציין דברי המדרש (אליהו רבה (איש שלום) פרשה כו): “אני כפרתן של ישראל בכל מקומות מושבותיהן, שאין מלין ואין קורין ואין שונים ואין נכנסין לברית אלא באהבת אביהם שבשמים. לפיכך אמר הקב”ה: אפילו יעמדו אומות העולם ויתנו כספם וזהבם וכל מחמדיהם הטובים, ויאמרו: תנו לנו כתר בית אהרן, כתר בית דוד, איני נותן להם אפילו דבר אחד מביזתה של תורה. באותה שעה אמר הקב”ה: אפילו יעמדו אומות העולם ויבנו לי בית המקדש יתיר (=עשיר) מכם ויאמרו: תן לנו כתר בית אהרן וכתר בית דוד, איני נותן להם אפילו דבר אחד מביזתה של תורה”.

שיטת הרמח”ל – אידיאה ומציאות

כתוב בתורתנו הקדושה (שמות כה,ט) “כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ”. כל מציאות היא ביטוי של תבנית אידיאית בשמים[22]. כמו שהמשכן היה מצוי כתבנית בשמים, ומשה הצטווה לעשות כמו תבנית זו בארץ.

הרמח”ל בתחילת ספרו ‘משכני עליון’, מסביר ששורש השכינה נמצא במקום המקדש, ובית המקדש קיים במתכונתו השלישית בשמים. אלא שבזמן עזרא לא היו במדרגת החכמה כדי להתאים בין האידיאה למציאות, ולכן בנו מקצת בנין של יחזקאל, ומקצת בנין ראשון (בית המקדש של שלמה). ולכן הכוונה היא שבית המקדש ירד מהשמיים, ואז נבנה אותו[23]. וזה לשונו: “אבל לעתיד לא די שיהיו דומים אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה[24]. והוא מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו רק יתפשט ויגיע למטה,[25] ואז יבנה סביבותיו בנין חומרי, כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבניין להיות אחד לא יתפרדו זה מזה”.

ומתוך דבריו ממילא מובן, כיצד מצוות בנין בית המקדש מקבלת צורות שונות ממקדש למקדש. שכן לא דומה המשכן, לבית ראשון. ולא בית ראשון, לבית שני. ולא שניהם, לבית המקדש המופיע בספר יחזקאל. כלומר כדי לבנות את הבית השלישי, צריך שהאידאות הללו תתגלינה למטה. וכך נראה שעם ישראל יתהלך בהר הבית וברוח הקודש ידע מה בדיוק לעשות.

וכעין זה כתב הרב קוק (גנזי ראיה ג, התגלות אליהו ובירור הספיקות לפני ביאת המשיח): “ומבואר אצלי, שגל הספיקות המעכבים את תכנית בנין בית המקדש, מצד התכלת למשל, ומצד יחוס הכהנים, מצד דיוקי המידות של מקום המזבח, וכיוצא בזה, רוח הקודש תסייע לבירור ההלכה, ויצטרפו לזה אומדנות ברורים וקיום על פי בית דין גדול ומוסכם”.

קריאת מעשה הקרבנות מהווה קידום בניית האידיאה

ומסר לנו הרב קוק (קובץ א פסקה קמד) הדרכה מעשית שתוביל להתקדמות בהבנה הנפשית פרטית של כל יחיד מישראל, ומשם לתודעה הלאומית: “בית המקדש בתור מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה. מצד החזיון המורגש, המרהיב עין ביפיו, ומנשא את הרעיון בעזוז איומו, צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם. אז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה וחום ההרגש ואורו פורחים בהם בפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאד.

תעודה זו, מתכוננת בפועל ע”י סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפלה[26]: פרשת הכיור, התמיד, הקטורת. זורעים הם, את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה. קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה. גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב, הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת, וכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חומריים, ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום, אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה. אהבת אלהים התמימה והנשאה, מתעוררת ומתייצבת. חיה בעז גדול בנשמת האומה, ע”י זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה[27].

והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד, וכל משאת נפש כבירה וקדושה. ומצבת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה”. ובקצרה נאמר, שע”י שכל פרט בעם ישראל ילמד וירצה לקרב את בנין בית המקדש, ובאופן סגולי ומעשי ישפיע על עם ישראל שיבינו את עומק וחשיבות העניין, הם יהיו מוכנים למטרה הגדולה אותה ה’ ייעד לנו להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש.

אנו צריכים להכין את עצמנו לגילוי זה

ועוד לימד אותנו הרב קוק, שבכל המקדשים שהיו, הייתה מידת דין שכל פעם הייתה צריכה לבער ולהוקיע את הרע וזה גבה מחיר – חורבן בית המקדש. מטרתנו להיות מאותם מאורי הדורות שחפצים לקדם את רצון ה’, וללמוד את החידושים שבבית השלישי, שלא ייחרב ולבנות אותו בגדלות, נקיים מכל סיג של רוע.

וזה לשונו (קובץ ז, פסקה קעד): “המקדשים שכבר היו, מעשה ידי אדם, ששלטו שונאים בהם, נבנו בצירוף של מדת הדין. לא נתבסס העולם עדיין ולא נתבשם. אור הטוב הגנוז, לא יצא אל הפועל ממעמק כחו, אלא צעד וצועד למטרה הזאת, הנאדרה בקודש, את צעדיו המכוונים. ותחת אשר בעבר, על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, ומדת הדין הגנוזה, המשתמשת אך לטובה לכלות את הרע ואת הכיעור, היא בעצמה עדה על הרע הסתור עדיין בתוך הטוב האנושי, גם במקום שלכאורה טובו מתכנס. ועל הכיעור האצור בתחתית קרקעיתה של נויו ויפיו, בשוב הכל לאיתן אשרו, תשוב להיות כלולה בחסד ובצדקה, ובית ד’ יבנה מעשה אלהי עולם כולו, הדום החסד והאורה המוחלטה, מכון הצדקה המאושרה. בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי וממחיתה כי לא תקרב אליך. הן גור יגור אפס מאותי, מי אתך עליך יפול. ונלוו גויים רבים אל ד’, והיו לי לעם, וביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. והמכשירים את העולם למצב עליון זה, בוני בית המקדש של מעלה, הם הם מאורי האור אשר בדור ודור, קדושי המחשבה, המתעלים על כל המכשולים החיצוניים והפנימיים, וחודרים בעמקי רזי תורה, המגלים את נתיב עץ החיים, לכונן ישועה לעם נברא”.

סיכום ומסקנה

למדנו כמה שיטות בראשונים. סיעה ראשונה סוברת, שמצות עשה לבנות את בית המקדש. וכן סוברים הרמב”ם, הסמ”ג, החינוך, רס”ג, הרמב”ן, והרב קוק. ייתכן ומלך המשיח יהיה זה שיבנה את בית המקדש, אך אין הדבר לעיכובא.

מאידך רש”י במסכת סוכה, מיישב את הסוגיה שבית המקדש ירד מוכן מהשמיים, אך מכך שהמאירי יישב אחרת את הסוגיה נראה שאין להכריח זאת בדברי הגמרא עצמה, אלא כשיטת רש”י, ועימו: תוס’, הרא”ש, הריטב”א, והראב”ן.

מהסוגיה ביבמות ראינו שלא מוכרח שכל סיעת הראשונים ובראשם רש”י אכן סוברת שבית המקדש ירד משמים, ואף לא ברור שזו כוונת המדרשים הרומזים לכך. אחרונים נוספים התקשו בדברי רש”י אלו, ותירצו שהמקדש ייבנה בידי שמים ויושלם בידי אדם (המהרי”ל דיסקין), שתשרה שכינה על עם ישראל בבנייה וזה יהיה כמו שבית המקדש ירד משמים (הערוך לנר), שהקב”ה מצידו רוצה לבנות את בית המקדש כחייב בדיני שמים, אבל זה לא מפקיע מאיתנו את המצווה (הרב שער החצר). על כל פנים, רש”י לא אמר שיש איסור לבנות את בית המקדש, ולא דחה אפשרות זו.

סיעה נוספת מרבותינו טוענת שבית המקדש עתיד להבנות על ידי אומות העולם, או לכל הפחות בסיועם. ובהם נמנים: רבינו בחיי, התפארת ישראל, ור’ צדוק הכהן מלובלין.

כל זה הוביל אותנו לדברי הרמח”ל, ששוזר את כל השיטות יחד, ומסביר שתהיה התגלות של האידיאה של בית המקדש השלישי, לעם ישראל, וכך הם יבנו את הבית השלישי. ותירוצו מסביר גם את השוני בין המשכן, ובתי המקדש: הראשון, השני, והשלישי. ונראה שעם ישראל צריך להיות במצב שיתהלך בהר הבית, וידע כבמעין רוח הקודש, כיצד לבנות את בית המקדש. וכהשלמה לכך, הבאנו את דברי הרב קוק, שהיכולת שלנו לראות את אותה אידיאה תהיה על ידי שנקרב אלינו את תרבות הנבואה. דבר זה יירקם בלבנו כאשר נקרא ונלמד את מעשה הקרבנות, וככל שנלמד יותר את חידושי הבית השלישי מעל הבתים הקודמים, ואת מטרתנו כגוי קדוש לה’ בעולם שפועל מתוך בית המקדש על העולם כולו. שנזכה לראותו ולבנותו במהרה בימינו.

לעניות דעתי, נראה שאכן יש להשתדל בכל מאודנו וכחנו לבנות את בית המקדש, ע”פ ידיעותינו הקיימות כרגע. ובמהלך הבנייה בעזרת ה’ הדברים “יתבארו” לנו יותר כדברי רבותינו, ונראה עין בעין את ישועת ה’ עמו. ויהי רצון שהקב”ה יסיר את כל המפריעים הרוחניים והגשמיים לבנות לו בית בהר ה’, ושיבנה בית מוכן ומשוכלל שישכון בלבנו ואותו נבנה לו יתברך.

באופן מעשי יש לחזק בקרב בתי המדרש את הלימוד בנושאי המקדש, ולהקים תוכניות בנייה, וצוות רחב השייך לכל עם ישראל. תוך שילוב החדרת התודעה של חשיבות המקדש וסוגיותיו לאחינו בית ישראל, יחד עם רצון אמיתי פנימי, והבנה עמוקה שהקב”ה חפץ בכך. ובנימה אישית, ברור הוא שעלינו לעבוד על אחדות אומתנו, ואהבת איש לרעהו כדי שיקום המקום ממנו יוצא אור השלום לעולם.

בריך רחמנא דסייען.

[1] להרחבה ניתן לראות בספר הבהיר (פסקה ה): “ישב ר’ רחומאי ודרש: מאי דכתיב “ומלא ברכת ה’ ים ודרשה ירשה”? אלא בכל מקום בי”ת מבורך הוא, כי הוא המלא, שנאמר: “ומלא ברכת ה'”. ומשם משקה הצריכים, ומן המלא נטלה עצה תחלה, משל למה הדבר דומה? למלך שרצה לבנות פלטרין שלו בסלעים חזקים. קצץ צורים, וחצב סלעים, ויצא לו מעין מים גדול מים חיים. אמר המלך: הואיל ויש לי מים נובעים אטע גן ואשתעשע בו אני וכל העולם. הדא הוא דכתיב: “ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת”. אמרה תורה: אלפים שנה הייתי בחיקו של הקב”ה שעשועים שנאמר יום יום, ויומו של הקב”ה אלף שנה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור, מכאן ואילך לעתים שנאמר בכל עת, והשאר לעולם שנאמר: ותהלתי אחטם לך. מאי ותהלתי? דכתיב תהלה לדוד ארוממך. מאי תהלה? משום דארוממך, ומאי רוממות משום דאברכה שמך לעולם ועד”.

[2] ובלשון הספרא (שמיני פרשה א פסקה טו): מה תלמוד לומר “ויהי”? מלמד שהייתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ. במעשה בראשית הוא אומר: “ויהי ערב ויהי בוקר”. וכאן הוא אומר: “ויהי ביום השמיני” וכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכם, שנאמר וירא את כל המלאכה ויברך אותם משה מה ברכה ברכן אמר להם תשרה השכינה במעשה ידיכם”. וכן מובא ב מדרש אגדה (שמות פרק מ פסקה יז): “וביום השמיני קרא למשה, וזה היה ראש חדש ניסן, ואותו היום היה שמחה יתירה לפני המקום כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי בחדש הראשון, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.

[3] דרכו של הרב הייתה לכתוב היסטוריה בת”ו כנוטריקון הסתר י-ה.

[4] אפשר שהכוונה לקב”ה שנקרא אחד, וראה בהרחבה בהקדמה לחיבורנו “כבוד הבית הזה”.

[5] הבעיה שהציע המקשה היא שאין לנו כוהנים מיוחסים וממילא לא יהיה אפשר להקריב קרבנות, ואז עוברים על איסור עשיית תבנית בית כמו שמובא במסכת ע”ז מא. (אמנם עיין בתשובת הרב שהתיר עבודה בכהנים מוחזקים).

[6] יש לציין שרעיון זה מופיע גם בכתבי האיסיים.

[7] לכן אין להקשות מכך שהמקדש ייבנה ביום אחד שכן לגמרא בשבועות זה לא מפריע.

[8] רבי יהודה ירוחם פישל בן רבי אריה צבי פערלא. תלמידם של המהרי”ל דיסקין, הנצי”ב מוולוז’ין, ורבי חיים סולוביצ’יק. כתב ביאור נרחב על פיוט של רב סעדיה גאון לחג השבועות בו הוא מפרט את מנין המצוות בחרוזים, ונהוג לקראו ביאור ל”ספר המצוות” לרב סעדיה גאון.

[9] ובזה לכאורה מתורצת קושיית החתם סופר (חידושיו לסוכה מא. ד”ה דאיבני) על רש”י, כיצד הקב”ה בונה את המקדש ביום טוב’ הרי הוא בעצמו אסר זאת.

[10] רקע נצרך לסוגיה: אדם שנפטר בלי ילדים, מצווה על אחיו לייבם (להתחתן) עם אלמנתו של אחיו, והילד שיוולד יהווה המשך לדודו, כדי שלא ימחה שמו של הנפטר מישראל. האישה נקראת יבמה, והאח שמתחתן איתה נקרא יבם. אם היבמה, קשורה ליבם בקשר של ערוה, למשל אם היא אחות של אשתו (גיסתו), אסור ליבם להתחתן איתה, ובמקרה זה בטילה מצוות היבום. איסור ערוה ענשו כרת, ולכן הוא חמור יותר מלאו רגיל.

[11] מחמר הוא המוליך משא על בהמתו בשבת. רש”י בסוגיה ביבמות אומר שזה לאו ממש, אך משום שלא עשה מעשה בגופו פטור מכרת. אך הרמב”ם (שבת כ,א) סובר שמשום שזה לאו הבא מכלל עשה, כלומר שיש מצוות עשה שהבהמה תשבות והוא ביטל אותה, לפיכך פטור, אבל אסור.

[12] ועיין בקהילות יעקב (יבמות סימן ה) שמחלק בין התוס’ לרשב”א באם יש מצווה בבנין בית המקדש גרידא או שיש עוד מצווה נוספת שבית המקדש יהיה עומד ותהיה אפשרות להקריב שם קרבנות.

[13] ולכאורה, צריך עיון בדבריו של הרב קרן אורה בסוגייתנו, ד”ה שכן הכשר מצווה. שטוען שבנין בית המקדש אינו עיקר, אלא רק הכשר מצווה, דהיינו שיהיה מקום שאפשר לעבוד בו את ה’. והרי מוכח מכך שהראשונים לא פירשו כך את הסוגיה, שסברו שהבניין הוא גוף המצווה. הן לרש”י ששינה את המשמעות הפשוטה של הכשר מצווה, והן לתוספות שסוברים שהכשר מצווה קאי על לאו דמחמר. והרגיש בזה בסוף דבריו על הרשב”א, והקשה שלפי זה היה לנו לומר שיבוא עשה דבנין בית המקדש, וידחה עשה ולא תעשה דיום טוב. ולכאורה אין דבריו מוכרחים שכן מנין לנו כלל זה הרי בו גופא אנו עוסקים והוא עוד לא הוכח.

[14] במדרש ילמדנו (מהד’ מאן ילקוט תלמוד תורה – פרשת נשא) הנוסח הוא “אמר רבי זעירא מכאן שהקמת הלילה פסולה לעבודה, דכתיב ביום”

[15] מראשי המתנגדים לתנועה הרפורמית, רבם של רבי עזריאל הילדסהיימר, ור’ שמשון רפאל הירש. בעל שו”ת בנין ציון, וספר ביכורי יעקב. ידוע בפירושו לש”ס ערוך לנר.

[16] וראה בהמשך דברינו בדעת הרמח”ל שמעמיק ומלטש ענין זה קצת יותר.

[17] ר’ דוד בן שמעון “הצו”ף דבש”. משושלת רבני בן שמעון במרוקו. עסק רבות בתורת ארץ ישראל, ולו מיוחס המשפט המפורסם שכל היושב בטל בחברון כאילו לומד תורה. ספרו שער החצר יצא לאור מחדש בשנת תשע”ב בהוצאת מכון התורה והארץ.

[18] שכן כל מה שטמון באדמה, השורף פטור עליו. וכן פסק הרמב”ם בהלכות נזקי ממון (יד, ח): “אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב לשלם שנאמר ומצאה קוצים או השדה, אכלה גדיש וכיוצא בו והיו כלים טמונים בתוך הגדיש אם היו כגון מורגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון אותן בגדיש חייב לשלם, היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן פטור על הכלים”. ובשולחן ערוך (חושן משפט תיח, יג): “טמון באש, פטור”.

[19] כמו שמופיעה במסכת קידושין (מב:) שאין שליח לדבר עבירה. אולם יש לדחות טענה זו משום שכל הדין שאין שליח לדבר עבירה נובע מהסברא ש”דברי הרב” – הקב”ה, ו”דברי התלמיד” – השולח לדבר עבירה “דברי מי שומעים”? והיה לשליח לא לעשות שליחותו משום שעליו לשמוע לקב”ה. ואולי יש ליישב שמדובר בבית המקדש, ואז האיסור הוא איסור מעילה. והכלל במעילה שאם השליח עשה את דברי שליחו אז המשלח עובר, אבל אם השליח לא עשה כדברי המשלח אז המשלח פטור (רמב”ם הלכות מעילה ז, א). והנה במסכת יומא (עז.) מובא: “אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: אילמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל (בזמן חורבן הבית) – לא נשתיירו משונאיהן של ישראל (הכוונה לעם ישראל בלשון סגי נהור) שריד ופליט”. והנה משום שגבריאל שינה בחורבן המקדש וצינן את הגחלים, ניתן לומר שהקב”ה כביכול פטור מתשלום.

[20] ביאור המושג: כרם בשנתו הרביעית, פירותיו קדושים, וצריך לאכלם בירושלים או לפדות אותם תמורת כסף פדיון ובכסף זה לקנות אוכל ולאכלו בירושלים. פדיון הפירות תמורת כסף נקרא “חילול”.

[21] אולם עיין שם בפירושו של ר”ש שירליאו שסובר שלמסקנת הגמרא מלכות בית דוד קודמת וצריך עיון.

[22] ראה בהרחבה נפש החיים שער א פרקים ד-ה

[23] ונראה שהמלבים (יחזקאל מג,י וראה גם בפס’ יא) שם לב לכך ופירש: ” אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית. צוה לו שיגד להם שראה את הבית בנוי ומשוכלל ועומד נכון לפני ה’ רק שעונותיהם מעכבים, ולכן יכלמו מעונותיהם וימהרו לשוב בתשובה, ואז יתראה בית העתיד בכבודו, ואז ימדדו את תכנית הבית.

[24] ולפי מה שהבאנו לעיל מהזוהר בפרשת וישב הדברים מתבהרים יותר. ירושלים של מעלה שהיא האימא העליונה, היא כנגד ספירת החכמה והכתר. ובעצם הכוונה לירידה של רצון ה’ להתחיל את בנין המקדש, וממילא את ירידת החכמה שמאפשרת את הבנייה. וכך כשהאימא העליונה, מתפשטת ויורדת למטה, היא מולידה את ביתה – ירושלים של מטה. ובעצם את המלכות שהיא הפעולה המעשית. הורדת האידיאה הגדולה למציאות.

[25] נראה שמדובר בתהליך הדרגתי שכבר התחיל להאיר בגלות וכדברי הרב קוק בשמונה קבצים (קובץ א פסקה טז): “המקדש, הנבואה, והמלכות, וכל תכסיסיהם, שולחים אלינו את קום, את אורם הזרוע בארץ חיים. קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפנו הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל. הננו נקראים להכון לקראת האור, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו”.

[26] וכעין זה כתב בקובץ א (פסקה תרו) “היופי העליון, התפארת האלהית, מושכת היא אליה את הנשמה, מעירה אותה מתרדמתה ומקיצה לחיים את כל כחותיה. מאירה היא עליה כאור שמש על צמחי חמד, ומפתחת אותה בכל ענפיה המלאים כח, פאר, נועם ורעננות. התשוקה ליחושי בית המקדש, לבית ד’ בראש ההרים, לכהנים בעבודתם, לויים בשירם וישראל במעמדם, וכל קשורי הנפש שבנשמת האומה כולה אל זבול קדשה, מעירה בכל יום נוייו של עולם בלבן של ישראל, ומקימה מקדש עליון בנשמתו של כל יחיד, המתחילה תיכף בהתחלת סדר היום בסידור הקרבנות והקטורת. כל מחשבה ורגש ישראלי, המתרומם בעליוניותו לרום פסגת נשמת האדם והעולם, מתמלאים חיים ע”י הופעת לב זאת, שיחידי סגולה מתברכים בה בכל יום, ומופיעים בגניזת כחם על הכלל כולו, על גוי ועל אדם יחד”.

[27] וכעין זה כתב בקובץ א (פסקה תיט) “הצפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזכרון הכללי, זכרון גדלה של האומה וכל מלא הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקוה בעתיד. ואלה שתי ההופעות משכללות את הנפש כולה, ומזה באה החבה הגדולה למצות התלויות בארץ ובמקדש, וכל הרגשות התלויים בהן”.