לחיות גאולה

שם הסופר: רועי תור נערך ע”י דוד זגה

הדרך לחשוב טוב בעידן הגאולה

ידועים ומפורסמים דברי הרבי על כך ש”נמצאים כבר בימות המשיח” , “בזמן השיא 2 של ביאת המשיח” 3″ , כל ענייני הגאולה כבר נמשכו והתקבלו בעולם הזה הגשמי” ועוד כהנה רבות. אמנם נדמה שרובנו מתקשים לחיות אמירות אלו כמציאות פשוטה – כאן ועכשיו, לנוכח תחושת הגלות והחושך שאנו חווים בתחומי החיים השונים, אם זה מחסור גשמי, בעיות בריאות, קשיים חינוכיים, חוסר אחדות/ סיפוק/ מנוחת הנפש וכו’ וכו’. וחשים כמו אותו בן ששואל בתחילת ליל הסדר: כיצד יתכן שמדברים על חירות 4 אמיתית בזמן שעדיין יש בינינו עניות, רשעות וכו’ . ולכן אנו עלולים להימצא בקרע פנימי בין האמונה המוחלטת בדברי הרבי לבין המציאות הנחווית, קרע שעלול להוביל ר”ל לתופעות בעייתיות כגון יאוש וכו’. 6 ולפום גמלא שיחנא 5 אך מאחר שברור לנו שהקב”ה מקדים תרופה למכה בודאי שהפתרון נמצא קרוב ונגיש לכל אחד מאיתנו, ויתירה מכך הוא נמצא כבר ממש בידינו 7 שהרי הרבי מסר את עניין הגאולה כולו לכל אחד ואחת מאיתנו ועלינו רק לקלוט את העניין ולהוציא אותו מן הכח אל הפועל. בקונטרס זה ננסה להאיר נקודה נפלאה בדברי הרבי שלענ”ד היא היא היסוד שעליו נוכל להתחיל לבנות חיים אמיתיים של גאולה כאן ועכשיו.

העבודה עליה נדבר היא שינוי תודעתי – מתודעה של גלות לתודעה של גאולה, ומאחר 8 שתודעת הגלות היא בבחינת הרגל וטבע אצלנו , הרי ששינוי כזה לא נעשה ברגע אחד ונדרשת לכך התמסרות, התמדה ורצינות. אמנם מאחר שאנו יודעים כי זהו הרצון העליון, 9 והרבי נותן כחות מיוחדים להצליח במשימה זו – שהרי ציווי הוא גם נתינת כח , לכן הדבר אפשרי עבור כל אחד ואחת מאיתנו. והעניין הוא כך: בקונטרס “עניינה של תורת החסידות” מסביר הרבי שעניינה של תורת החסידות הוא לגלות אצל יהודי את דרגת היחידה שבנפש, שעניינה הוא ההרגשה שאין שום מציאות כלל מלבד הקב”ה, והכל בטל אליו לחלוטין “כביטול אור השמש בתוך השמש” שאינו ניכר ואינו מרגיש את מציאותו הפרטית כלל וכלל. עניין זה בא לידי ביטוי באמירת “מודה אני” “תיכף שניעור משנתו” – שמשמעותה היא שהפעולה הראשונה שהאדם עושה, מיד בתחילת היום, היא ביטול הרגשת מציאותו אל מול הבורא. עניין זה היווה יסוד לכל עבודת ה’ בדרך החסידות עד ש… בשיחת שבת פ’ תולדות תשנ”ב מציג הרבי גישה חדשה לחלוטין, כיצד על האדם להבין ולחוות את מציאותו העצמית, וקובע שהיא היא היסוד לכל עבודת ה’ ולתודעת האדם בזמננו זה – ‘ימות המשיח’. וזו היא לשונו הק’: “כיוון שגם ה”יחידה” היא רק שם לעצם הנשמה, ולא עצם הנשמה, עכצ”ל, שישנו עניין שקודם גם ל”אני לפניך” )הביטול דבחינת יחידה(, מצד עצם הנשמה הקשורה עם עצמותו ית’ ממש ויש לומר, שעניין זה מודגש בהמעמד ומצב ד”ניעור משנתו” עוד לפני שהתחיל באמירת “מודה אני לפניך”.

אמירת “מודה אני לפניך” היא, תנועה של ביטול והודאה שהיא יציאה ממציאותו. וקודם לזה ולמעלה מזה – התגלות עצם מציאותו כמו שהיא לעצמה )לפני שמתחילה איזה תנועה של יציאה ממציאותו( ברגע שניעור משנתו שאין כאן שום דבר זולת התגלות מציאותו )לאחרי ההעלם בעת השינה(, אשר, להיותו מציאות אחת עם עצמות ומהות, “ישראל וקב”ה כולא חד” ניעור )מתגלה( עצמות ומהות שבו. ועפ”ז יש לומר ש.. )התגלות עצם מציאותו( הוא היסוד לכל עניני העבודה שלאח”ז”. במילים אלו הרבי לא רק מוסיף עניין חדש בעבודת ה’, אלא, הופך את כל הקערה על פיה. אם עד עכשיו העבודה היתה להכיר ולדעת שאני אין ואפס – שהרי אין לי שום מציאות משל עצמי כלל, וכל הרגשת הישות והמציאות שלי היא פירוד וס”א – ולכן כל עבודת ה’ נעה בין ‘ביטול היש’ ל’ביטול במציאות’. ועל זה נסובה כל תורת החסידות. הרי שכעת המבוקש הוא לא ביטול מציאות האדם, אלא התגלות מציאותו האמיתית – שהיא עצמות ומהות הבורא “היש האמיתי מתגלה ביש הנברא”. כלומר, במילים פשוטות – עצם האני שלי, שזו הנפש הטבעית שמתעוררת ומתגלה ראשונה, שהיא ‘יש’ גמור, עוד לפני שעשיתי איזו פעולה של ביטול וגילוי אור הנשמה בתוכי ע”י אמירת “מודה אני” וכו’ – )כמבואר בחסידות על דברי הגמ’: “חידלו לכם מן ” – שלפני התפילה 10 האדם שנשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה האדם הוא בבחינת יש ובמה ]ע”ז[ מכיוון שאור הנשמה עדיין אינו מאיר בו( – היא מציאות אחת עם עצמות ומהות ה’. שתכלית הכוונה בבריאת העולם היא “שנתאווה הקב”ה להיות 11 ועל זה נאמר בתניא לו )לעצמותו( דירה בתחתונים” כלומר “גילוי אור א”ס ב”ה.. בגשמיות עוה”ז בדבר שהיה תחילה תחת ממשלת קליפת נגה.. נפש החיונית הבהמית שבאברי הגוף”.

ובלשון הרבי: “שה”אני” של כל יהודי קשור ודבר אחד עם “אנכי שלמעלה” . כן אומר הרבי הרש”ב: “דער איך פון נבראים איז די התהוות פון עצמות, איז ממילא מובן אז מיא מאכט דעם גוף אז ער זאל זאיין ויא די כוונה עליונה איז. איז דוקא דורך דעם 13 איך קומט מען צו עצמות” . ]= בתרגום ללה”ק: האני של הנבראים הוא התהוות העצמות, וממילא מובן שכאשר פועלים על הגוף שיהיה כפי הכוונה העליונה, הרי דווקא על-ידי האני מגיעים לעצמות[ מסביר הרבי – על הפסוק “אתה הראת לדעת גו'”: “ישנו קשר בין 14 במקום אחר הפירוש הפשוט ש”אתה” קאי על כאו”א מישראל, לפירוש אדה”ז ש”אתה” קאי על עצמות א”ס… וזוהי השייכות שבין יש האמיתי ליש הנברא – כי ע”י עבודת בנ”י לעשות לו ית’ דירה בתחתונים, עושים הם שהיש הנברא יהי’ באופן של צוותא וחיבור )עד שנעשה מציאות אחת( עם יש האמיתי”. , ופעם על הגוף 15[ ואל יקשה בעיניך מדוע פעם אומרים שמדובר על עצם הנשמה ונה”ב. כי הרי העצם הוא אותו העצם, גם של הנה”א וגם של הנה”ב, אלא שהוא מתגלה [ 16 בנה”ב שהיא ‘יש’ ומשם מאיר לנה”א. וזה סוד העניין “נשמה ניזונה מן הגוף” עוד בעניין ההבדל בין “אין עוד” ל”אין עוד מלבדו” – “לאחרי הביטול 17 וראה שם ד”אין עוד” אין העולם מורגש בתור מציאות )וע”ד הנבראים שבעלמא דאתכסייא דגים שבים( .. לאחרי הביטול ד”אין עוד מלבדו” מודגשת מציאותו של העולם )ע”hהנבראים שבעלמא דאתגלייא(, וביחד עם זה “אין עוד מלבדו”, כי מציאות העולם היא “אמיתת המצאו””.