ה נ ס י ך ה ק ט ן ? או אולי הנסיכה? או אולי הנסיך הקטן מחפש את הנסיכה והיא אותו?
Copyright © 2015
הקדמה
בשנת אלפיים, בחודש מאי, אין לי מושג למה, התחלתי לכתוב את הנסיך הקטן (?), כמובן, לא התיימרתי לכתוב כמו המפורסם, כתבתי למגירה.
בשנת אלפיים ועשר, בחודש מאי, אין לי מושג למה, שלחתי את הטיוטה להוצאת ספרים, בהוצאה מישהו חשב שהספר מתאים למחלקת ילדים ונוער ומשם קבלתי תשובה, שהם יסתדרו בלעדיו.
בשנת אלפיים וארבע עשרה, בחודש מאי, אין לי מושג למה, שוכנעתי לפרסם את הספר ב OURBOOX.
תודות לסנדרה שבלעדיה הספר היה נשאר במגירה.
פרק ראשון
זריחה
נשימתה נעתקה כשהחלה הזריחה למרות שראתה אותה כל בוקר, אחד אחרי השני עלו לשמים הכהים כוכבי הלכת, הירחים והשמש, כמדי יום כל אחד והצבע האופייני לו, הם עלו לפי אותו סדר והחל פסטיבל צבעים שהאיר את השמיים בכוכבים שכאילו ואפשר היה לגעת בהם.
הראשון עלה כוכב ענק שחור, באמצעו היה כאילו מודבק, כוכב בצבע סגול כלנית ומסביבו להטה הילה בצבע חרדל.
מיד אחריו עלה לשמיים כאילו מנסה להשיג, כוכב אדום דמדומים של שקיעה מוסתר בחלקו על ידי הכוכב השחור.
שמש צהובה היחידה שהאירה ובזכותה אפשר היה לראות את הכוכבים, עלתה גם היא במלוא הדרה, מסביבה הייתה הילה בצבע תכלת אגם של מי שלגים.
השמיים היו מרוחים בצבע צהוב פסטל כהה באופק ובהיר במרום.
מיהר אחריהם כוכב כחול לגונה, מסביבו הילה בצבע צהוב לימון.
אחריהם עלה כוכב לבן שבתוכו טבעת שחורה שהשאירה שוליים גם הם בצבע לבן.
ועלה אחד זעיר שבקושי רואים, בצבע ארגמן ועוד אחד שבקושי רואים, כחול פסטל ועוד אחד שבקושי רואים, לבן עם הילה אפורה.
לאחר מכן עלה כוכב כחול לגונה עם שתי טבעות אפורות, החיצונית הייתה כהה מהפנימית.
לא אחר והגיח כוכב לבן עם טבעת שחורה שבתוכו חור שחור.
בעצלתיים עלה כוכב אפור ערב עם טבעת בצבע כתום תפוז, בהיקפו טבעת נוספת בצבע אדום דמדומים.
כוכב ירוק עשב, נראה כאילו היה שם בלי להפציע וכוכב כתום תפוז נראה כאילו מנסה להשתלט עליו.
כוכב בצבע כחול לגונה נראה לא רחוק מהכוכב הירוק.
שלושה כוכבים עלו ויצרו מעין משולש, אחד כחול פסטל עם הילה ירוקה, אחד סגול כלנית עם הילה בצבע כתום תפוז ואחד לבן עם טבעת שחורה.
הרחק מהם היו שני כוכבים, אחד ירוק שקוף ואחד סגול פסטל.
בנוסף לכוכבים, היו פזורים גופים, חלקם בצורות גיאומטריות מוגדרות וחלקם לולייניות, שהיו גם הם בכל צבעי הקשת וקישטו
את השמיים בקומפוזיציה 8 מושלמת, כאילו פיזר אותם מלחין לפי הגיון מוזיקלי.
היא הייתה נסיכה.
הנסיכה הכירה אותו, את הנסיך הקטן, הוא הגיע אליה במסעותיו.
עבר זמן רב והוא לא חזר, למרות שהבטיח. היא חיכתה לו בכוכבה השטוח. תמיד הקפידה להישאר במרכז, כי פחדה מהשוליים.
בוקר אחד כשהשמש עלתה מעל האופק והשמים היו מכוסים בשלל הכוכבים, היא החליטה.
צעדה בצעדים מהוססים לקצה הכוכב, פרשה את ידיה הלבנות לצדדים והחלה את מסעה לחפש את הנסיך הקטן. היא לא ידעה מהיכן להתחיל, לכן התחילה מהכוכב אשר היה הקרוב ביותר לכוכבה.
פרק שני
כוכבו של אוסף המחשבות
הנסיכה הגיעה לכוכב הראשון, כוכב שטוח, הדומה מאד לכוכבה, שם במרכז הכוכב, פגשה את האיש הרזה השקוף עם הראש הגדול, ומסביבו צלוחיות זכוכית כחולות, מלאות ברחשים חלקם מדויקים וחלקם מופשטים.
“הנסיך היה כאן?” שאלה.
האיש הרזה השקוף לא ענה, הוא היה תפוס בשרעפים.
“מה יש בצלוחיות?”
“מחשבות”, הוא ענה.
“מחשבות?”
“כן, של תמימים, של חסרי לב, של חכמים, של טיפשים”.
“אפשר לחוש מחשבה, למשש אותה, או לראותה?” שאלה.
“תלוי בך”, ענה והמשיך לחשוב.
שלחה ידה לצלוחית אחת ונטלה מחשבה, קטנה הייתה, להרף עין, הייתה ולא הייתה, של ילד קטן, בצבעי פסטל.
השיבה את המחשבה ונטלה אחרת, כבדה עם הרבה קמטים, מעורפלת מעט, אפרורית ומרוחקת, חשה הנסיכה מעין רתיעה והחזירה אותה לצלוחית.
נטלה הנסיכה צלוחית שהייתה בה מחשבה עמוקה, עיניה התמקדו מנסות להבין את תוכנה, אבל היא הייתה בלתי מובנת.
אחזה בידה צלוחית שהייתה בה מחשבה מבודחת, הנסיכה חייכה בלי לדעת למה.
החזירה את הצלוחית ולקחה אחרת, שגרמה לה להזיל דמעה.
לקחה עוד אחת, שגרמה לה למחשבות על עצם הקיום ועל מהות החיים.
לקחה הנסיכה צלוחית עם מחשבה מפחידה, החזירה בבהלה.
אחרת עם רוך, הרגישה נעימות בגופה.
לקחה הנסיכה צלוחית עם מחשבה ארוטית, הסמיקה עד תנוכי אוזניה.
החזירה את זאת האחרונה למקומה והחליטה לא להחזיק בידה עוד מחשבות.
“סלח לי שמפריעה לך, אך יש באפשרותך לחדול רגע ממחשבותיך ולהשיב לי, האם הוא היה כאן?”
“כן”, ענה האיש, “הוא הלך לכיוון הזה, הנסיך”.
האיש הרזה השקוף המשיך במחשבותיו העמוקות.
הנסיכה פנתה לכיוון כלשהו, פרשה ידיה והמשיכה לכוכב הבא.
פרק שלישי
כוכבו של שומר הקדמה
הוא הרכיב משקפיים עגולות נטולות מסגרת וענב עניבה, הוא היה חייב להרכיב משקפיים עגולות נטולות מסגרת, כי הוא שמר על זכויות.
“הוא היה כאן?” שאלה הנסיכה בהגיעה לכוכב השני.
כשלא השיב, משכה הנסיכה בשרוול מקטורנו הכהה ושאלה שוב: “הוא היה כאן, הנסיך?”
הוא הפסיק לשמור ואמר:
“כל כך הרבה נדכאים ונרדפים יש ואני חייב להגן עליהם, פן ירמסו את זכויותיהם ולי אין זמן”.
“הוא נדכא או נרדף על ידי שליט עריץ?” שאל.
“לא”, השיבה הנסיכה, “הוא נסיך”.
שומר הקדמה משך בכתפיו המרופדות והמשיך לשמור, היא המשיכה לחפש.
פרק רביעי
הכוכב הלקוני
בתי אבן היו משני צידי שביל מאובק, היה שם עץ זית אחד ומעשן מקטרת אחד.
“אמור לי, ראית את הנסיך הקטן?”
“לא”, ענה.
“אתה בטוח?”
“כן”.
“אין שום אפשרות שהוא עבר כאן ואתה במקרה לא היית ולא שמת לב?”
“לא”.
“אתה יודע אם בכל זאת יש סיכוי שאוכל למצוא אתו?”
“לא”.
עצמה את עיניה כיוונה את גופה לכיוון שחשבה שהוא הנכון, פרשה ידיה והחלה לרחף, כאשר שמעה שהוא קורא לה.
“בואי שבי, יש לנו הרבה על מה לדבר”.
היא ישבה.
“על מה רצית לדבר?” שאלה.
“על הכל”. ענה.
“על הכל?”
“כן”.
“טוב, נדבר על הכל”.
חיכתה שעה, חיכתה שעתיים והוא לא השמיע כל קול.
שאלה: “מעניין לך כאן בכוכב?”
“כן”.
“מה מעניין לך בכוכב?”
“הכל”.
פרשה ידיה לצדדים והחלה להתרחק, שמעה מרחוק את קולו: “אל תלכי”.
פרק חמישי
ארץ
אני מניח שכאשר קראתי בפעם הראשונה את הנסיך הקטן, הייתי ילד שאך זה התחיל לקרוא ולאחר מכן, קראתי את הספר מספר פעמים גם בבגרותי, מדי פעם חשבתי, לא יתכן שזה סיפור, הרי המספר א.ד.ס. אכזופרי חווה והכיר את הנסיך. אכן זאת אמת.
מעטות הפעמים שנסעתי לטייל לבד, לרוב טיילתי עם מישהו נוסף.
אני מניח שכמו שקורה מדי פעם לחלק מאיתנו, הרגשתי שאני חייב להיות לבדי.
נסעתי למדבר, לא לסהרה, לסתם מדבר. מדבר שבאופק רואים הרים ופה ושם עץ בודד, לא מדבר של חול אין סופי, מדבר קטן במושגים של מדבר אמיתי, אבל זה מה שמצאתי.
כוונתי הייתה להיות שם יומיים-שלושה, אך טעיתי, הייתי שם יותר.
שכרתי מטוס-אופניים, כזה עם שלד מתכת כנפי בד ומנוע קטן, הרכבתי אותי בפאתי המדבר, השארתי את המכונית באבק שליד הכביש והמראתי. משונה, אבל שכחו לבקש ממני רישיונות טיס ולא בדקו את כישורי, פשוט החתימו אותי על טופס, עזרו לי להעמיס וברכו אותי לשלום. גם לא בדקו את מועד החזרה ולא דאגו כשאיחרתי לשוב.
לא היה לי שום מכשיר קשר, כי רציתי להיות לבד.
המראתי לפי אותם כללים עמומים ששליתי מזיכרוני, שהרי אני לא טייס וכל כישורי בנושא מצטמצמים לאותם עשר שעות טיסה שצברתי לפני שנים רבות, טסתי ללא גבולות, ללא זמן וללא תחושה גופנית, מתוך התרוממות רוח והרגשה עילאית של ניתוק מתלאות החיים הארציים.
אין לי מושג כמה זמן הייתי באוויר, אין לי מושג עד לאן הגעתי, אני יודע רק, שלפתע המנוע התחיל להשתעל ולאחר זמן מה המטוס-אופניים דמם וריחף בשקט.
אנחנו העירוניים לא מכירים שקט ללא צופרים, ללא מזגנים, ללא טריקת דלתות, אנחנו לא מכירים שקט כמו שמרגישים, כך אני מניח, הנוחתים על הירח, שקט צהוב יבש.
מאחר וכח המשיכה גבר על כח העילוי של המטוס-אופניים, הוא החל לגלוש לכיוון שבחרתי, עד שלבסוף מצאתי עצמי בקרקע כשהמטוס-אופניים תקוע בחרטומו בחול, הנזקים לא היו גדולים.
חילצתי עצמי מרתמת המושב וזחלתי אל מחוץ למטוס-אופניים, ישבתי לידו מסתתר מקרני השמש שלא היו קופחות, היה לי ציוד, מזון ומים לשלושה ימים ולא הייתי מודאג.
התחלתי לנמנם, נרדמתי אין לי מושג כמה זמן ישנתי, כאשר שמעתי קול.
“אתה מוכן לעזור לי?”
פקחתי את עיני וראיתי ילד זהוב תלתלים, בידו קופסה ומסביב לרגלו כרוך נחש בריח, או אולי היה זה נחש בואה?
הזדקפתי והנחש שיחרר את רגלו של הילד והחל להתקדם לעברי, אך נמלך בדעתו והסתתר מאחורי גל אבנים קטן.
“אתה מוכן לעזור לי?”
הסתכלתי לתוך הקופסא שהחזיק אך בקושי בידיו וראיתי כבשה, כבשה לא מושלמת, כמו שמציירים ביד לא אמונה, קטנה, אך עם עיניים נבונות, לא כשל כבשים.
הוצאתי את הכבשה מהקופסה והנחתיה על האדמה.
“האכל אותה בבקשה.”
הסתכלתי כה וכה ולבד מכמות זעומה של עשבים ליד גל האבנים, לא ראיתי כל עשב. התקדמתי בחשש לעבר האבנים שמעתי רחש של אזהרה, אך למרות זאת הצלחתי לתלוש חופן של עשבים והבאתי לכבשה.
“תודה, מאין אתה?” שאל הילד.
“אני מהעיר”, עניתי.
“מה יש שם? האם יש שם מלך? וכבשה?”
הבנתי שלא שאלתי אותו מיהו ואני מכיר אותו כל חיי, הבנתי גם שבעצם הוא קיים וזאת לא דמות מסיפור.
“אתה נסיך והנחש הוא נחש בריח”.
“נכון, איך אתה יודע?”
“אתה לבוש כנסיך ואני מכיר את קורותיך”, עניתי.
“אני מכיר נחש אחר”. אמרתי לנסיך “נחש ענק עם עיניים צבעוניות שמסתובבות כמו פסי נייר צבעוניים, אני יודע שכל הנחשים מזיקים לנסיכים”.
“הוא לא עשה לי כל רע”. אמר הנסיך “בסך הכל הרדים אותי, עטף אותי ושמר עלי במשך מספר ימים”.
“מספר ימים? ישנת יותר משישים שנה. כל כך הרבה דברים קרו בזמן שישנת”.
“עוד יקרו”. ענה לי “חוץ מזה לא קרה כל רע לכבשה, תן לה מעט מים, היא צמאה”.
“ספר לי סיפור”, ביקש.
“אני לא יודע לספר”.
“יש לך ילדים?”
“כן”.
“אתה לא מספר להם סיפורים?”
“לא, הם מבוגרים”.
“לא סיפרת להם סיפורים כשהיו קטנים?”
“זה היה מזמן וחוץ מזה, קראתי להם סיפורים מהספר”.
“ספר לי סיפור שקראת להם”.
“אספר לך” עניתי “רק תן לי להיזכר, בינתיים בוא ננוח בצל”.
לא היה חם, למרות שהשמש הייתה תלויה בגובה שסימן שהשעה בערך שתים עשרה, לא לקחתי עמי שעון.
הנסיך התיישב לידי ואני בחנתי אותו במבטי, גובהו היה כשל ילד בן עשר, כך גם מבנה גופו, הבטתי בידיו, הן היו מבוגרות, כך גם עור פניו, תווי הפנים היו ילדותיים, היו סמני גיל רבים בזווית הפה ובשני צדי העיניים, השניים היו מושלמות ובגודל מתאים, אך גם הן היו כשל מבוגר, תלתליו היו צהובים כמו בציור, אי אפשר להבחין בשערות בודדות, השיער היה כמקשה אחת, רק העיניים היו כשל ילד, נקיות, כחולות כמו מי לגונה ובעיקר מבקשות תשובות.
פרק שישי
הכוכב העצוב
הדמעות לא זלגו מעיניה, אך היא הרגישה עצובה מאד, יותר מאשר חשה אי פעם, עצב עמוק כשל אובדן של קרוב, של אהוב, עצב שמתפשט לכל האברים. ישבה הנסיכה על אבן, הרכינה ראשה ושקעה במחשבות נוגות, לא מחשבות ממוקדות, אלא מחשבות שמתרוצצות לכל כיוון, מחשבות שאי אפשר לשלוט בהן, כאלה שהעבר והעתיד חד הם.
הנסיכה ישבה כך על האבן, אולי דקות, אולי שעות, כאשר שמעה קול: “קהל נכבד, קהל נעים, גבירותיי ורבותיי קבלו את ירום הודו, האחד והיחיד שלא היה ולא יהיה כמוהו, אחת, שתיים שלוש”.
הרימה ראשה וראתה ליצן, לבוש בבגד עשוי בד משי כחול צהוב, כפתורים ענקיים בצבע אדום, נעליים אדומות עם פעמוני כסף קטנים, מצנפת שגובהה כמחצית גובהו וגם בה כפתורים ענקים בצבע אדום,
פניו היו מכוסות באיפור, אשר היה כבד ובעיקר לבן, פיו היה צבוע באדום שחור והגבות שהיו מודבקות, בלטו ממצחו לשני צידי ראשו.
“אני מבקש לא להדחק, יש מקום לכולם, ההופעה מתחילה בעוד רגע קט, מותר למחוא כפיים כדי לעודד את השחקנים המוכשרים מאד, מאד, מאד, מאד”.
“אני מבחין שבקהל יושבת נסיכה”, אמר “קומי שיראו אותך”.
היא קמה וקדה קידה קלה.
“תודה את יכולה לשבת”.
הליצן קד קידה עמוקה לפתע ואמר:
“תודה שהייתם עמנו, היה לנו העונג ומקווים שתבואו שוב,
אנחנו מתכננים שלקראת סיום ההופעות, נשוב לכאן לכמה הופעות נוספות, מאחל לכם כל טוב ולהזכירכם, אני הליצן מר אחת שתיים שלוש”.
הליצן ניגש אליה והיא הבחינה שהוא האדם העצוב ביותר שפגשה בחייה, חיוכו היה רחב שגילה טורי שניים מלוא הפה, אך בזווית הפה ראתה קווים דקים של אכזבה, העיניים היו כשל אדם שבכה הרבה, אדומות, נפוחות וללא תקווה, הראש נטה קדימה והכתפיים שמוטות כאילו נכנע, לא הייתה גאווה בליצן.
“מדוע אתה כל כך עצוב?” שאלה.
“אני עצוב? הרי אני הליצן, אסור לי להיות עצוב”.
“אבל אתה עצוב, כואב לך? אבד לך משהו? אולי אתה מאוכזב?”
“אני הליצן”. שנה, אך התחיל לבכות, בכי עמוק מתחתית הבטן, בכי המוציא את האוויר מהריאות, בכי שמכאיב לגב, בכי שסוגר את קנה הנשימה, בכה והפסיק באחת.
“חיכיתי לך”, אמר הליצן “שנים חיכיתי, כל כך טוב שבאת, הייתי צריך לספר למישהו את אשר על לבי, על החברים ועל אלה שבגדו, על אלה שהייתי רוצה שיהיו ועל אלה שכבר אינם, הייתי רוצה לספר על האהבות והאכזבות, על הדברים היפים והמכוערים, על המאוויים ועל הסודות, הייתי רוצה שתהיי לי חברה”.
לפתע התחיל לבכות שוב, בכי עמוק מתחתית הבטן, בכי המוציא את האוויר מהריאות, בכי שמכאיב לגב, בכי שסוגר את קנה הנשימה.
“אל תבכה, אהיה חברה לך ולא אבגוד, תוכל לספר לי כל מה שתרצה, דברים שמחים דברים עצובים, תרצה אדבר, תרצה אשתוק”.
הוא הפסיק וחייך, דמעה גדולה הייתה תלויה על ריסי עינו והאיפור היה למעין ציור של שמש שוקעת לתוך ים גועש. לאחר שנרגע, ישב עם הנסיכה על האבן והיא הקשיבה לו קשב רב שעה ארוכה והוא סיפר וסיפר, על הכל הוא סיפר.
“לא, לא ראיתי את הנסיך הקטן”. ענה לפני ששאלה, “הוא לא עבר כאן לאחרונה, חבל, כי רציתי להופיע לפניו”.
נפרדה לשלום מהליצן והמשיכה.
פרק שביעי
הנסיך הוא שלי
לפתע ראיתי את הנחש, נחש ענק בדיוק כמו בציור ההוא, אלא שהוא לא בלע פיל, הוא התקרב לעברי ובמרחק כשני מטרים ממני עצר, הבנתי שאני לא יכול לזוז ואם היה ממשיך ומתקרב עד אלי, הייתי נשאר נטוע על מקומי. אני מניח שהחוורתי והרגשתי שאגלי זיעה נוטפים על פני, הדופק השתולל ולמעשה כל הסמנים היו של פחד.
“הנסיך הוא שלי”, אמר לי לפתע הנחש בקול חרישי כשל אויר שיוצא מנקר בגלגל מכונית, ראשו היה מורם ועיניו היו בגובה עיני: “הנסיך הוא שלי”, חזר ולחש, “לך אין זכות לקחת אותו ממני, קר בלילות ואפל, אני זקוק לו והוא זקוק לי ולך אין זכות לקחת אותו ממני, מתנות הוא לא ייתן לך רק לי, רק לי”, נשף “אני מכיר את שכמותך, אתה רוצה מהנסיך שלי משהו ואני לא אתן, הוא שלי”.
“אבל אני לא רוצה שום דבר, רק לשוחח”, עניתי.
“רק לשוחח, רק לשוחח”, חרחר “לא רוצה שום דבר”, חיקה אותי, “מכיר את שכמותך, תפתה אותו, תיתן לו מתנות קטנות עם עטיפות יפות, מתנות זולות ואחר כך תבקש ממנו שייתן לך מתנות יקרות, אני מכיר את שכמותך”.
הסתובב הנחש והחל לזחול לעבר גל האבנים, תוך שהוא מתחכך ברגלי הנסיך הקטן כדרכם של חתולים.
“הבטחת לי סיפור”, אמר הנסיך “הבטחות צריך לקיים”.
“נכון” עניתי והתחלתי לספר, התחלתי לספר סיפור שאבי סיפר לי בילדותי, אחד מהבודדים שידעתי, אך הנסיך הפסיק אותי אחרי מספר משפטים.
“לא סיפור כזה, לא של ילדים” אמר “ספר סיפור עם רגש, סיפור עם אהבה, סיפור עם מוסר השכל, סיפור עם עומק”.
נעתקו המילים מפי, הבטתי בנסיך והבנתי, הרי הוא לא ילד, הוא אפילו מבוגר ממני, הצעתי: “אולי תספר לי אתה?”
“אספר, אחרי שאתה תספר לי, כי הבטחת”.
התחלתי לספר סיפור וכל העת הבטתי בפניו, לא יכולתי להסיר את עיני מהן. סיפרתי לו סיפור שהיו בו דברים שקרו ודברים מהדמיון, דברים הגיוניים ודברים שלא ייתכנו וראיתי בפניו, שהוא יודע להבחין בין האמת לדמיון.
לפתע שאל: “לא הייתה לך ילדות?”
“מדוע אתה שואל?” עניתי בשאלה.
“כי אתה עצוב”.
“אני לא חושב שלא הייתה לי ילדות, אלא שהילדות שלי הייתה מיוחדת, בניתי לי עולם משלי מתחת לשולחן המטבח, שם דמיינתי דברים מופלאים ובניתי לי משחקים מגרוטאות, נלחמתי במלחמות נגד ילדים אחרים, עם נשק איום שהתקנתי מגזרי עצים שמצאתי בחצר – פעמים ניצחתי ופעמים הובסתי”.
“כעת ספר לי אתה”, בקשתי.
“אספר לך, למרות שאני יודע שיש לך סיפורים נוספים, לפני ימים רבים הייתה נסיכה, נסיכה שאהבתי”, התחיל הנסיך את סיפורו “נסיכה שהייתה כל עולמי, בעיני הייתה מושלמת, היא לא נראתה כנסיכה מהאגדות, היא נראתה כמו נסיכה מהחלומות, היא הייתה האידיאל, צבע עורה היה חום בהיר, ראשה היה קטן, שפתיה אדומות בהירות, גומת חן בלחייה, אף מחוטב, שערה היה שחור, חלק וקצר, צווארה היה ארוך כשל חסידה, שדיה שראיתים מבעד לשמלה היו מעט גדולים, כתפיה קטנות אך ישרות, ידיה מעט שריריות, ירכיה רכות למגע וקרסוליה המעוטרים בשרשרות זהב, היו כשל פסל שיש עתיק”.
לפתע הבנתי, הרי הוא מתאר את מושא אהבתי וחלומותיי לנערה שאהבתי בגיל ההתבגרות ופחדתי לספר לה. התחלתי להסמיק והוא הפסיק את סיפורו, הביט בי וחייך חיוך רחב, תוך שהוא מגלה את טורי שניו המושלמות.
הנסיך המשיך: “הנסיכה אשר עתידה למלוך על כוכב רב כח, בחרה בנסיך אחר, נסיך שעתיד למלוך על כוכב עשיר. לכן, בחרתי לעזוב ולכן הגעתי לכאן, אני מתגעגע אל הנסיכה ורוצה להיות עמה, עם הכבשה ועם השושנה אשר עזבתי”.
“למה אתה לא חוזר?” שאלתי.
“לא יכול, היא בחרה באחר והוא מכוכב עשיר”.
“ספר לי עכשיו אתה” ביקש, פקד הנסיך.
המשכתי, המשכתי את הסיפור על הנסיכה מאותה נקודה שהוא הפסיק, שהרי הכרתי אותה, סיפרתי לו על תחביביה, הנגינה, ציורי הנוף המופשטים, הכתיבה בסתר והטיולים בהרים המוריקים.
סיפרתי וסיפרתי, עד שראיתי שהוא נרדם לידי, בצל המטוס-אופניים.
נרדמתי גם אני, אין לי מושג כמה זמן, חלמתי על הנסיכה, חלומות ששנים רבות לפני כן חלמתי, חלומות שרק אני ידעתי אודותם, חלומות שלא חלקתי עם איש.
כשהייתי בחלום שהיה ברור עם צבעים עזים, חלום שאפשר לחוש, להריח, לשמוע, חלום שכאשר מתעוררים מאוכזבים שהמציאות אחרת, שמעתי לפתע קול, פקחתי את עיני וראיתי מולי שועל.
“שלום”, אמר “מה שלום כבודו, האם חש הוא בטוב? רוצה כוס קפה, או אולי משקה חריף, אפריטיף?”
“שלום”, חזר ואמר השועל.
“במה אוכל לעזור לך?” שאל.
“מה חסר לך? נוח לך? להתראות, מסור ד”ש בבית, בוא לבקר, תתקשר אלי”, כך, כשהוא מתרחק במהירות.
לא ראיתי את הנסיך הקטן, קפצתי נחרד והסתכלתי סביב למוצאו ולא ראיתי מאום, צעקתי בקול ככל שהייתי מסוגל ולבד מההד לא ענה לי אף אחד.
עליתי על המטוס-אופניים הנטוי על צידו, תוך שאני מתנדנד וכמעט נופל, אימצתי את עיניי לחפשו ולפתע ראיתי אותו הולך במרחק רב ממני, נראה כנקודה זעירה ובקושי זיהיתי אותו, הוא הלך עם הכבשה לכיוון כתם עשב ירוק בהיר וצהבהב, ירדתי והתחלתי ללכת לעברו, כשהתקרבתי הוא סימן לי לא להתקרב.
פרק שמיני
כוכב הידיעות המרעישות
“קנו עיתון, אניית הפאר המלכותית המלכה עדראכן נעלמה, מלחמת כולם בכולם הסתיימה, קנו עיתון, המצאת המאה – מכשיר שמסנן דיבורים ופוסל את השטויות, קנו עיתון, היום לא הייתה אף תאונת דרכים, קנו עיתון, איש אחד החליט לא להתאבד, קנו עי…”
“סלח לי”, קטעה את מוכר העיתונים ושאלה הנסיכה “אולי ראית את הנסיך הקטן?”
“כן, אבל כדי לדעת את התשובה תצטרכי לקנות עיתון, כי התשובה בעמודים הפנימיים”.
“אבל אין לי כסף”, ענתה הנסיכה.
“את יכולה לתת לי משהו אחר”.
“מה?” שאלה.
“בואי לחצר האחורית ואומר לך”.
פתחה הנסיכה את העיתון, דפדפה וחיפשה בכל מדוריו, חיפשה ולא מצאה, חיפשה את מוכר העיתונים, אך הוא נעלם.
ישבה הנסיכה על ספסל ישן, מט לנפול ובכתה.
“למה את בוכה?” שאל הספסל.
“איני מוצאת את הנסיך הקטן”.
“לשם מה לך נסיך?” שאל הספסל.
“כי אני אוהבת אותו ורוצה להיות עימו עד קץ הילדות”.
“אבל הילדות חלפה מזמן”.
“לא נכון”, טלטלה את ראשה בחוזקה, “הילדות היא עניין של תחושה, של חלומות, של מאוויים, הילדות אינה חולפת עד אשר מרגישים מבוגרים, אני עדיין ילדה”, אמרה והתמתחה, תוך שהיא מבליטה את איבריה שהיו כשל אישה.
“מסכים איתך”, אמר הספסל, “אני כבר זקן, חלקי חורקים, משופשפים משימוש, משענת הגב רצוצה ואני עייף מלשאת את היושבים עלי, הייתי מספר לך מי ישב עלי ומה נאמר, אך אני בטוח שאינך מעוניינת לשמוע”.
“מעוניינת מאד”, אמרה הנסיכה “אך אני ממהרת, כי עלי למצוא את נסיך חלומותיי, אצה לי הדרך, אך מבטיחה שאשוב ואשמע, כעת, אתה מוכן לומר לי, היכן אוכל למצוא את הנסיך?”
“ראי”, התרפק הספסל בזיכרונות “הנסיך היה כאן לפני זמן רב, עוד כשהייתי ספסל חדש, עשוי מעץ מובחר מעובד לתפארת,
עם חיבורי פליז, הייתי צבוע בצבע ירוק מבריק וחיטובי היו לי מקור גאווה, הוא ישב לפוש על מושבי לפני שהמשיך, נשען על המשענת ונח, לפני שהמשיך, שאלתי אותו למחוז חפצו והוא השיב לי, כי אינו יודע בוודאות, אך ברור לו שימצא”.
הוא הוסיף: “יודע אני, כי המשיך לכוכב שגדלים בו עצים, לא כאלה שעושים מהם ספסלים, אלא עצים גדולים ומשורגים”.
פרק תשיעי
חופש
שיחה ממושכת ניהלו הנסיך והכבשה, לא הצלחתי לשמוע כמעט דבר וגם אילו הייתי שומע, אני מניח שלא הייתי מבין, לאחר זמן, החל ללכת לעברי, משאיר את הכבשה מאחור.
“מה היה נושא השיחה?” שאלתי.
“חופש”, ענה הנסיך.
“חופש?”
“כן חופש”, שנה הנסיך בחוסר סבלנות, כן חופש. – כך בשלישית – ניסיתי לשכנע את הכבשה שאשלחה לחופשי, אך היא סירבה”.
“סירבה?” השתוממתי.
“היא סירבה בדמעות ובקול רועד הסבירה לי, שהרצועה שקשורה לה בצוואר, היא הרצועה היחידה וכי החופש הוא אשליה וכאשר תשלח לחופשי ייתלו על צווארה עוד הרבה רצועות, של חוקים, של תקנות, של צווים ואיסורים, שלא לדבר על סכנות ולא יהיה מי שיגן”.
“אני חושב שהבנתי”, אמרתי לנסיך.
“לא הבנת”, ענה “אין דבר יותר קדוש מהחופש, אי אפשר להיות אסיר של מישהו, טוב ככל שיהיה, אסור להיות אסור”.
“אבל החופש מלא באיסורים” השבתי.
“לא הבנת”, רקע ברגלו “נכון, החופש מלא באיסורים, אבל הם מתוך בחירה”.
“אתה נסיך ואתה יכול לבחור”, עמדתי על דעתי “אבל כבשה קטנה וחלשה, לא חכמה, לא מסוגלת להתמודד עם סכנות, כמו השועל, כמו הנחש וכמו מבוגרים מלאי ניסיון”.
“למרות כל מה שאמרת, אני מצווה שהכבשה תצא לחופשי ותדאג לצרכיה”.
פרק עשירי
כוכב העצים המשורגים
הכוכב היה קטן, מין כדור חום שמתוכו נשמע קול רחש מבעבע. הנסיכה נעה באי נוחות, כי הרגישה שהאדמה רועדת ומשהו זע מתחת לרגליה.
“זהירות, אל תדרכי על העצים”, נשמע קול זועם.
היא זזה בחופזה הצידה, כשלפתע ראתה ניצנים ירוקים בהירים מתחילים להנץ מתוך גושי העפר ובתוך דקות החלו להתרומם שלושה עצים מסוקסים, לא עצים רכים שצמחו זה עתה, אלא עצים בוגרים שנראו כאילו נמצאים שם עשרות שנים.
בעודה עומדת, עיניה קרועות לרווחה, נשמע קול רעש והחלו להתעופף נסרים לכל עבר ובתוך דקות מספר היו מונחות כמה ערימות על האדמה, אחת של עלים, אחת של ענפים קטנים ואחת של גזעים.
עברו מספר דקות נוספות, הגזעים היו גזורים, מהוקצעים ומסודרים בערימות של לוחות וריח של נסורת היה באוויר.
“אין זמן, את לא יודעת שעצי הבאובב גדלים מהר ואסור להזניח?” כך בקול רוטן “אסור לחכות ויש לדאוג, יש לנסר, יש לעבד”.
לפתע הגיח מבין הערימות, מזיע ומתנשם, לבוש בסרבל, נעליים מצוחצחות, עניבה, כפפות ומשקפי מגן, אחז גרזן ביד אחת ומסור בשנייה.
“מדוע אתה חייב לנסר?” שאלה הנסיכה.
“כי אני אחראי על האיזון האקולוגי, על רמות החמצן, על משק המים ועל שרשרת החיים ואם עצי הבאובב ישתלטו על הכוכב, כל המערכת תשתבש”.
“מסכימה איתך”, אף שלא הבינה אף מילה מכל שאמר החוטב.
“אולי אתה יודע היכן הנסיך הקטן?” שאלה וכשפנתה לאחור, ראתה שאין שם אף גזיר עץ אחד וכשפנתה חזרה, ראתה שגם האיש נעלם.
קול הרחש המבעבע התחיל להישמע לפתע, היא הרגישה שהאדמה רועדת ומשהו זע מתחת לרגליה.
“זהירות, אל תדרכי על העצים” שוב נשמע הקול הזועם.
הנסיכה נמלטה בחופזה מהכוכב והמשיכה לחפש את נסיכה.
פרק אחד עשר
זיכרונות
השמש נטתה לצד מערב, נשענו שנינו, הנסיך ואני, על המטוס אופניים.
נתתי לו מעט מים והוא שתה ואחריו שתיתי גם אני, תוך שאני נזכר שבעצם לא שתיתי מאז שנחתתי במדבר ולא הייתי צמא.
הגבעות החזירו קרניים אדמומיות וצל ארוך נעלם מאחוריהן, העצים הבודדים שהיו פה ושם, היו כפסלים מופשטים מושיטים את ענפיהם החשופים למעלה, כשכמה עלים תלויים כטיפות גשם.
לא היה חם, אפילו מעט קריר, אויר יבש ושקט מסביב.
“מהם החלומות הכי מוקדמים שלך?” שאל לפתע הנסיך.
הופתעתי מהשאלה, שהרי שאלה כזאת ילדים לא שואלים.
“אענה לך, אך מבקש לדעת, מדוע אתה שואל”.
“כי לי אין זיכרונות ילדות”.
“איך יתכן שאין לך זיכרונות ילדות? הרי אני יודע שלפחות שישים שנים אתה במדבר, הרי היית אז נסיך קטן. ומה עם השושנה, מה עם השועל, עם מדליק הפנסים והגיאוגרף?”
“נכון, הייתי נסיך קטן, אך לא ילד, אין לי זיכרונות כשהייתי באמת ילד קטן וכל אלה שהזכרת היו אז, כשהזיכרון כבר היה מוחשי של אחרי הילדות, עליהם ועל הרברבן והגאוותן וכל השאר”.
“מהם החלומות הכי מוקדמים שלך?” שאל שוב הנסיך.
גירדתי בזיפי זקני שבינתיים החלו לבצבץ ולהופיע על פני והתחלתי לחשוב על הזיכרונות המוקדמים ביותר שהיו לי.
התחלתי לספר, אני מנסה להעביר את כל שסיפרתי, לא בטוח שאזכור הכל.
“הזיכרון הקדום ביותר שהיה לי” סיפרתי לו תוך הגזמה, “כשהייתי בערך בן שלוש והלכתי לחבר שגר באותה קומה, היו ברקים, רעמים, רוחות חזקות ואני פחדתי, החבר שהיה מבוגר ממני, פחד גם הוא, מאחר והיה מבוגר יותר, צחק על פחדיי, אך עשה זאת בקול רועד”.
“מהם ברקים ורעמים?” הפסיק אותי “ומדוע פחדת מרוחות?”
“רעמים וברקים הם מטענים חשמליים שמתפרקים כש…”
“הבנתי”, הפסיק את הרצאתי המעמיקה, “הסבר לי מדוע פחדת?”
“פחדתי כי הייתי ילד קטן”.
“מה מפחיד בגשם?”
“העוצמה”.
“לא מבין, אך המשך”.
“זיכרון ילדות נוסף, כנראה מאותו זמן”, סיפרתי “אני הולך ברחוב עם אבי וכולם מלטפים את ראשי ואומרים: “איזה ילד יפה” ואני מסמיק”.
“אני מעולם לא הלכתי ברחוב עם אבי, הוא מלך על הממלכה ותמיד היה עסוק”.
סיפרתי לו על המלחמות בין השכונות, על כלי הנשק שייצרנו, על המאגרים שהכנו לזמן חרום, על המבצרים שבנינו בפרדסים, על המארבים והתקפות הפתע על ילדים משכונה אחרת שבטעות עברו שם.
עיניו נצצו וראשו היה רב קשב והוא בלע כל מילה בצמא ולא הפריע לי.
“אני מצטער שאני נסיך”, אמר כשסיימתי.
“מדוע?”
“עד כמה שאני זוכר, לא היה לי את אשר היה לך, נכון, קבלתי את כל המשחקים והצעצועים שבעולם, אך לא היו לי חברים, לבד כמובן מהשושנה, אך איתה אי אפשר לשחק וחוץ מזה אמרתי לך שלא הייתה לי ילדות”.
הבנתי על הוא מדבר.
פרק שנים עשר
כוכב הפיתויים
והנסיכה? הנסיכה המשיכה במסעה ללא לאות בחפשה את הנסיך אשר כה אהבה, בתחושה של אובדן והחמצה, כי אם הייתה אומרת לו שהיא אוהבת אותו לפני שנים רבות, אולי לא היו נפרדים.
במסעה עברה עוד כוכבים רבים, חלקם ללא עצים וללא חיים, חלקם עם חיות רבות ויערות, עם ימים ונהרות, חלקם צחיחים, חלקם חמים וחלקם קרים.
היא הגיעה לכוכב אחד, מספרו במניין הכוכבים שעברה 118 ומספרו לפי קביעת האסטרונומים שמספרו את הכוכבים ללא שם “27948”.
מוסיקה שמימית עטפה אותה, שילוב לא הגיוני של נבל וקרן יער, ברקע נשמע קול רך של מפל, ציוץ ציפורים ורחש עלים.
הסתכלה כה וכה ולא ראתה נפש חיה, הבחינה בבקתה חבויה בין העצים, בנויה מבולי עץ עגולים, חלונות ותריסי עץ ירוקים, גג מדושא, ארובה עשנה ומרפסת קטנה בחזית.
התקרבה הנסיכה לבקתה ושאלה: “יש כאן מישהו?”.
לא הייתה תשובה, המוסיקה והמפל נשמעו בבירור, ריחות יער מבושמים גרמו לה לטשטוש.
היא נכנסה פנימה, הבקתה הייתה לא גדולה ולא קטנה, היה בה כל הנדרש, במטבח תבשילים על הכירה, מסביב סירים, מחבתות, צלחות, כלי הכנה, תרווד וכלי הגשה, כולם היו סדורים בקבוצות מתאימות תלויים על ווים, או מונחים על מדפים ומדורים, על הרצפה היו מונחים
שטיחים כבדים, כריות ארוגות מצמר הקיפו שולחן הסבה נמוך, כסאות עץ מעוצבים היו מסביב לשולחן עשוי מעץ לא מהוקצע ונראה לא גמור. הייתה לה תחושה של הזמנה למשהו לא ברור.
“את רוצה מנה נוספת?”
נדהמת הרימה ראשה מצלחתה וראתה עלם מושלם, תמיר, זקן מעטר את פניו השזופות, עיניו כחולות צוחקות, כתפיו חסונות ושריריו משורגים, נראים בעד לחולצתו הדקה, יותר מכך לא ראתה, השולחן הסתיר.
“לא תודה, שבעתי”, ענתה הנסיכה.
הורידה את עיניה תוך שהיא מריחה וראתה ספל קפה מהביל, לאחר ששתתה, ניגש אליה העלם, נטל את ידה וכשקמה לקח אותה בזרועותיו החסונות לעבר הכריות.
מחשבתה התערפלה, הריחות טשטשו אותה, חשה שהיא נשאת באוויר כאילו מעצמה, הסובב נראה כאילו מרחוק, הכלים ריצדו, האש באח נראתה כמו שמש רחוקה, השטיחים כעננים והקירות כהרים רחוקים.
הנסיכה נעה לצדדים כמו חתול, כשחשה נוח מכורבלת בין הכריות, החלה לנמנם ובתוך שניות נרדמה וצללה לשינה עמוקה, שינה שישנים אחרי חוויות עמוקות ומרגשות, השינה הייתה עמוקה, אך עם חלומות שהעלו חיוך על שפתיה, חיוך מסוים.
אין לדעת כמה זמן ישנה, אך כשהתעוררה, ראתה את בגדיה מסודרים בקפידה על אחד הכיסאות, מיששה את גופה וחשה בכותונת, הביטה וראתה שהכותונת ממשי בצבע תכלת רקומה בחוטי זהב.
“ישנת”.
“ישנתי”.
כשהתקלחה, ריח גופו היה על גופה.
“אני מחפשת את אהובי”, כך אחרי שהייתה לבושה בבגדיה “היכן אוכל למוצאו? מחפשת אני אחריו על פני כוכבים רבים, ימים ללא ספור ועד היום לא מצאתי אפילו רמז למקום הימצאו, אתה מוכן לעזור לי?”.
“כן, ידוע לי שהוא עבר ליד כוכבי, לא אוכל לומר מתי, אך ידוע לי שהוא היה בכוכביות מספר 325, 326, 327, 328, ובכוכבית 330”, ציין העלם, “אולי תישארי עימי?”, הוסיף, “יהיה לך הכל, לא תדעי מחסור, תהיי מלכתי, אהיה נר לרגליך, אשאך על כפיי, אכבוש כוכבים ואתן לך, רק הישארי עימי”.
“תודה, אך אוהבת את הנסיך ולא אתן את לבי לאחר”.
הרימה ידיה לצדדים ופניה לכוכבים שציין העלם.
פרק שלשה עשר
למה צמחים?
“למה צמחים?” שאל לפתע הנסיך, “למה צמחים?”
“אין לי מושג”, עניתי לו “גם אני שואל את השאלה הזאת כבר הרבה זמן ואין יודע”.
“למה צמחים? הרי אין להם חושים, כמובן, חוץ מהשושנה שנשארה, אין הם יכולים לנוע, לא לצחוק ולא לבכות, לא לשיר ולא לדבר, לא לשמוע ולא להריח, למה צמחים?” שאל.
“השושנה שהשארת בכוכבך דברה, דמעה, שמעה והבינה” אמרתי בהיסוס.
“נכון, אבל היא אחת ויחידה וגם היא נטועה באדמה” אמר מהורהר.
הורדתי את המטוס-אופניים, אשר היה נטה עדיין באלכסון וחרטומו תקוע בחול. הנחתי אותו על האדמה, הורדתי את הבד שכיסה את השלד והתחלתי לנקות את המנוע מהחול, לא יודע למה עשיתי זאת, כי לא הייתה טיפת דלק.
“באיזו זכות יש לחיות אפשרות ללכת ולדבר והצמחים סתם צמחים?” הוסיף להטרידני בשאלותיו, שמשום מה, נראו לי לא מתאימות, למרות שכאשר אתה במדבר, יש מקום לשאלות פילוסופיות כאלה.
“סלח לי שאיני עונה לך, כפי שאתה רואה, אני עסוק” עניתי ומיד נמלאתי חרטה, פניתי אליו והספקתי לראות דמעה על לחיו, בעת שהלך אל הכבשה.
פרק ארבעה עשר
לילה
שוב ירדו הדמדומים, רק שהפעם השמש כאילו מיאנה לרדת אל אחרי ההרים ושעת בין הערביים התארכה כבמטה קסם, בקו הרקיע התנהלה לאיטה אורחת גמלים שנראתה כמו טור נמלים.
הנסיך חזר מפויס והתיישב לידי, הסתכל כמוי אל ההרים שבינתיים החלו להשחיר והגמלים נעלמו אי שם. ירח ענק הופיע לפתע ואנחנו הבטנו בו מוקסמים.
“במסעותיי הרבים”, לאחר זמן רב של שתיקה, “ביקרתי בכוכבים רבים ופגשתי באנשים מכל הסוגים, אך לא פגשתי אחד כמוך”.
“מה מיוחד בי?” שאלתי.
“לא חשוב מה המיוחד בך, לא פגשתי אחד כמוך, פגשתי מלך ואתה לא, פגשתי רברבן ואתה לא,
פגשתי גם איש עסקים, שיכור, מדליק פנסים וגיאוגרף ואתה לא כמוהם”.
“מה אני אם כן?”
“כל ההפכים של אלה שפגשתי מצויים בך”.
זאת מחמאה?”
הוא לא השיב, רק ישב והביט בירח הכתום הענק, הרים ידו כמסמן למישהו שנמצא שם.
פרק חמישה עשר
כוכבו של השיכור
“מישהו כבר שאל אותי” ענה השיכור לשאלתה של הנסיכה, “מה מעשיך כאן?”
מי שאל אותך את השאלה הזאת?” שאלה.
“אינני מסוגל לזכור, הרי אני שותה כדי לשכוח”.
“בכל זאת, אינך יכול לנסות להיזכר?”
“לא, אני מעדיף לשכוח”.
נטלה הנסיכה בקבוק שהיה מלא ביין, לגמה ממנו לגימה אחת, עיקמה את פיה ומרה לשיכור: “הרי אתה רוצה לשוח והטעם היחידי שאתה זוכר, הוא טעם מרירות היין”.
“לי הוא מתוק, האפשרות האחרת מרה עוד יותר”.
הנסיכה פנתה והלכה ולבה נבוך מאד.
“אכן, מוזרים המבוגרים… מוזרים מאד” חשבה בצאתה לדרכה.
פרק שישה עשר
כוכבו של מבקר האמנות
“מעולם לא ראיתי ספר כל כך גרוע”, מלמל המבקר, תוך הבנה מעמיקה ותכונות עילאיות של מבין, “הסופר חסר מעוף, ללא דמיון, פרקים לא פרקים, אין קשר בין הנושאים, התוכן מפוזר, הרעיון גנוב, בקיצור הספר אינו ראוי שיקראו אותו”.
“סלח לי” הפריעה הנסיכה למבקר האמנות, “האם עבר כאן במקרה נסיך?”
“קראתי מאמר שלו ואני רוצה לומר לך, שאין לו מושג בכתיבה, אני לא יודע מהיכן היה לו העוז לקחת עט וללכלך את הנייר עם גיבוב מילים חסרי שחר ולכנות את זה מאמר”, חרחר בבוז המבקר.
“אך אני רק שאלתי אם ראית את הנסיך”, אמרה הנסיכה.
“שלא לדבר על המחזה העלוב שכתב, מחזה להמונים, לרמה הנמוכה, לטעם העם הפשוט תאב השעשועים בפרוטה, איך הוא מרשה לעצמו לכנות את גיבוב השטויות הזה דרמה, היו צריכים לאסור אותו, או לפחות לקחת ממנו את העט”.
“על מי אתה מדבר?” שאלה הנסיכה כשעיניה פקוחות לרווחה, לא מבינה על מה הוא שח.
“איך אפשר לכנות את המנה הראשונה בשם סלט המלך? הירקות המאודים כאילו אחרי טראומה, מרק לקטי הירקות עם תבלינים סטנדרטיים, והמנה העיקרית, שומו שמיים, למה ההתעללות הזאת בבשר הכבש? למה הוא לא עוסק במקצוע אחר? הוא לא מבין שהיין לא מתאים לבשר? הוא לא מבין שהסכו”ם צריך להיות מסודר לפי סדר המנות? והכוסות, הכוסות, פשע, פשע, פשע”.
“סלח לי שאני מפריעה למלאכתך המעמיקה והמקצועית” כך הנסיכה “אני בטוחה שאתה מבין ויודע ולכן אתה מבקר את מלאכתם של אחרים, אך לי אצה הדרך ואני חייבת למצוא את נסיכי”.
“את חושבת שמשחקך משכנע? את טועה, אין לך שום חוש דרמטי, הבעות פניך אינן מתאימות למשפטים, אין לך נוכחות ואת שחקנית בינונית למדי, התשואות שמריעים לך הן לשם נימוס בלבד, אל תחשבי שהקהל, שאינו מבין גדול במשחק, יהיה מסוגל לשאת את משחקך השטחי”.
“תודה לך שהארת את עיני ושכנעת אותי לעזוב את תחום המשחק, לכן אעזוב כעת”.
“איך משאירים מאמן כזה על כנו, אינו יודע להרכיב קבוצה כהלכה, שילוב בין השחקנים ההתקפיים לבין הקו האחורי לקוי בהחלט, ככה אין סיכוי לעלות לשלב הבא ו…” שמעה את קולו הרוטן כשעזבה את הכוכב.
פרק שבעה עשר
כוכבה של האם
כשהגיעה הנסיכה לכוכב, הייתה שעת בוקר מאוחרת, במרפסת ישבה אישה שנראתה מבוגרת, אך כשהתקרבה ראתה שהאישה צעירה שנראתה הרבה יותר מבוגרת מגילה, שערה היה סתור, לבושה הייתה ברישול, ציפורניה ידעו ימים טובים יותר, פניה ללא איפור והיא ישבה על ספסל נדנדה ישן כשידיה ורגליה פרושות במעין אפיסת כוחות.
“סליחה, אולי עבר כאן במקרה נסיך?”
האישה שעיניה היו עצומות, פקחה אותן לרווחה, פיה נפער והיא הזדקפה.
“אוי לי, הוא הלך בלי לאכול, הוא לא שתה מספיק, יהיה לו קר, הוא יזיע” היא פכרה את אצבעות ידיה, “אוי לי”.
“מי לא אכל?” שאלה הנסיכה.
האישה לא השיבה.
“אולי עבר כאן במקרה נסיך?” שאלה בשנית הנסיכה את האישה.
אך היא בשלה, “הוא כל כך רזה, לא אוכל שום דבר, יוריד אותי ביגון שאולה, הוא עושה זאת כדי להכעיסני, למה הוא עושה זאת לי? אני כל כך דואגת, אוהבת, מדוע הוא עושה זאת לי?”
“אולי עבר כאן במקרה נסיך?” שאלה בשלישית הנסיכה את האישה.
“אני מחכה לנסיך כבר שנים” ענתה האישה “שנים מחכה, שייקח אותי על סוסו הלבן, אך לשווא, מי ירצה אותי כעת?
את כל חיי נתתי לכפוי הטובה שלי ואני רק מחכה”
“לא, לא עבר כאן נסיך” סיננה.
“אני מאחלת לך שיגיע נסיך חלומותיך” אמרה הנסיכה וידעה שאין כל סיכוי שתמצא ואין סיכוי לקבל מידע כלשהו.
“אולי את רוצה לאכול משהו, או אולי לשתות, את כל כך רזה, לא קר לך?”
הנסיכה פרשה ידיה לצדדים והמשיכה בדרכה, קול האישה הדהד בעקבותיה, “היא כל כך רזה, לא אוכלת שום דבר, תוריד אותי ביגון שאולה, היא עושה זאת כדי להכעיסני, למה היא עושה זאת לי? אני כל כך דואגת, אוהבת, מדוע היא עושה זאת לי?”
פרק שמונה עשר
כוכבה של אשת יחסי הציבור
“הו, מי הגיעה אלי, מי היפה הזאת, מי המקסימה?”
הסתובבה הנסיכה מופתעת וראתה אישה צעירה יושבת על כיסא מנהלים, סיגריה נעוצה בפיה, משקפיים עם מסגרת מוזהבת, לבושה בחליפה תואמת בצבע כחול כהה, תיק עור בגוון זהה לחליפה, שרשרת וטבעות יקרות מוסתרות ברישול, כדי שייראו.
“ובכן”, כך המשיכה, “ביחד נבנה את התדמית שלך, תעזרי לי כמובן, נדגיש את התכונות הטובות ונמתן את הרעות, כמובן, נצטרך לשנות את התסרוקת והאיפור, מהיכן השגת את הבגדים המצחיקים? מוכרחים לזרוק אותם ולהלבישך מחדש”.
“אני מבקשת לדעת…” התחילה הנסיכה לומר, אך הופסקה.
“את לא צריכה לדעת, את צריכה להתמסר,אני מבטיחה לך, שהכל יהיה בסדר. שבי בבקשה והרגעי”.
ישבה הנסיכה על כיסא שלפתע היה, שתתה מכוס שלפתע הייתה בידה.
“מי את?”
“אני אשת יחסי הציבור שלך”, השיבה האישה בפליאה על השאלה, כשהיא מדגישה כל אות בנפרד.
“זאת התוכנית” כך, אשת יחסי הציבור, “עלינו לפעול בזריזות, להחליט על קו פעולה ואם נפעל לפיו, נצליח.”
“במה עלינו להצליח?” שאלה הנסיכה.
“בקו שנחליט עליו”, ענתה אשת יחסי הציבור.
“ובכן” המשיכה “ראשית, נספר אותך, נגלה את מצחך כדי שתראי בוגרת, חכמה ואמינה, אני רואה שגבותיך לא מרוטות, נמרוט אותן, עד שייראה פס דק, נאפר את אזור העיניים בתכלת-אפור, שתראי נחושה, שפתיך תהיינה בגוון אדום בהיר, להפגנת שמרנות מסויימת, הבגדים, הו הבגדים, מה אעשה איתך? כך מתלבשים? בלי שום קו אופנתי, כאילו הבגדים בני חמישים שנים, את נסיכה שאת מתלבשת כך? זה מה שנעשה, חליפת מכנסיים יתאימו לגזרה, אך יהיה נוח יותר עם חצאית, לא, שמלה, זאת החלטנו, שמלה, את לא כל כך גבוהה, שמלה תתאים, שמלה בהירה לבוקר, אפורה לצהריים וכהה לערב, כמובן שלא תראי באותה שמלה באותו שבוע.”
“רציתי לדעת” הפסיקה הנסיכה את שטף דיבורה של אשת יחסי הציבור, “רציתי לדעת אם ראית כאן בכוכבך את הנסיך שלי”.
“וכעת נעבוד על קורות חייך” המשיכה אשת יחסי הציבור, בהתעלמה מהשאלה,
“ילדותך הייתה קשה, היית צריכה להלחם על זכויותיך, לא היה לך מחסור חומרי, אך חסרת חום, היית צעירה בין אחים בוגרים, אשר מצד אחד הגנו עליך, אך מאידך לא שיתפו אותך, היו לך מעט חברים, אך הקשרים עימם היו אמיצים, עם סיום הלימודים, עבדת זמן קצר בחברה
עתירת ידע בתפקיד בכיר, אך התפטרת כדי שתוכלי להתנדב למען נזקקים במקומות נידחים.”
“אני נסיכה” קמה הנסיכה מכיסאה בזעם כבוש “אני נסיכה, אני לבושה כנסיכה, מתנהגת כנסיכה ואין לי מושג על מה את מדברת, את יודעת אם הנסיך עבר כאן?”.
“למה לא אמרת זאת קודם? הייתי מקדמת את ענייניך ללא כל בעיה, בואי נראה, הכתר שעל ראשך נראה מיושן, אנחנו נעצב כתר חדש עם קווים מודרניים, אך עם נטייה קלאסית קלה.”
פרשה הנסיכה את ידיה לצדדים ועזבה ביעף.
פרק תשעה עשר
כוכב השעה בת חמישים הדקות
הספה בה שכבה הנסיכה הייתה קשה למגע, היא לא הייתה ספה שיושבים עליה למשך זמן רב, אלא לזמן קצוב. ראשה נשען על מעין משענת כמו כרית, וגופה היה רפוי.
“ספרי לי בבקשה, את כל העולה על רוחך, תני לדיבור לזרום אל תחסמי את עצמך, תוציאי, תוציאי” קרא האיש עם החליפה היקרה, מדיף ריח של מי גילוח יקרים, עט נובע מבצבץ מכיס חולצתו, שעון יקר על פרק ידו ושעון שולחני לידו.
“אני מחפשת את נסיכי” אמרה הנסיכה.
“כולם מחפשים נסיכים ונסיכות, הדבר נובע מחסר בילדות, בייחוד בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, לא ברור לי מדוע הדבר קורה גם לך, אך נברר זאת בהמשך”.
“אני מחפשת את נסיכי” חזרה בחוסר אונים.
“מקרה קשה, אני חושב שתהיה לי עבודה ממושכת, אצטרך לחקור את שנות ילדותך המוקדמות, היחסים עם ההורים, האחים, הסביבה”.
“ראה, אני לא יודעת מה כוונתך, כל מה שאני רוצה הוא, למצוא את אהובי”.
קולו של האיש הפך להיות רך ומתנגן, החל לדבר אליה בלחש, בהפרידו כל מילה וכל אות:
” א ת ר ג ו ע ה, ש ו ם ד ב ר ל א
מ ע י ק ע ל י ך, א ת ל א מ ח פ ש ת ש ו ם ד ב ר, ה כ ל
ב ס ד ר, א י ן ל ך מ ה ל ד א ו ג, ס פ ר י ל י ע ל י ל ד ו ת ך
ב ב ק ש ה”.
כך, בלי לחוש החלה לספר לו על משפחתה המלכותית, חבריה
הנסיכים, על ילדותה ללא דאגות, על האהבות, על האכזבות, על הדברים השמחים ועל העצובים.
“זמנך תם” הפסיק לפתע את דיבורה בקול רשמי.
“אבל עדיין לא אמרת לי היכן אני יכולה למצוא את נסיכי”.
“הפגישה הבאה תתקיים בעוד שבוע ועד אז להתראות, אם תחושי שאת זקוקה לי בדחיפות, אנא בואי ואנסה לקבלך בלי לקבוע מראש”.
“אני זקוקה לך בדחיפות כעת”.
“זמנך תם”.
הנסיכה הלאה עזבה את הכוכב.
פרק עשרים
כוכב בעל האמונה
“זאת לא הדרך”, שמעה הנסיכה מיד בהגיעה לכוכב האפור, כוכב עם מבנים מוזרים, נראים כבנויים מאבני בזלת, מבנים גדולים, מבנים קטנים, מבנים חדשים, מבנים מטים לנפול, מבנים עם צריחים מחודדים, מבנים עם צריחים מעוגלים, צריחים עם מרפסות, צריחים עם פעמונים, דלתות גדולות, דלתות קטנות, חלונות מקושתים, חלונות מרובעים, חלונות עם ציורים, חלונות שקופים, מבנים עם חצרות, חצרות עם מצבות, מבנים עם רחבות, מבנים עם מדרגות.
“זאת לא הדרך” שמעה בשנית, כשהיא מבחינה באדם היוצא מאחד המבנים.
האיש התקדם לעברה, ספר בידו, לבוש שחורים, ראשו כפוף ומפיו מלמולים.
“זאת לא הדרך, רק האמונה תנחה אותך למחוז חפצך, עזבי את התענוגות הגשמיים, אלה לא חשובים, הם מטעים, הם משקרים, האמונה היא האמיתית, למדי אותה, שנני אותה, התפללי בוקר צהריים וערב, אולי אז תבוא הגאולה, לא חשובים החברים, לא חשוב הממון, לא חשובה הבריאות, רק האמונה חשובה, עצמי עינייך ושנני את התפילה, את התחינה, הרכיני ראשך בהכנעה, לבשי לבוש צנוע, חשבי רק על האמונה, שנני את הפסוקים ואז תמצאי את הדרך”.
אולי תואיל בטובך לומר לי, איך אמצא את הנסיך?”. שאלה בחוסר אמון הנסיכה את בעל האמונה.
“הוא מתפלל? הוא מאמין?” השיב בשאלה בעל האמונה.
“עד כמה שאני יודעת, הוא לא מתפלל ואין לי מושג בקשר לאמונתו, אני יודעת שהוא טוב, הוא לא משקר, הוא לא גונב, הוא ישר וחבר טוב”.
“הוא לא מתפלל והוא לא מאמין, לכן הוא לא טוב והוא לא ימצא את הדרך ואת לא תמצאי אותו, אלא אם תשנו את דרככם, אני מוכן לומר רק זאת, חשבי רק על האמונה ואז תמצאי את דרכך”.
פרק עשרים ואחד
ירח
כשהגיעה הנסיכה לירח, הרגישה בדידות עמוקה שהתפשטה בכל גופה, בדידות של ישימון צחיח, לבד מההד שענה לה כשקראה בתקווה למצוא מישהו, לא היה אף רחש, או תנועה, הכל קפא על מקומו, כאילו פסל שנעזב בלי שהפסל סיימו.
החלה לצעוד בבקעה שאליה הגיעה, קרני השמש ליטפו ברכות את גווה, רגליה היו קלות וכשהורידו את סנדליה, חשה כאילו היא צועדת על קמח.
הנסיכה הרגישה דגדוג בקצות אצבעותיה, דגדוג שעלה והגיע עד ירכיה. היא צעדה בקלילות, לבדה במדבר הירחי הגדול, בדיוק כשהחליטה לפרוש ידיה ולעזוב, ראתה סמני נעליים גדולות, סמנים שהוטבעו עמוק בתוך הקרקע, סמנים של נעלים עם פסים לרוחבם. הניחה רגל בתוך אחד הסמנים וראתה כמה קטנות רגליה.
קראה: “יש כאן מישהו?”
“יש כאן מישהו? יש כאן מישהו?” ענה ההד.
פרשה ידיה והמשיכה לכיוון הכוכב שנראה לה קרוב, כוכב כחול מקושקש בכתמים לבנים ובתכלת.
פרק עשרים ושנים
הנסיך הקטן
הבוקר היה בהיר, השמש עלתה לאיטה במזרח, משום מה נראה לי כאילו מתמהמהת וחוככת בדעתה אם לצאת לדרכה, או להישאר מאחורי המסתור שבו ישנה את שנת הלילה.
הבטתי בנסיך שהחל גם הוא להתעורר משנתו והוא נראה לי מבוגר וטרוד, מצחו היה חרוש קמטים, ליד פיו הסדקים גדלו ועיניו היו לאות, אצבעותיו רטטו, הוא לא נראה זקן, הוא נראה ילד, אך הייתה תחושה שהילד הזה בן עשרות שנים.
לפתע הבחנתי שכתפיו רוטטות, ראשו שח וראיתי דמעות נוטפות על ברכיו.
“מדוע אתה בוכה?” שאלתי.
הוא לא ענה והמשיך בבכיו החרישי, ראשו בין זרועותיו וכל גופו אומר אכזבה, געגועים, החמצה.
“מדוע אתה בוכה?” שאלתי פעם נוספת וכשראיתי שהוא לא עונה, הנחתי לו ופניתי לעיסוקי.
לאחר שחיברתי את המנוע בחזרה למקומו, התחלתי ליישר את המטוס-אופניים, מצאתי ארגז כלים ובתוכו היו כלי עבודה זעירים שנראו כצעצועים, נטלתי פטיש קטן והתחלתי להכות בצינורות המתכת, עד שנראו פחות או יותר במצבם הקודם, לאחר מכן התחלתי לחזק את
המחברים בעזרת מפתח אומים ומברג, עד שנחה דעתי, כמובן, לא עלה בדעתי לבקש מהנסיך שיעזור לי, אפילו אם היה במצב רוח טוב יותר.
“אני יכול לעזור במשהו?” הפתיעני בשאלה.
הבטתי בו וראיתי שנרגע מעט, “לא תודה, אבל אם נשארו מים, אשמח לשתות מעט”.
הנסיך הגיש לי כוס עם מים צוננים, כאילו היה שם מקרר.
ישבנו נשענים על שלד המטוס-אופניים, הרוח הייתה קרירה למרות שהשמש עלתה למעלה צהובה לוהטת.
“השושנה, אשר אני מתגעגע אליה, היא נסיכתי, עזבתי אותה ויצאתי למסעותיי” התחיל הנסיך בקול המעיד על סערת רגשות “כל השנים חשבתי שהכל מובן מאליו, אם יש, יש ואם אין, אין, לא חשבתי שגם אני צריך לעשות משהו כדי לשנות. איני יודע היכן הנסיכה ואני מתגעגע, אני מתגעגע לכוכבי, את מסעותיי ערכתי כדי לחפש, אין לי מושג מה רציתי למצוא, אולי רציתי לברוח, הרי לא היה לי רע שם עם הרי הגעש שלי, עם השושנה-נסיכה שלי. כעת אין לי כלום”.
“יש לך את הכבשה” ניסיתי לנחם, תוך שעלתה בי מחשבה, שהשיחות בינינו היו בשתי רמות, פעם בין מבוגר לילד ופעם בין שני מבוגרים.
“אין לי זכות לאחוז בכבשה, היא חופשייה ללכת לדרכה”.
שקעתי בהרהורים והחלו לעלות בי מחשבות בקשר למהות החיים, קשרים וניתוקים, הצלחות וכישלונות, כך במשך דקות ארוכות. כשפניתי אליו להמשיך את השיחה, ראיתי שנעלם, קפצתי ממקומי והתחלתי לחפשו, לקרוא לו בכל כוחי, כשאני יודע שכבר נעלם פעם למשך שנים ארוכות.
מותש חזרתי למקומי, אחרי שעות של חיפושים העלו חרס, ישבתי באפיסת כוחות ולפתע ראיתי שוב את הנחש, הוא התקרב לעברי ובמרחק של כשני מטרים ממני עצר.
“הנסיך הוא שלי”, אמר לי לפתע הנחש בקול חרישי, כמו בפעם הקודמת “הנסיך הוא שלי” חזר ולחש, “לך אין זכות לקחת אותו ממני, אני זקוק לו והוא זקוק לי, לך אין זכות לקחת אותו ממני, לא אתן, הוא רק שלי”.
“אבל אני לא רוצה ממנו שום דבר”. אני בקול שקט.
“שום דבר, שום דבר”, חרחר “לא רוצה שום דבר”, נשף “אני מכיר את שכמותך”.
“ראה אדוני הנחש” הרגשתי שאני נמלא בחימה, כבר לא פחדתי והרגיז אותי ניסיונו לכפות בעלות על הנסיך, “אין לך שום זכות על הנסיך, אין לך גם שום זכות לומר לי מה לעשות ואם אתה חושב שמותר לך, יש לך בעיה”.
“מי הסמיך אותך כפסיכולוג?” שאל הנחש אחרי שהות ארוכה, כשהוא מופתע מתגובתי, “אדוני היקר, הנסיך הוא שלי כבר שנים רבות ולך אין
שום זכות, אני חזק ואתה חלש וחוץ מזה, אני מכיר את שכמותך”.
חשתי שאני מבזבז את זמני ולא עניתי יותר.
“אהה, אתה פוחד, מצוין, כך יאה, מוטב שתשתוק”.
קמתי ממקומי בכעס וגם הוא התרומם, שנינו היינו בערך באותו גובה וראיתי את עיניו המתכתיות עם אישונים כחריצים מסתכלות אלי, מתוך כוונה להפנט אותי, הנמכתי מעט את עיני כדי שלא יצליח, הסתכלתי בלשונו המפוצלת והוא התחיל להניע את ראשו לצדדים בתנועות קצרות, כדי להסב את תשומת לבי ושעיני יתמקדו בעיניו, מאחר שהבנתי, המשכתי להביט בלשונו, עד שהפסיק את התנועות והמבט הפך להיות דהוי ופחות נוקב.
“דע לך שלא אוותר ואתה הזהר”.
“נחש, עזוב אותי ועזוב את הנסיך”, קראתי בקול והוא נעלם.
פרק עשרים ושלושה
החיה שרוצה שיאלפו אותה
איני יודע כמה זמן עבר מאז שהנסיך נעלם, אני ויתרתי וחשבתי שלא אראהו יותר, חשבתי שאולי בעוד חמישים שנים מישהו שייפול במדבר, יפגוש אותו, לבי נחמץ בקרבי, חשבתי שעדיין אני לא יודע הכל על הנסיך, חשבתי שעדיין לא אמרתי הכל.
לפתע ראיתי שתי דמויות מתקרבות מכיוון ההרים, הדמויות היו כנקודות שחורות, מרצדות, כנראה בגלל המרחק, הן היו רחוקות מאד ונראו בתחילה כאילו לא זזות ורק לאחר זמן, התקדמו אט אט לכיווני.
הזמן היה שעת בין הערביים והדמויות היו עדיין רחוקות, ראיתי שדמות אחת גבוהה והשנייה נמוכה, אולי מחפשים אחרי לאחר שנוכחו לראות שלא שבתי? אולי מטיילים? אולי הנסיך והנסיכה? הדמויות המשיכו להתקדם אט אט לכיווני. כל אותה עת ישבתי במקומי מבטי לכיוון הדמויות המתקרבות.
לפתע, כאילו דלגו על קטע דרך, היו לא רחוק ממני וראיתי מי הבאים, הנסיך ולידו צעד השועל. במרחק מה, עצר השועל והנסיך התקדם לעברי.
“הבאתי לך ידיד”.
“כבר הכרנו בחטף”, עניתי “אשמח מאד שהוא יהיה לי ידיד, אך שועל אינו יכול להיות לי ידיד, הוא לא מאולף”.
“נכון, הוא לא מאולף”, השיב הנסיך תוך פליאה, מהיכן אני יודע שהשועל אינו מאולף. עליך לאלפו ולאט לאט יהיה לך לידיד.
“שלום”, אמר השועל ” מה שלום כבודו?, האם חש בטוב? רוצה כוס קפה, או אולי משקה חריף? אפריטיף? במה אוכל לעזור לך? מה חסר לך? נוח לך?” ובלי לחכות לתשובה שאל: “אתה צייד? יש לך רובה?”.
“לא”.
“אין לך רובה?”
“לא” השבתי.
ראיתי אכזבה מסוימת בעיני השועל.
“היכן אני יכול למצוא כאן תרנגולות?” שאל השועל.
“כאן במדבר אין תרנגולות, תרנגולות יש היכן שיש בני אדם”.
“אבל אתה בן אדם”. לא הבין השועל.
“בני אדם חיים בכפרים ומגדלים תרנגולות עבור בני אדם אחרים שגרים בערים”.
“ומה מגדלים בערים?”
“בערים לא מגדלים שום דבר” השבתי לשועל בסבלנות רבה, “אך הציידים באים מהערים והם צדים גם שועלים”.
“הבנתי” אמר השועל, למרות שאני לא בטוח שאכן ירד לסוף דעתי.
“אתה מוכן לאלף אותי?” שאל השועל בקול מתחנן.
“הייתי רוצה” עניתי “אך אני עסוק וברגע שאסיים את התיקון, אשוב לביתי, חוץ מזה, איני יודע לאלף” למרות שידעתי את הנחיות השועל בקשר לאילוף.
“אתה מפסיד מכך שאינך מוכן לאלפני, כי רק כך אפשר לקשור קשרים”.
“ומה עם הפרידה?” שאלתי.
“הקשרים טיבם שיותרו, אך כל עוד הם קיימים, הם אלה שנותנים טעם לכל”.
הוא צדק, אך כדי לקשור קשרים צריך כח נפשי.
“להתראות, מסור ד”ש בבית, בוא לבקר, תתקשר” כך, כשהוא מתרחק במהירות.
הנסיך שלא התערב בשיחה, נראה מאוכזב.
“הבאתי לך ידיד ואתה דחית, הרי גם כשאני אעזוב, נצטער, האם זו סיבה לא להיות חברים?”.
לא הייתה לי תשובה, אך זה היה סימן שהפרידה קרובה.
ישבנו שעה ארוכה בלי אומר, השמש שוב נטתה.
פרק עשרים וארבעה
קול קורא במדבר
נדהמתי, מיד כשנעלם השועל, הופיע תרנגול ענק, מימי לא ראיתי תרנגול בגודל כזה, צבעי נוצותיו היו אדומים-חומים-ירוקים, ראשו מורם למעלה בגאוותנות מופגנת, ציצת נוצות הקיפה את צווארו כעניבה ירוקה בהירה, רגליו האדומות נעו ימינה ושמאלה בזריזות שהייתה מנוגדת לגודלו.
“שועל”, נחר בבוז, כשהוא מוציא מתחת כנפו שקית מלאה בגרעיני חיטה והחל להטיל אחד אחרי השני גרעינים לפיו, בלי לסגור את מקורו, כשצבעו החום דהוי, בלט על רקע שאר הצבעים שקישטו את גופו.
חשתי מבוכה, כי אמרתי לשועל שאין תרנגולות במדבר והנה הופיע הגבר במלוא הדרו וחשבתי איך להסביר.
הנסיך אמר: “הלוא אמרת שאין תרנגולות במדבר”.
“נכון, אין תרנגולות במדבר ולי אין מושג מהיכן זה הגיע” עניתי, כולי מאדים, “אך אשאל את התרנגול”.
“אני תרנגול עירוני” השיב התרנגול בלי שנשאל, “כשהייתי אפרוח, הפרידו אותי מהורי, אחיי ואחיותיי, שלחו אותי לבית בעיר ושם הייתי לשעשוע לילדים. אני תרנגול עירוני, כל חיי הייתי בכרך הגדול, בין אנשים שלא אהבתי”.
אין לי מושג כמה זמן הייתי במדבר, איבדתי את תחושת הזמן וגם לא היה לי חשוב כמה זמן אני נמצא בו. חשבתי שאני מתחיל להזות, למרות
שלא היו חסרים לי מים ולא היה חם.
“אתן לך את הכבוד לבצע את המהלך הראשון, הכלים הלבנים הם שלך” אמר בהתרגשות התרנגול.
הבטתי למטה וראיתי לוח שחמט מסודר על אבן שלא ראיתי קודם, הכלים היו מגולפים, מלאכת מחשבת,
כל כלי עוצב ביד אמן, כאילו עומדים לקום לתחייה, הלוח עצמו מעץ עם ריבועים ושוליים מאבנים שחורות ולבנות מוטבעות בעץ.
“תתחיל בבקשה, הזמן לא מחכה לנו, תתחיל בבקשה, יש לך ששים שניות להחליט על כל צעד”.
ראיתי שיש גם שעוני עצר.
“ראה, אני אמנם יודיע מהו תפקידו של כל כלי, אך אני לא מחשיב את עצמי כשחקן שחמט” אמרתי לתרנגול.
“ממש לא מעניין אותי, מה אתה מחשיב את עצמך, שחק, כי הזמן לא מחכה לנו”.
התחלתי להזיז את כלי המשחק ותוך מספר מהלכים ולא יותר מחמש דקות הפסדתי לתרנגול.
“המנצח מתחיל את המשחק הבא”.
גם את המשחק הזה הפסדתי.
גם את שאחריו.
לפתע, במשחק התשיעי, לאחר מאבק שערך כשעה, כפיתי עליו שוויון, נוצות צווארו התחילו לסמור ועיניו רשפו ולאחר שני משחקים שהפסדתי, בתום קרב ממושך, ניצחתי אותו.
“מזל של מתחילים”, כך בבוז התרנגול “אתה חושב שאם ניצחת אותי הופך אותך לשחקן טוב? אתה טועה”.
כבר לא היה מנומס, גופו היה מתוח, ראשו מורכן בעלבון, כאילו קיבל סטירת לחי מצלצלת.
“סלח לי אדוני התרנגול, ניצלתי רגע של היסח הדעת אצלך, לכן ניצחתי אותך”, אמרתי לו, מנסה להסתיר את חדוות הניצחון.
גם במשחק הבא ניצחתי אותו, זה היה יותר מדי ובלתי נסבל עבורו.
המשחק נעלם והשכווי הלך בלי בינה, אפוף בהרגשת כישלון צורב.
ראיתי כלי אחד על האדמה, מלכה שחורה והיא שמורה אצלי עד היום.
פרק עשרים וחמישה
כוכב התקווה
כשדרכו רגליה באדמת הכוכב הייתה באפיסת כוחות, הרהורי חרטה ניקרו בראשה, מדוע עשתה זאת, האם הייתה הצדקה למסע הארוך הזה? אהבתה לנסיך לא פחתה, אך תחושתה הייתה שלא תמצא אותו, הרי חיפשה כבר בכל היקום, בכוכבים קרובים, בכוכבים רחוקים ולא קבלה שום אות, אפילו ברמז שהנה עוד מעט תמצא את נסיכה.
היא ישבה בקצה הכוכב, הכוכב היה זעיר, רגליה תלויות באוויר, נשמתה מאומצת ומבטה נעוץ בחלל לעבר נקודה דמיונית ללא סוף.
נשמע קול רחש קל לצידה, היא הפנתה את ראשה וראתה אישה יושבת לידה, גם היא עם רגליים באוויר, לבושה הייתה בשמלה בצבעים בוהקים בגוונים ירוקים צהובים, שערה השחור אסוף למעין צמה ארוכה, לרגליה סנדלים.
“בואי נראה מה צופן העתיד”, אמרה האישה ועיניה קורנות בהבטחה.
“מי את?”
“ממש לא חשוב מי אני, חשוב מה העתיד”.
“את מגדת עתידות?”
“אולי”.
הסתכלה הנסיכה בפניה של האישה וראתה את פנים היפות ביותר שראתה מימיה, כל תו בפניה מושלם, גוון עורה כהה, עיניה ירוקות, החיוך הקל שבשפתיה חשף טור שניים סדורות לבנות, צווארה ארוך וכולה מקרינה בטחון.
“לפחות אמרי לי את שמך” בקשה הנסיכה.
“שמי לא חשוב, אך אומר לך, שמי תקווה”.
לאחר מספר דקות, החלה תקווה לספר לנסיכה את קורותיה, בלי להחסיר שום פרט, כל המקומות שחיפשה את הנסיך, הכוכבים, הכוכביות, את המפגשים עם הליצן, עם שומר הקדמה, עם השיכור – עם כולם.
“כעת אספר לך את העתיד”, אמרה תקווה, “העתיד יהיה כמו העבר, אלא שהעבר כבר איננו, העבר נמוג ונעלם ולהוציא זיכרונות, חלקם חזקים ובהירים וחלקם רופפים, לא נשאר ממנו מאום. לכן, עליך להמשיך לחפש את הנסיך עד שתמצאי אותו, לא חשוב אם מחר, או בעוד שנה, או בעוד שנים רבות. דעי רק שחלף זמן רב מאז שנפרדתם”.
“את יודעת שאני מחפשת זמן רב ואני עייפה, אין לי יותר כח לחפש, אין לי כח להתמודד, אני עייפה”.
“אני מבינה” ענתה תקווה, “אך גם כשאת חשה שאת לא יכולה יותר, עליך להמשיך ולא לוותר, אסור להרים ידיים, אסור להיכנע”.
כך ישבו הנסיכה ותקווה, בקצה הכוכב ודברו כמו שתי חברות ותיקות, דברו שעות.
לפתע קמה הנסיכה, חיבקה את תקווה חיבוק ממושך, הן היו צמודות גוף אל גוף, לחי אל לחי, הידיים מקיפות בחוזקה את המותניים, אוחזות
אחת את רעותה דקות ארוכות.
עיני הנסיכה כוסו בדוק, מביטות למעלה כמו מבעד לוילון, פרשה את ידיה לצדדים ונסקה אל על בלי להסתכל לאחור.
פרק עשרים ושישה
הפרידה
ישבתי ליד המטוס-אופניים, הגעגועים לפתע אחזו בי, ניסיתי לחשב כמה זמן אני במדבר ולא הצלחתי, ניסיתי גם לחשוב מה קרה בעת שהייתי במדבר ובאותו זמן לא הצלחתי, הכל היה מבולבל, כאשר לפתע אמר הנסיך: “טוב לי לפתע, אני חש שיהיה בסדר ואמצא את הנסיכה”.
הוא קם לפתע, ניגש אלי עם יד מושטת, אך כשהיה לידי חבקני חיבוק ממושך כשכתפיו רוטטות, לרגע התערפלה מחשבתי וכשראשי היה צלול, חשתי שהוא נעלם ושמעתי רחש ליד רגלי, הנחש היה שם, מגחך.
התעלמתי ממנו, ישבתי מנומנם בצל כאשר שמעתי, “סלח לי, אולי ראית את הנסיך שלי?”.
פקחתי את עיני לרווחה, מולי עמדה נסיכה, היא הייתה מושלמת, היא לא נראתה כנסיכה מהאגדות, היא נראתה כמו נסיכה מהחלומות, היא הייתה האידיאל, צבע עורה היה חום בהיר, ראשה היה קטן, שפתיה אדומות בהירות, גומת חן בלחייה, אף מחוטב, שערה היה שחור, חלק וקצר, צווארה היה ארוך כשל חסידה, שדיה שראיתי מבעד לשמלה היו מעט גדולים, כתפיה קטנות אך ישרות, ידיה מעט שריריות וקרסוליה המעוטרים בשרשרות זהב, היו כשל פסל שיש עתיק.
“כן, הוא היה כאן לפני זמן לא רב, אך איני יודע לאן הלך, הוא נעלם”.
“אני מוכנה לתת לך את כל אשר לי, רק אמור היכן הוא”.
היה לה מה לתת, אך אני לא ידעתי לאן נעלם, לכן בקשתי ממנה שתשב וסיפרתי לה באופן לא מסודר, את הקורות איתנו מאז שנפגשנו עד שנעלם.
בקשתי מהנסיכה שתספר לי על עצמה ועל שעבר עליה והיא סיפרה לי במשך שעות בפרוט רב ואני האזנתי לה ברוב קשב בלי להפריע לה, עד שסיימה.
“אתה בטוח שאינך יודע לאן?” שאלה מיד אחר כך.
“איני יודע לאן, אך ייתכן שמישהו כן יודע, אבל אני חושש שהוא לא יספר”.
“שאל אותו למרות זאת”.
נטלתי את ידה והלכנו לגל האבנים שהנחתי שהנחש מסתתר שם וקראתי לו.
“שוב אתה? ומי זאת?”
“זאת הנסיכה, היא מחפשת את הנסיך”.
“כולם מחפשים את הנסיך, למה אתה מניח שאני יודע היכן הוא?”
“כי היית לידנו כשהוא נעלם” אמרתי מנסה לא להתרגז.
לפתע בריכוך מה, מפויס, סימן עם זנבו לכיוון אחד הכוכבים, איני יודע את שמו, או מספרו.
“תודה” נשמע קול מעל, “תודה לכם, אמצא אותו, תודה לכם”.
הרמתי את ראשי והספקתי לראות את שמלתה המתבדרת חושפת את רגליה לפני שנעלמה.
ישבתי בלאות ליד המטוס-אופניים, השמש החלה לפתע לחמם, הרגשתי לראשונה את חום המדבר.
Savage Garden – Truly Madly Deeply
סוף דבר
שנים עברו מאז ולא ספרתי את הסיפור הזה לאיש, הרי במילא לא היו מאמינים לי, ההסברים היחידים שנתתי, היו בקשר להיעדרותי מהבית למשך זמן כה רב בלי תקשורת, אני לא בטוח שההסברים שנתתי הניחו את דעת כולם.
לאחר זמן, אולי כמה חודשים, התחלתי לסדר את המחשבות ואת האירועים שקרו, חשבתי על כך שהסיפור על הנסיך הקטן מלווה אותי כמעט כל חיי, אלא, שחשבתי שבסך הכל זה סיפור, סיפור יפה ונוגע ללב, אך בכל זאת, סיפור ולפתע אני חווה אותה חוויה של אנטואן דה סנט-אכזופרי, אשר חווה שנים לפני כן. אני כמוהו, מסתכל מדי פעם לעבר הכוכבים, תוהה מה עלה בגורל הנסיך הקטן, אני גם חושב על הנסיכה שלטעמי היא הגיבורה האמיתית בסיפור, אני גם שואל את עצמי, האם נפגשו והאם הם חיים ביחד באושר אחרי כל כך הרבה שנים של פרידה, אחרי כל כך הרבה שנים של חיפושים.
לפעמים, אני משוכנע שמהמרום נשמעים קולות הקוראים בשמי, לפעמים, כאשר אני חולף בפאתי המדבר, שמאז לא נכנסתי לתוכו, נדמה לי שאני רואה מבעד לאובך, דמויות מוכרות, אולי הן רק תעתועים.
אני מניח שמבקרי הספרות יטענו שהסיפור אינו מקורי, מועתק, ללא מוסר השכל, אולי הם צודקים, אני לא מתיימר להיות סופר, אני ממש לא סופר, אך המסופר בספר זה קרה באמת.
אלה פרקי הספר
פרק ראשון הנסיכה
פרק שני כוכבו של אוסף המחשבות
פרק שלישי כוכבו של שומר הקדמה
פרק רביעי הכוכב הלקוני
פרק חמישי ארץ
פרק שישי הכוכב העצוב
פרק שביעי הנסיך הוא שלי
פרק שמיני כוכב הידיעות המרעישות
פרק תשיעי חופש
פרק עשירי כוכב העצים המשורגים
פרק אחד עשר זיכרונות
פרק שנים עשר כוכב הפיתויים
פרק שלשה עשר למה צמחים?
פרק ארבעה עשר לילה
פרק חמישה עשר כוכבו של השיכור
פרק ששה עשר כוכבו של מבקר האמנות
פרק שבעה עשר כוכבה של האם
פרק שמונה עשר כוכבה של אשת יחסי הציבור
פרק תשעה עשר כוכבו של בעל האמונה
פרק עשרים כוכב השעה בת חמישים הדקות
פרק עשרים ואחד ירח
פרק עשרים ושנים הנסיך הקטן
פרק עשרים ושלשה החיה שרוצה שיאלפו אותה
פרק עשרים וארבעה קול קורא במדבר
פרק עשרים וחמישה כוכב התקווה
פרק עשרים וששה הפרידה
סוף דבר
Published: Aug 4, 2015
Latest Revision: Jan 11, 2016
Ourboox Unique Identifier: OB-18046
Copyright © 2015
Skip to content
הנסיך הקטן מחפש את הנסיכה שמחפשת אותו, אולי ימצאו אחת את השני ואולי לא, מי יודע?
“זריחה
נשימתה נעתקה כשהחלה הזריחה למרות שראתה אותה כל בוקר, אחד אחרי השני עלו לשמים הכהים כוכבי הלכת, הירחים והשמש, כמדי יום כל אחד והצבע האופייני לו, הם עלו לפי אותו סדר והחל פסטיבל צבעים שהאיר את השמיים בכוכבים שכאילו ואפשר היה לגעת בהם.”
כך מתחיל ספר הזה – בשפה עשירה ורהוטה, כאשר הוא נשען על ספר הנצח “הנסיך הקטן” של אנטואן דה סנט-אכזופרי,
אך גם משכיל באותה עת, לצמח כנפיים משלו ולהמריא באופן עצמאי.
“היא הייתה נסיכה.
הנסיכה הכירה אותו, את הנסיך הקטן, הוא הגיע אליה במסעותיו.
עבר זמן רב והוא לא חזר, למרות שהבטיח. היא חיכתה לו בכוכבה השטוח. תמיד הקפידה להישאר במרכז, כי פחדה מהשוליים.
בוקר אחד כשהשמש עלתה מעל האופק והשמים היו מכוסים בשלל הכוכבים, היא החליטה.
צעדה בצעדים מהוססים לקצה הכוכב, פרשה את ידיה הלבנות לצדדים והחלה את מסעה לחפש את הנסיך הקטן.
היא לא ידעה מהיכן להתחיל, לכן התחילה מהכוכב אשר היה הקרוב ביותר לכוכבה.”
יותר לא אספר לכם דבר על המסע המופלא הזה בין הכוכבים,
ואיזה יצורים פוגשים בדרך , מה הם עושים ומה יש להם להגיד.
רק אגיד לכם שסימני הדרך רבים ויפים. תמצאו פה תיאורים שובי עין של ממלכת השמים ,תמרורי הומור, תחנות פילוסופיה,
מהמורות של קריצה ופינות חן של תמימות, וגם סמטאות ללא מוצא.