המדריך לשאלות החשובות ביותר בטיפול

מתי ניגשים לטיפול?
התחושה הרווחת היא שלטיפול ניגשים כאשר כלו כל הקצים ואין מנוס אלא… לבקש (לא אומר שאוכל לקבל) עזרה. במידה מסוימת אני יכולה להבין את הדחיינות סביב נושא הטיפול, כי מי באמת רוצה להתחיל להתפלש מרצונו החופשי בשדים ורוחות של הווייתו? מצד שני, ככל שהפנייה לעזרה תוקדם ותיעשה בעיתוי פחות חריף, כך יעילותו עשויה לגדול, מכיון שאז קל יותר ליצור את תחושת הביטחון שהינה תנאי הכרחי לטיפול רגשי מתמשך או לתהליך אישי מכל סוג שהוא. קוראים לזה לפעמים בשלות, ולהבשלה דרושה קרקע נינוחה ומזינה. תחושת ההישרדות תהיה הדבר הראשון שיהיה צורך להתייחס אליו על מנת להתפנות לבעיה עצמה
אז לסיכום – רצוי לפני שזה הופך לעניין של חיים ומוות, אם כי עדיף כעת מאשר בכלל לא.

למה שמישהו יכיר אותי טוב יותר ממה שאני מכיר/ה את עצמי?
מכיון שבדיוק כפי שאנחנו נזקקים למראה כדי להתרשם מהופעתנו החיצונית, כך התבוננות ועדות חיצונית תוכל לשפוך אור על דמותנו המשתקפת החוצה לעולם (ובאופן בלתי נמנע – לעצמנו). זוג נוסף של מערכת חושים שקולטת ומרגישה ויכולה להיות שותפה לחוויית החיים שלך (בעיקר אם הוא

טוב בזה) היא מתנה יקרה שתוכל לא רק להקל במידה ניכרת את עול ההתמודדות, אלא גם ליצור תנועה חדשה של שינוי ומעברי תודעה.

אגב, אלא לא הכלים והתארים שמשנים חוויות חיים, אלא האנשים שנושאים אותם! ועל כך בנקודה הבאה.

למה לא להסתפק בקריאת מידע שיעזור לי או לקבל בעזרה עצמית באמצעות סרטונים למשל? למה דווקא מפגש אישי?
שאלה מצוינת! בעיקר בעידן המוצרים הדיגיטליים האינסופיים, שחלקם אכן משובחים, ללא ספק.
והתשובה היא שכשזה נוגע לסוגיות רגשיות ורוחניות, מרבית הפגיעות והקשיים בשדות האלה הם תוצר של מערכות יחסים (או היעדרן) ולכן גם

אחראיות על דרכי ההתמודדות שסיגלתי לעצמי.
לכן ריפוי המקומות הפצועים וחניכה להתנהלות בינאישית בריאה ומיטיבה יכולים להיעשות אך ורק בתוך קשר אחר, מול דמות חיה ונושמת שמביטה בנו ונוגעת, משמיעה מילים ומשנה הבעות פנים תוך הקשבה לסיפורים שלנו… אנחנו חיה שהקשר הוא בבסיס ההתפתחות הראשונית שלנו והיא מצרך חיוני כמעט כמו אוויר לנשימה. המפגש האישי שיש בו ערך של ריפוי והשתנות מאוזנת, דמות שניתן לתקן דרכה את תחושת הביטחון והאמון, את היכולת לפעול בתוך מערכות יחסים ובעולם ואת הנפרדות המבורכת שלרוב אינה מתרחשת עבורנו במדויק.
אדם זה, שיהיה נוכח בעודנו משליכים עליו את עולמנו הלא פתור, יהיה זה שיוכל לשאת את כובד המטען שאנחנו כבר לא.

הוא יהיה הסבל ולפעמים הנווט, אנחנו נקבע את מסלול המסע…

כמה זמן לוקח הטיפול?
ובכן, מניסיוני נדרשים כחודשיים שלושה (או יותר) ליצור מרחב בטוח ומוכר דיו על מנת להעמיק לתוך עבודה על עולמות חבויים ועוד מספר

חודשים (עד שנים) לטפל בבעיה שלשמה התכנסנו.
למה טווח רחב כל כך? מכיון שאורך הטיפול הוא תוצאה של משתנים רבים, כמו בשלות (או מוטיבציה אישית ולא אולטימטום למשל) שאיתה הגעתי לטיפול (לא זאת שנדמה לי, אלא האמיתית בפועל), כמו תדירות המפגשים ומטרת הטיפול (עד כמה בעיה היא נקודתית או מערכתית).

.כמובן מומחיות המטפל אליו פניתי והקשר בינינו (על אישיות זה נבנה ונופל!) היא קריטית, כי אין טעם לחכות לשיפור בכאב השיניים אצל אורתופד
חשוב לציין שמטרה טיפולית עשויה לא פעם להשתנות ובמהלך הדרך, לאחר טיפול בנושאים המיידים, נוכל להתפנות לסוגיות מהותיות אחרות

שהיו ברקע. ונקודה אחרונה ולא פחות חשובה היא מערכת התמיכה שקיימת שם מחוץ לכתלי הקליניקה – עד כמה יש שם גב ואפשרות לעבור שינוי ממשי “בעולם שבחוץ”? במידה וקיימת סביבה משפחתית, חברתית או מקצועית נוספת תומכת או אפילו ותק משמעותי בתהליכים טיפוליים.. .(ניסיון הוא מערכת תמיכה נהדרת!), התהליך יוכל להתקדם בצורה משמעותית ולא ייגזלו כוחות נפש יקרים על מאבקים נוספים

איך אדע שהטיפול “עובד” ויש שינוי?
זאת עלולה להיראות שאלה מצחיקה במבט ראשון, כי אנחנו מצפים לתוצאה ברורה של שינוי, בין אם הוא פיסי, רגשי או מחשבתי, “אמורה” להיות

תחושה אחרת ודווקא היא, הרבה פעמים, מסרבת להופיע. האמנם?

מניסיוני האישי והקליני שינוי משמעותי ומעמיק הוא חיה חמקמקה מאוד והעבודה בנבכי נבכינו היא סיזיפית הרבה יותר ממה שנדמה לנו בתחילת

הדרך.

למעשה כמו כל גדילה אחרת שאני מכירה, למען האמת, שלא מתרחשת בין לילה.
מה שכן, משמח לדעת שאלוהים אכן נמצא בפרטים הקטנים וניתן יהיה לראות את השינוי (החמקמק והאיטי) מהר מאוד בדברים הקטנים – במילים בהן אנחנו משתמשים, בתגובות לסביבה ולעצמנו, במעשים קטנים שעל פיו לא נייחס להם שום משמעות.. אבל דווקא הם סוללים את הדרך החוצה מתוך הבורות, בנחישות עדינה של מים על סלע. תמיד טוב שיהיה לצדנו המטפל הנכון שיידע להיות המצפן שמקומות של הליכה ואיבוד ומספיק חד

עין לאתר את האדוות הקטנות של הווייתנו הגדלה והמתפתחת. מעל הכל – עליו להיות שומר האמונה והדרך ובכל סבלנות למסעות! קיצורי דרך

לעתים קרובות יסתיימו בחזרה לנקודת ההתחלה.

מתי אדע שסיימתי?
התשובה המידית שלי היא – אף פעם!
אנחנו רקמה דינמית ומשתנה ללא הרף וחיינו, תודה לאל, מספקים לנו חומרים לעבודה כל זמן שאנחנו כאן (לפחות!). לכן אנחנו אף פעם לא מסיימים להתפתח ולזוז, להשיל את עורנו ולבחור בחדש… ליווי אישי מכל סוג (בעיקר בהיעדר תמיכה אחרת) הוא רעיון מצוין כחלק מהחיים ולו

כדי לא להישאר לבד במערכה.
ויחד עם זאת, מכיון שהשאיפה היא שחיינו יחדלו להיות “מערכה” אלא יותר משחק או חוויה, מקום לחקירה והנאה, מגיע השלב המרגש של רצון

לעזוב את הקן החמים (במידה והיה המזל ליצור אחד כזה) של הטיפול ולפרוש כנפיים הלאה, בכוחות עצמי.
בעיניי המטרה שלי כמטפלת היא לחנוך, לרפא מה ואיפה שניתן אבל בסופו של דבר להחזיר לאדם את היכולת שלו והרצון לשוט בחייו בחופשיות,

חכמה ודיוק עצמי, להחזיר אליו את הידיעה שהוא יודע ואת האמונה בעצמו.
לכן כשזה קורה, אפשר להתחיל להכין ברכות פרידה ולעשות זאת ברכות, רגישות והדרגתיות.. כי גם להיפרד לא לימדו אותנו כראוי וזאת אחת

ההזדמנויות הנדירות והאדירות להתנסות בפרידה נוכחת וחיה, מרצון והסכמה הדדית, בקצב המתאים.